נאות דשא סו

עצמו מחזיקין אותו למת ואח"כ מחזיקין אותו לחי וה"ה בבהמה אחת מחזיקין חצי' להכשיר וחצי' להטריף ואפי' ר"ש דפליג ס"ל בהיפוך לטהר הכל ולא אמרינן איפכא כיון דהתורה טימאתו תחלה יהי' טמא לעולם הרי דדעת בה"ז נדחית לגמרי דאפילו ר"ש ס"ל איפכא ודעת ח"מ הוא ג"כ בפלוגתא והלכתא כת"ק הרי מוכח להלכה לחלק כדעת האחרונים. גם בנה"כ בסימן ק"י השיג על הט"ז וכה"ג אשכחן טובי דזה אסור וזה מותר ואין לחלק דהתם לא סתרי כולי האי דדבר אפשרי הוא שאלו טהרות יהיו טמאין ואלו טהורין שאינם גוף אחד אעפ"י שהספק שביניהם הם מחמת גוף אחד אפ"ה אנו מחלקין אבל בנ"ד ומעשה דווילנא שהספק בגוף אחד א"א לחלק הא ליתא דאם באנו למדה זו גם כאן כבר הוא דבר אפשרי שחצי' אסור מחמת איזה איסור אחר של מליחה ובליעת איסור וכדומה וחצי' השני מותר ואעפ"י שאנו באין לאסרו מכח טריפות והאיסור זה אוסר כל הבהמה זהו ממש כההוא דטהרות שאנו באין לטמאותו מחמת גוף אדם זה וטומאה זו מטמאה הכל ואפ"ה מחלקינן ה"נ בזה וכמדומה לי שהביא עוד ראיות אבל לא עלו בזכרוני

העולה מזה דהעיקר שזה מותר וזה אסור אפי שיש בזה אסור תורה דהא ספק טומאה ברה"י טמא מן התורה בתורת ודאי ולא בתורת ספק כמבואר בהדיא דשני נזירים ואפ"ה מטהרינן ברה"ר שאח"כ הכא נמי בנ"ד זה אסור וזה מותר ושפתים ישק מד"נ

יג עוד ראיתי בספר תשובת גאונים בתראי שהביא ראי' מההוא. דמס' זבחים אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשים כולם אבל כל הגוף אין מקריבין אע"ג דאנן תלינן דהוא דקרב איסורא הוי והנשארים כולם דהיתר ואפ"ה הגופים אין מקריבין דחיישינן דהם דאיסורא דלית בהו טעם להתירם והראשים מותר להקריב ומה שדחה באותה תשובה ראי' זו כיון דאמרינן לא הותר ר"א אלא שנים דאמרינן כיון דהך לאו דאיסורא הך נמי לאו דאיסורא א"כ לאו בתורת ודאי אתינן עלי' אלא בתורת ספק מש"ה א"א שיגרר גופא בתר רישא כיון דהראש גופי' אינו מותר רק בתורת ספק וסברא כזו כתב ג"כ בכרו"פ בההוא מעשה דווילנא דכל היכי שהחצי מותר רק בתורת ספק אין סברא שיגרר חצי השני להיתר ובאמת סברא נכונה היא אך אכתי לפי מה שפי' הרמב"ם בההוא דשנים שנים והובא בי"ד סימן ק"מ איכא ראי' ועיין בתוס' ישינים ליומא בההוא ענינא ואין להאריך אמנם מה שראוי לדון בראי' זו הוא לומר דלמא התם מיירי שכל הגופים הם מעורבים בלי ידוע מאיזה גוף הקריבו הראש וא"כ ליכא ראי' דשפיר אפשר הן כדעת המתירין הכל הן כדעת האוסרים הכל והיינו דאפשר לומר שפיר כדעת האומרים דכיון דחצי מותר הכל מותר ואפ"ה כשאנו מקריבין הראשים אין אומרים אחר שאתה מקריב הראש תקריב גם הגוף דהא הגוף איני ניכר אולי הוא גוף מאותו שהקריבו כבר הראש וההוא דאיסורא הוא וכן נוכל לומר להיפוך דכיון דחצי אסור הכל אסור וממילא זה הראש דהקריבו כבר אנו תולין בו דאיסורא הוא ואסור גם כל הגוף ואפ"ה מקריבין כל הראשים ואין אומרים אחר דהגוף שלו אסור איך אתה מקריב הראש כיון דאין ניכר הגוף שלו איזהו לא אמרינן הכי. שוב ראיתי דיש אומרים דלדברי האוסרים ודאי אסור אפי' באינו ניכר כמבואר בט"ז סימן ק"י סק"ה בענין חתיכה הראוי' להתכבד ומהט"ז מקור סברות האוסרים ומבואר דאסור גם בכה"ג ובאמת דאין לחלק כלל בזה ומש"ה אפילו נימא דמיירי בכה"ג מ"מ ליכא למימר רק כדעת המתירין הכל וח"כ מוכח עכ"פ דחצי מותר ושאין לאסור הכל ועיין בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה (ואין הספר לפני) ובמשבצות זהב סימן ק"י סק"ה ולפי שיש בענינים אלו אריכות וכבר נאמר בו הרבה לא הארכתי בזה

יד ועוד נ"ל כיון דהעיקר מה דאמרינן עלה הוא לומר דבחד גופא ל"פ וכמו שהבאתי בסעיף א' לזאת נ"ל דאפילו אי נימא הכי היינו דוקא גוף אדם שהוא גוף שלם א"א לחלק בו משא"כ בשאר דברים דאעפ"י שהוא גוף שלם מ"מ כמאן דפליגי דמי ומכ"ש אחר שנחלק ואין אלו החצאין ערבים זה בזה ואין אחד תלוי בחברו. וממילא אע"ג דבאמת הוי תרתי דסתרי מ"מ הרי כמה פעמים עבדינן תרתי דסתרי ואין אנו אומרים רק דבחד גופא לא עבדינן ואין זה נקרא כלל חד גופא ויצא לי סברא זו מהא דאמרינן פ חלק דף קי"ב אמר רב חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וחציו של עיר אחרת אסורה עיסה חציו כו' מותרת והטעם בהמה לאו כמאן דפליגי עיסה כמאן דפליגי דמי פירש"י חצי' דלאו דנדחת מותר דבעיסה אעפ"י שכולו גוף א' כמאן דפליגי דמי משא"כ בהמה דחצי' דנדחת שחיטה שלה כמיתה וא"א לכזית בשר בלא שחיטה מש"ה אין שחיטה להתיר חצי השני' דלאו דנדחת ע"ש ויתבאר אי"ה בס"ס שאח"ז באורך הרי דבעיסה אמרינן אעפ"י שעתה גוף אחד הוא מ"מ כמאן דפליגי דמי וכן בהמה שחוטה ויותר מזה משמע דאפילו בהמה בחייה שהוא גוף א' שלם א"א לקצתו בלתי קצתו אפ"ה הוי כמאן דפליגי: והרי זה דומה להא דאמרינן בחולין בהמה בחייה לאיברים עומדת וגם לענין נדחת הוי אמרינן דהיא כמאן דפליגי אי לאו ה"ט דא"א לכזית בשר בלי שחיטה והרי לית לה סימנים שיתירוה אבל בלא"ה לא וכמ"ש הפר"ח על הרמב"ם בפ' (מה') עכו"ם דבהמה חצי דלאו דנדחת שרי בהנאה כיון דנבלה שרי בהנאה ולא שייך הסברא שכ' רש"י מש"ה אמרינן כמאן דפליגי דמי אפילו בחייה וכן אפילו למ"ש אי"ה בסימן שאח"ז דיש לפרש בכוונת הש"ס בהמה לאו כמאן דפליגי דמי דכיון דכולו גוף א' א"א לחלק ולומר הוברר הדבר למפרע דמעיקרא הי' זו החצי שייך להעיר אחרת משום דמתחלה הי' גוף א' שלם וא"א כלל לומר בה לחצאין לפי שכל החצאין שלה ערבים זה בזה ואע"ג דאמרינן בהמה בחי' לאברים עומדת היינו לענין דשייך לקרותו אבר מן החי אבל לא שיהי' בחילוק לאברים ע"ש בדברינו מ"מ היינו דוקא בחי' שהוא גוף א ממש. א"א לחציו בלתי חציו משא"כ בהמה שחוטה לא יתכן כלל לקרותו חד גופא ואינה אלא כמו בעיסה דאעפ"י שכולו גוף ה' מ"מ כיון דאפשר לחצי' בלתי חצי' אמרינן דהוי כפליגי ה"נ בבהמה שחוטה אעפ"י שהספק שבה הוא אם נטרפה וזהו דבר הנעשה מחיים מ"מ עתה שנסתפק לנו לא הוי חד גופא כן נ"ל ועיין במג"א סימן תס"ז מה שכ' במעשה בא' שבלע חתיכה מצה וחתיכה תרנגול יש ג"כ ראי' ממכוון שלו ויש עוד הרבה ראיות לדבר אלא שצריכין עומק בש"ס ואין הזמן גורם

עכ"פ יש די והותר בדברינו להוכיח דהעיקר דפלגינן חצי' אסור וחצי' מותר וכן הוא דעת רוב האחרונים זולתי הרב מנחת יעקב בשמן למנחה כלל מ"ד כ אההוא עובדא דווילנא יש לאסור החצי שנשאר משום דאע"ג דהוי פיר' מ"מ איכא למגזר שמא יקח מן הקבוע ע"ש וסברא זו כ' ג"כ הרב בכרו"פ ומשמע שהסכים דבלאו ה"ט היה ראוי לומר דכיון דאנו מתירין חצי שפיר' מותר גם חצי הב' והרואה וראה שקצת מהראיות שהבאתי מורים דאין אומרים כך אלא חצי אסור וחצי מותר וקצת מהראיות יתיישבו ג"כ אם נימא דהכל מותר עכ"פ יצא לנו כפי המכוון שלנו דלא אמרינן שיהי' הכל אסור מכל הנך ראיות שהבאתי ועיין מ"ש עוד אי"ה בסימן שאח"ז השייך קצת לדברינו ויותר מזה אין להאריך והנלפע"ד כתבתי ועדיין צריך לעיין קצת בההוא דנדה דף סמ"ך ע"ב במ"ש התוס' שם ד"ה כאן למפרע כו' וזהו תימא שנתלה זה הכתם בחברתה לחצאין ויש לפלפל בזה ועיין

שאלה כ"ד

שאלה בהמה שהיתה מקשה לילד והוציא עבור את ידו לחוץ. ואח"כ שחטו האם בהיות היד עדיין בחוץ והוציאו העבור והרי הוא בן ט' חי והאם נמצאת טרפה מה דינו של העבור אם יש לו היתר בשחיטה או לא ומה דין החלב אם אסור או מותר

תשובה תחלה נבאר דברי הש"ך בי"ד סימן י"ד סכ"ז על מ"ש בש"ע אם יצא חציו ברוב אבר ה"ה כילוד וז"ל הש"ך דדין זה הוא איבעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא והלכך אם הוא בן ט' מת או בן ח אפילו חי חיישינן שמא ה"ל כילוד ואסור הכל אפילו מה שנשאר בפנים ומשום דשמא הוא כילוד ולא הועיל לו שחיטת אמו ושחיטת עצמו אין לו דנפל הוא) ואם הוא בן ט' חי אז מה שיצא לחוץ אסור דשמא אינו כילוד והוי כבשר שיבא חוץ למחיצתו ונאסר (ושחיטת עצמו לא מהני כיון שמה שבפנים מותר בשחיטת אמו והו"ל כשחוט ואין לו סימנים שיתירוהו) אבל מה שבפנים מותר ממ"נ אפילו היתה אמו טרפה בשחיטת עצמו עכ"ד דברי הש"ך ואחרונים ובראשם הפר"ח השיגו עליו ועל הב"ח העומד בשיטתו לומר דהיכי דאמו טרפה הואיל ושחיטת טרפה אינו מתיר לעבור וטעון שחיטת עצמו כמבואר בסימן י"ג ד' סימנים אכשרי' בי' רחמנא א"כ אין כאן איסור יוצא דאיסור זה לא נאמר אלא היכי דהולד כולו מותר בשחיטת אמו והרי כל הולד כשחוט ואין לו סימנים מש"ה אבר היוצא אסור משום אמ"ה דאין לו סמנים שיתירוהו אבל היכי דנולד כולו קודם שנשחט אמו מותר אפילו אבר היוצא כמבואר שם בסימן י"ד כיון דכל הולד כולו טעון שחיטה והא נמי דכוותי' כיון שהאם טרפה הרי לא ניתר הולד וא"כ הכל מותר בשחיטת עצמו זהו תורף דברי האחרונים והגאון בתבואת שור כ' לתקן דברי הב"ח והש"ך שיהיו דבריהם קיימים והוא דהא שחיטת טרפה אף על פי שאינו מתיר באכילה מטהר מידי נבלה אם כן העבור אשר בפנים כבר נטהר מידי נבלה אף על פי שהאם טרפה ומבואר ג"כ בגמרא דשחיטת האם מטהרת האבר היוצא מידי נבלה אגב גררא דעבור והמציא התב"ש דדוקא היכי דעבור כולו ניתר באכילה אז הוא דמטהר האבר מידי נבלה משא"כ כשהאם טרפה דגם העבור אינו מותר רק מידי נבלה אזי האבר לא נטהר מידי נבלה. ולפ"ז הוי כל העבור כשחוט לענין נבלה וממילא ליכא להאי עובר סימנים שיתירו האבר מידי נבלה ומש"ה אע"ג דלענין אכילה צריך כל העובר שחיטה ובכללו יכול להיות ניתר גם האבר מ"מ כיון דלענין נבלה אין לו סימנים ממילא נשאר ההוא אבר נבלה עכ"ד התב"ש ע"ש שהאריך בדברים אלו ועדיין מתקשים בזה כל הלומדים בישוב דברי הש"ך במ"ש ואפילו היתה אמו טרפה מחי אפילו היא זה ואדרבא כשאמו טרפה פשיטא דמותר מה שבפנים ואדרבא אפילו מה שבחוץ היה ראוי להתיר כדברי הפר"ח אי לאו מה"ט דיהיב התב"ש ועכ"פ מאי אפילו דקאמר וכן הרגיש הרב בפרי מגדים. וצ"ל בדוחק דלשון אפילו אאסירו מהדר לומר דאפי' היתה אמו טרפה אפ"ה מה שבחוץ אסור ולא תימא