נאות דשא סג

הענינים כיון דבהך בהמה איכא טעם לאסור מחמת עדות העד דמהימן אבהמה ואאידך בהמה איכא טעם היתר דע"א לא מהימן להוציא ישראל מחזקתו הרי דבחד גופא דהיינו בגוף השוחט עבדינן תרתי דסתרי ה"ה וכ"ש בבהמה אחת אם בחצי' יש טעם לאסור ובחצי' יש טעם להיתר כי ההוא דנ"ד ומעשה דווילנא עבדינן כך זה אסור וזה מותר ולא משגיחינן בסתירת הדברים אלא בכל חד וחד זיל בתר טעמי'

ולא תקשי לך ממ"ש הט"ז בסימן א' סק"ו דהכלים ג"כ אסורים אע"ג דיש להם חזקת היתר ע"ש דהתם לאו מטעם תרתי דסתרי אתי עלה אלא דמאחר דהראשון נאסר ממילא תולדותיהן כיוצא בהן משא"כ בספק הנולד משתיהן זה אסור וזה מותר וגם הרב בפרי מגדים שם כ' סברא זו בד"ה ודע רק שדבריו סתומים שם ועוד דהט"ז לשיטתי' דפסק כך בסימן ק"י דכל הבהמה אסורה ע"ש ומתוך כך אני תמה באמת עליו איך פסק בסוף הסימן כמהרש"ל דאותה בהמה אסורה ואפ"ה משמע דמודה למהרי"ק דהשוחט כשר מכאן ולהבא וא"כ סותר זה למה שפסק בסימן ק"י ויש ליישב ואין להאריך

ומתוך שכתבתי נ"ל שלא כיון יפה הרב פרי מגדים במשבצות זהב ס"ק כ"ג שכ' וז"ל שנים אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן וב' אומרים יפה שחט אוקי תרי בהדי תרי וחזקה דכשרות להדי חזקה דבהמה והוי ספקא דאורייתא וצ"ע בדין זה דאפשר כיון דגברא כשר ממילא הבהמה שחוטה עכ"ל ונעלמה ממני כוונתו דממ"נ אם דן הרב על אותה הבהמה אשר ב' כיתי עדים מכחישין זא"ז ואמר כיון דגברא כשר להבא גם הבהמה כשרה דאיך נחלוק הא ליתא דהא בדינא דמהרי"ק לדעת האחרונים כך הוא דאע"ג דהשוחט כשר להבא משום דא"א שיופסל עפ"י ע"א מ"מ הבהמה אסורה דלענין הבהמה מועיל עדותו של העד ממילא ה"נ כאן דנהי דגברא כשר מטעם תרי ותרי ואוקי גברא בחזקת כשרות מ"מ הבהמה אסורה דאית לה חזקת איסור וזה פשוט דאין כוונתו לומר דלא שייך להעדי' חזקה נגד חזקה כיון דלחזקה דגברא ליכא חזקה דבהמה דהרי שחוטה לפניך ז"א דסוף סוף אנו אומרים חזקה זו מורה כך וזו כך יצאו זו בזו כמו גבי מקוה שמעמידין חזקת מקוה נגד חזקת טומאה וכן השוחט בסכין ונמצא פגום מעמידין חזקת סכין נגד חזקת בהמה ע"ש בט"ז סק"ו א"כ אין כאן צ"ע כלל והבהמה אסורה ואם דן הרב על הבהמות שישחוט מכאן ולהבא ועליהם הוא דן ור"ל תחלה כיון דלפי דברי ב' עדים הוא פסול גם להבא ממילא אע"ג דגברא יש לו חזקת כשרות מ"מ הבהמות יש להם חזקת איסור הא פשיטא דליתא כמ"ש כבר דכל דבר. שיצא בהיתר בתולדותיו כיוצא בו ומאחר דאדם כשר רשאי לשחוט אח"כ ותו תמי' לי דנראה לכאורה דהשוחט פסול מכאן ולהבא כמבואר בח"מ ה' עדות סימן ל"ד ע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ח דכל ששנים אומרי' כשר הוא וב' אומרים פסול איתרע חזקתו והרי זה ספק פסול ואין מוציאין ממון עפ"י עדותו א"כ כ"ש בספק איסור דאסור וכמ"ש הט"ז סק"ו בסופו ע"ש וא"א להעמיס כ"ז בכוונת הרב לומר דהיינו דמספקא לי' שהרי הרב אומר כן בהדיא דגברא כשר רק מסופק על הבהמה וא"כ דבריו תמוהין וגם דאין כאן מקום ספק כלל דבתרי ותרי הוא פסול לשחוט להבא עד שיבורר שעשה תשובה ויש לעיין הרבה בזה אלא שאין כאן מקומו להאריך ועכ"פ יצא לנו דבחד גופא ממש דהיינו גוף השוחט עבדינן תרתי דסתרי ואין לומר דזה הוי ב' גופים דבהמה זו אסורה ושאר בהמות כשרים ולעולם בחד גופא ל"פ ז"א דהרי כבר הוכחתי בסוף סעיף ב' דכאן אין לחלק בזה וכל דעבדינן תרתי דסתרי בב' גופים ה"ה בגוף אחד ומכ"ש דבאמת גם כאן הוי חד גופא דהא אנו מניחין זה השוחט לשחוט לכתחלה מכאן ולהבא אף שמודים אנו ששחט בהמה זו שלא כהוגן ונפסל אפ"ה אנו נותנים לו לשחוט ומחזיקין אותו שוב לכשר

ח' ראיתי להרב פרי מגדים סימן ד' במשבצות זהב סק"ג וז"ל נסתפקתי בהמה של ב' שותפים ושחט א' ואמר שלא שחטתי ועדים מכחישין אותו כדין האמור בסימן א' דודאי חבירו אוכל חצי השני של בהמה מהו שיהי' הוא מותר לאכול חצי שלו אם הוא חוזר דדמיא קצת להא דסוף דנדרים שכתב הר"ן דאינה נאמנת דחוב הוא לבעלה שוב ראיתי שאין כאן התחלת ספק כלל דכאן שניא מהתם עכ"ל הנה לכאורה הא קיי"ל אדם נאמן על שלו ממילא חצי שלו נאסר על כל באי עולם אף דבסימן א' פסק בש"ע דאינו נאמן לומר לא שחטתי היינו בבהמה שאינו שלו אבל בשלו מהימן וכ' וכ"מ מלשון הרב שכ' דודאי חבירו אוכל חצי השני של בהמה משמע דחצי של חברו אינו אוכל הרי לפניך שכתב הרב בפשיטות דחצי דידי אסור דמהימן עלה לומר שלא שחטה וחצי השני מותר והוא ממש נדון שאלתינו שבסימן הקודם דאע"ג דאשה נאמנת על שלה לאוסרה על כל באי עולם אפ"ה השאר מותר ועבדינן תרתי דסתרי ואע"ג דיש לעיין דלכאורה בה"ג דהעדים מכחישים גם חצי דידי' מותר לעלמא רק לדידי' אסור מטעם שוי' אנפשי' חד"א מ"מ יש מכאן ראי' לנ"ד דהא עכ"פ חצי שלו אסור מטעם חד"א והוא איסור דאורייתא ואפי' חוזר בו כל דלא יהיב אמתלא טובה ואפ"ה רוצה הרב להתיר לו חצי השני כשחוזר אי לאו משום דלא דמי לההוא דנדרים אבל אי הוי דמי הוי שרי הרי בחד גופא עבדינן תרתי דסתרי אמת כי אפשר דהרב דן להתיר לו כשחוזר אף חצי שלו מה"ט דחוב הוא לחברו מש"ה לא מהימן אף לגבי עצמו מ"מ יש ראי' לנ"ד דמידי הוא טז טעמא דל"ד לנדרים היינו ודאי משום דהתם תלי חוב דבעל בדידה דא"א למפליגינהו מש"ה כיון דחוב הוא לבעל לא מהימנא אפילו גבי דידה משא"כ כאן דלא תלי חוב דחבירו בדידי' דכבר אפשר דחברו יאכל חצי שלו וזה לא יאכל ממילא אם איתא דלא אפשר לעשות תרתי דסתרי בחד גופא א"כ הוי ממש כההוא דנדרים והוי לן למימר דאפי' חלק שלו שרי ואפי' כשאינו חוזר אע"כ דשפיר עבדינן תרתי דסתרי בחד גופא והנה אמת כי עדיין אני קצת נבוך בכוונת הרב ז"ל וא כאן מקומו להאריך ולא הבאתי דברים אלו רק להעיר לב המעיין ע מ"ש אח"כ ענין הדומה לדברי הרב הללו ע"ש

ט' ודומה לנדון דהרב הנ"ל בב' שותפים אעפ"י שהא' אוסר חלקו מ"מ חלק השני מותר איתא בהגהות אלפסי ויהי' מדבריו ג"כ ראי' לנדון דידן והובא בהגהת רמ"א ביו"ד סימן קכ"ז סוף סעיף א' וז"ל א' שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם וא' שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל העולם שרי עכ"ד והנה באותו הסעיף כ' רמ"א בע"א אומר נתנסך יינך והבעלים שותקים אעפ"י שמכחישו אחר לא מהני. (ואעפ"י שמביא רמ"א ויש חולקים וכמו שביאר הש"ך שם בס"ק י"ד דלהרשב"א והר"ן שרי בכה"ג דטעם דע"א בהכחשה לאו כלום הוא מ"מ איך כתב דין זה דהגהת אלפסי בסתם באין חולק אע"כ כמ"ש) והיין אסור יע"ש ממילא בהך דינא דהגהת אלפסי שהיין של ב' שותפים והא' שותק הרי נאמן לאסור חלקו עכ"פ דלגבי חלקו הוי שיתוף השני כע"א דעלמא המכחישו דלא מהני ואסור היין לכל העולם ואפי' להשותק השני עצמו כמ"ש הש"ך בס"ק י"ב ובס"ק י"ד וע"כ דמה שפסק דלשני ולכל העולם שרי היינו חלקו הרי דבחד גופא דהיינו חביות א' של יין עבדינן תרתי דסתרי דלענין חצי השותק נאמין לעד האומר נתנסך ולגבי חלק השני לא נאמין ואין לומר דהיינו דוקא ביין דכמאן דפליג דמי אבל בבהמה לא דהוי חד גופא טפי מחביות יין דז"א דטפי הוי יין חד גופא דכולו מעורב משא"כ בהמה שחוטה כאשר יבואר אי"ה עוד מזה בדברינו לקמן בסעיף י"ד וגם אי"ה בשאלה שאח"ז יעו"ש באורך

איברא דקשיא לי טובא לכאורה בהך מלתא דמאחר דחלקו של שותף השותק נאסר לכל העולם איך משתרי חלקו של המכחיש נימא אין ברירה דאעפ"י שחלקו אח"כ אמרינן חלקו של השותק הגיע לזה וכבר נאסר בשתיקתו דהא אסיקנא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה והכא בנתנסך יינכם הוא מלתא דאורייתא ונימא חין ברירה וליכא למימר דה"ט דשרי משום דאע"ג דאין ברירה אפ"ה הוי רק ספק שמא חלק של חברו הגיע לזה ומש"ה לפמ"ש ש"ך שם בס"ק י"ב וסקי"ד דהיכי דהבעלים שותקים ואחר מכחיש לא אסור רק מספיקא א"כ הו"ל ס"ס דלמא חלקו אשר בתחלה הגיע לזה ואת"ל חלק חברו הגיע לו דלמא האמת שלא נתנסך. (ולפ"ז אפשר דגם חלק של השותק שרי מה"ט גופא) דז"א דכבר השיגו התו' על פרש"י בפרק מי שאחזו דף ע"ג בד"ה תנא וכתבו שם דאי אין ברירה ליכא ספקא ע"ש ה"נ כאן אמרינן בודאי חלק חברו הגיע לו וטעמא דמלתא דאטו אנן אמרינן שהם החליפו זה בזה דמאן פליג להו מעיקרא עד דנימא שזה שביד האחד הי' מתחלה של חברו אלא דאנן אמרינן כיון דמעיקרא היו שותפים הרי היה לכל אחד זכות בכל טפה וטפה ונחשבת הכל כשלו וכן חברו. ועתה כשחלקו הרי הוא כלוקח עתה יין מחברו וכן חברו הוא עתה כקונה משותפו ומה"ט אמרינן בפרק בתרא דבכורות אפילו חלקו היורשים עשרה נגד עשרה פטורים ממעשר משום דאין ברירה והוי כ"א כלוקח וזה פשוט וא"כ אין כאן ספק כלל והדרא קושיא לדוכתא ותו דהא לא הוי הכא ס"ס דהא לא נודעו ב' הספקות ביחד דמיד כשאמר נתנסך ושתק הא' והשני הכחישו נאסר היין מספק ואח"כ כשחלקו נולד הספקא דברירה ובכה"ג לא הוי ס"ס כמבואר בסימן ק"י ועיין במ"א בה' פסח גבי עכבר יעו"ש

אשר ע"כ הי' נראה לי לכאורה לומר דמה"ט גופי' שרי כיון דאין ברירה והרי כל א' כקונה עתה אחר החלוקה ואנן אמרינן אין ברירה בדאורייתא אפילו לקולא כי ההוא דבכורות שהבאתי ממילא ה"נ כיון דאין ברירה לא נקרא בעלים על היין קודם החלוקה דהא בכל טפה וטפה יש לחברו חלק ממילא מה ששתק לא הוי כבעלים שותקים אלא כשתיקת אחר ואפ"ה לדידי' אסר דשוי' אנפשי' חד"א בשתיקתו דהוי כהודאה משא"כ לשני ולכל העולם שרי כל היין ודמי הא מלתא למ"ש שם בהגה"ה בסימן קנ"ז סעיף א' אם אין הבעלים שם וע"א אומר נתנסך וע"א מכחישו דשרי ה"נ בהא דאע"ג דשותף א' שותק מ"מ שותף זה לא נקרא כלל בעלים כיון דאין ברירה לקולא ממילא אפילו חלקו המגיע לו אחר החלוקה אינו אלא כקונה עתה ועתה נעשה בעליו אבל מתחלה לא זה הי' בעליו ולא זה בשלמא אי יש ברירה א"כ איגלי עתה דלמפרע כ"א הי' בעלים על חלקו משא"כ כיון דאין ברירה עתה הוא שנעשה בעלים אבל מתחלה הוי כל היין כמו שאין לו בעלים ונהי דאם היו שניהם שותקים הי' נאסר היין לכל העולם היינו משום דשניהם יחד הוי בעלים דידי' אבל כל שנסתלק א' מהם ומכחיש ולא נשאר רק השני והוא לבד לא נקרא בעלים כלל ודבר זה לכאורה ישר בסברא ובהיות כך ליכא נמי ראי' לנ"ד דאדרבא טעם ההיתר כאן משום אין ברירה ושרי כל היין לעלמא אפילו חלק השותק