נאות דשא ה

שאלה א'

מעשה פה קהלתינו סדרו הדיינים את הגט ובבואי לבית אחר ג' ד' ימים. מצאתי בגט שלשה גימגומים. האחד כי אבי המגרש שמו חיים. וכך נקרא בפי כל לא נודע לו שם אחר וכך עולה לתורה. אבל פעם אחד נשתנה שמו מחמת חולה ונקרא בנימין וחותם א"ע בנימין חיים והם לא כתבו רק חיים. ואולם האי גברא אינו חותם רק באקראי בעלמא. פעם א' בשנה או יותר. ובעלי' לתורה רגיל מאוד. שנית המגורשת הי' שמה העריסה מנוחה אבל עתה נשתקע שמה ממנה ונקראת בפי כל נוחה. ובגט כתבו רק מנוחה. וא"כ דמי לשינה שמה. שלישית אבי המגורשת חותם פאלק באל"ף. והם כתבו פלק בלא אל"ף ואחרי רואי תוך הגט אלו הגמגומים. באתי להתלמד בדבר אם אפשר להיות חוששין ללעז ולכבודן של ראשונים מסדרי הגט הנ"ל. לבלתי להצריכה גט אחר בדיעבד שכבר ניתן

תשובה מתחלה צריך אני להציע בקצרה. מה שיבואר אי"ה לקמן בסימן יו"ד מה דהוי קשיא לן התם דברי הב"ש אהדדי והוא מה שכתב באות פ' בשם מרגליות פעריל. דאם שם העריסה הי' מרגליות ונשתקע לגמרי ונקראת פעריל. כותבין מרגליות המכונה פעריל ולא חשבינן שם מרגליות לנשתקע כיון דפעריל היא ביאור ופירוש לשם הקודש שהוא מרגליות מש"ה לא חשיב שם הקודש נשתקע כלל ודלא כמ"ש הב"י בשם חיים ביבאנטע דאם נשתקע שם חיים אין להזכירו כלל. ובאמת רבו החולקים על הב"י בזה. ואלו באות שי"ן בשם שמחה וורידא כ' דברי הלבוש דשמחה חשיב נשתקע ואין כותבין רק וורידא ושאם כתב גם שם שמחה פסול והיינו כדברי הב"י דאף שהכינוי הוא ביאור לשם הקודש אפ"ה חשיב נשתקע. והשבתי שם כי בלא"ה אין דברי הלבוש אלו ברורין להלכה בענין שמחה וורידא דהרי דברי הלבוש אלו הן הן דברי הב"י וכבר חלק עליו הב"י והביאו הב"ש גופיה בס"ק ל"א. ומשמע מרהיטת כל דברי האחרונים דהכי הלכתא דגם באשה עושין שם העברי עיקר וע"ש בב"ש עוד בס"ק ל"ג ואלו הלבוש פסק כהב"י דברובא וורידא כותבין וורידא דמתקרי שמחה. ואע"ג דבס"ק ל"א כ' הב"ש דאכתי צריך ישוב האי דפעסלין אסתר. וא"כ אפשר דאכתי ספוקי מספקא ליה ומספק צריך ב' גיטין מש"ה הביא דברי הלבוש לחוש ולהצריך ב' גיטין. מ"מ אכתי קשיא. דמה הביא בשם מהריב"ל דבספק צריך שני גיטין הא בלא"ה צריך ב' גיטין. ואדרבא היכא דיש ספק האיך קורין הרוב יש לצדד להקל. שיספיק גט א' לעשות שם העברי עיקר כיון דבלא"ה איכא תרי ספיקא לא נחמיר כולי האי לחוש לדברי הלבוש. ויהי' איך שיהי' אפילו נימא דגם בספק צריך ב' גיטין. מ"מ איך כתב להיפך דבספק צריך ב' גיטין משמע דבלא"ה לא צריך ב' גיטין. דמזה משמע שתפס במושלם דעת הלבוש להלכה פסוקה וכאלו אין חולק. וזה תמוה. וגם נ"ל בלא"ה דמהך דפעסלין אסתר לק"מ כי בכתיבת ב' שמות יחד בלי דמתקרי ובלי המכונה:

אין קפידא כלל איזה להקדים. דכשכותבין אותם יחד שניהם עיקרים. ולכן יש לכתוב בגט באופן שנקראת דכשנקראת בפי העולם בשם לע"ז ראשון יש להקדימו. וסברא זו מבואר באורך בנ"ש סי' מ"ה אות ועוד נ"ל דהתם בלא"ה יש טעם להקדים שם פעסלין משום דדמי לנשתנה מחמת חולי לפי הטעם שכ' הנ"ש והב"ח בתשובה הטעם דשינוי דחולי הוא עיקר משום דהכוונ' בשינוי דחולי לעקו' שם הראשון לגמרי לומר אם ע"ז נגזר ע"ז לא נגזר. משא"כ שינוי ע"י דבר אחר אין הכוונה רק לתוספות כינוי. והביא ע"ז ראיה משינוי השם דאברהם ויעקב וכתבו דלפ"ז שינוי מחמת חוב ומרדין דמי לשינוי דחולה כיון דהכוונה היה לעקור לגמרי שם הראשון בלי יכירוהו ע"ש. ולפי"ז בההיא דנקראת אסתר ונשתמדה וחזרה בה וכדי להנסבא שינתה לשם פעסלין א"כ הי' הכוונה שיעקר שם הראשון לגמרי בל יכירוהו וכמ"ש שם בתשובת רמ"א כי שלא בפני' קראוה פעסלין אסתר להודיע שאותה פעסלין היא אסתר הראשונה ובפני קראוה פעסלין לחוד שלא לביישה א"כ ודאי כוונתה היה שיעקר לגמרי שם אסתר ודמי לשינוי דחולי שהיא עיקר אפילו היא לעז כך נ"ל בטעמא דהך דינא. אכן מדברי רמ"א שם בכל התשובה מבואר דלא ס"ל חילוק זה. ואין להאריך כאן בזה מ"מ יהיה איך שיהיה הדבר תמוה איך הביא דברי הלבוש שאינן עולים להלכה. ולכן אני רואה כי הרב בית שמואל ז"ל שהעתיק וליקט מכל החיבורים. העתיק דעות הפכיות אפילו אם שני הסברות חולקות וא' מהן אינו להלכה לא נמנע מלהעתיק. והניח הדבר למעיין

ובהיות כן נתיישב הסתירה ראשונה דהוי קשיא דברי הב"ש אהדדי כי הך דמרגליות הביא בשם הרש"ל והך דשמחה בשם הלבוש. ואני רואה דרש"ל אזיל לשיטתי' והלבוש אזיל לשיטתיה. והב"ש הביא דעת שניהם והניח הדבר למעיין והוא כי באות ב' הביא בשם רש"ל אם שם עריסה שרה. ועתה נקראת שעריל או שערכין או שארקה כשר לכתחלה לכתוב או שם הראשון או שם שני והטעם כי שם הראשון לא חשיב נשתקע הואיל דבתוך שם ב' נכלל שם א' לכן מה שנקראת שם ב' הוי כאלו קורין לה שם א' מש"ה גם במרגליו' פעריל ס"ל דלא חשיב נשתקע כיון דשם ב' היא ביאור לשם א'. ומ"מ לא דמי לגמרי לשרה שעריל. דהתם שהשמות דומין קצת במבטא. הוי הכל שם אחד. משא"כ בזה דאין המבטא שוה. רק שהשני ביאורו של ראשון. מש"ה בשרה שעריל סגי אפילו לכתחלה לכתוב שם העריסה לבד. משא"כ בזה שאינו רק ביאור ואפ"ה מהני לענין דלא חשיב הראשון נשתקע וכותבין שניהם ומש"ה הקדים רש"ל בתחלת דבריו דמרגליות ופעריל הם ב' שמות וכן סיים בסוף ולא דמי לשרה שארקה כוונתו כמ"ש דנהי דבשניהם לא חשיב נשתקע. מ"מ חילוק זה יש ביניהם דהתם דשוין במבטא סגי לכתחלה בחדא משא"כ בזה אין מועיל מה דלא חשיב נשתקע רק לענין שמזכירין אותו אבל מ"מ צריך להזכיר גם שם ב'. והלבוש לשיטתיה שכ' בסעיף ל"א בשם רעכיל דכותבין רק רעכיל דמשמע דאפי' שם העריסה רחל. הרי דס"ל דאפילו בשמות השוין במבטא חשיב הראשון נשתקע. כ"ש בשמחה וורידא וכה"ג. דאינו רק ביאור מש"ה הלבוש לשיטתי' פסק לכתוב רק וורידא. ואע"ג דלכאורה משמע מדברי הב"ש באות ר'. דרמ"א ולבוש לא פליגי ברעכיל אלא רמ"א איירי אם שם העריסה הי' רחל. כותבין רק רחל. ולבוש מיירי בא"י שם עריסה אז כותבין רעכיל וא"כ אין לנו ראי' שסובר לבוש בשמות קרובים במבטא דחשיב ראשון נשתקע. כד מעיינינן לא בא הב"ש לומר דלא פליגי דא"כ יסתור הב"ש דברי עצמו. שבסי' קכ"ט כתב דפליגי. ותו דהלבוש גופיה כתב דבריו בלשון פלוגתא על רמ"א אלא ודאי הב"ש אות ר' לא בא רק לפרש דברי רמ"א דמהיכן נבא לומר, לכתוב רחל לבד יותר טוב לכתוב כמו שנקראת. דאולי כך עיקר שמה לכן ביאר דרמ"א מיירי בידוע שה"ע ע"ש בב"ש שלא סיים לכתוב. דהלבוש לא מיירי בהכי והיינו משום דכוונתו רק לפרש דרמ"א מיירי בהכי. וא"כ לבוש החולק חולק אף בידוע שה"ע הרי נתברר דהלבוש הוי בכל ענין הראשון נשתקע וחולק ארש"ל. והב"ש הניח הדבר למעיין כנ"ל

ואחרי שנתברר לנו דהלבוש ורש"ל פליגי בהך מלתא. אנחנו לא נדע אל מי מקדושים נפנה. ואמינא דדעת הלבוש נדחה. כי כל האחרונים מסכימים דשמות הקרובים במבטא לא חשיב הראשון נשתקע. וכמו שהכריע הב"ש באות ב' דהיכא דגם הנקודות שוים כגון שרה שארקה ושה"ע הי' שרה אע"ג דעתה נשתקע כותבין לכתחלה רק שרה ובאין נקודות שוין כגון שרה שערליין כותבין לכתחלה שרה המכונה שערליין ובדיעבד כשר בשם העריסה לבד ומעתה לבי אומר לי. בנ"ד דדמי לשאדקה משום דבמנוחה ונוחה שוים במבטא וגם הנקודות שוים. וכשר לכתוב לכתחלה מנוחה לבד ואין לחלק ולומר כיון דבשם נוחה חסר אות מ"ם לא דמי לשארקה דז"א דהא כתב הב"ש באות ב' שם דצפורה פורה דמי לשרה שארקה. הואיל דנקודות שוין. וזהו ממש כנ"ד וא"כ נראה לכאורה דבנ"ד יפה עשו המסדרים שכתבו לכתחלה מנוחה לבד לפי ההלכה שנדחו דברי הלבוש ואפשר דבנ"ד גם הלבוש מודה דע"כ לא פליג אלא ברעכיל דאין הנקודות שוין משא"כ בנ"ד. ואפילו נימא דאין הלבוש מחלק בין נקודות שוין. מ"מ הא מבואר שם בלבוש דלא מיירי רק לכתחלה אבל מודה דבדיעבד כשר ברחל לבד וא"כ יודה עכ"פ בנ"ד בדיעבד. ויהי' איך שיהי' דעת הלבוש. מ"מ לפי ההלכה נר' דכשר בשם מנוחה. דלא חשיב נשתקע הואיל דנקודות שוין

איברא יש לפקפק דלא דמי נ"ד לשארקא. כיון דנוחה הוא לפעמים שם בפ"ע כמבואר באות נ' מש"ה י"ל דחשיב הראשון נשתקע דבשלמא שארקא ושערליין דלעולם אינם שם בפ"ע. רק יוצאין משם שרה מש"ה כל מה שקורין אותה שם השני הוי כאלו קורין שם הראשון ולא חשיב נשתקע. ודומה זה לסברת מהרי"ק בענין אליהו המכונה באלי' הבאתי דבריו לקמן בסי' יו"ד. משא"כ בנ"ד דנוחה היא לפעמים שם בפ"ע. י"ל דחשיב שם הראשון נשתקע ואמרינן שנקראת אח"כ בשם אחר לגמרי ולא כוונו כלל בקריאת שם נוחה לקצר שמה הראשון ולכן מה שקורין אותה שם השני לא הוי כאלו קורין שם הראשון וחשיב נשתקע ויש לפסול אפילו בדיעבד: ואמינא דהא ליתא דא"כ צא ופרנס לי מ"ש האחרונים. דכל קיצור השם שהוא לפעמים שם בפ"ע כותבין אותו כגון אלחנן המכונה חנן וכל כה"ג ולא ביארו דהיינו דוקא כשחותם בשם הראשון או עולה לס"ת. אלא משמע דגם בנשים דליכא חתימה וס"ת וכן באיש שאינו עולה לס"ת ואינו חותם נמי מיירי ומשמע נמי דמיירי אפילו נקרא בפי כל בשם השני. וא"כ קשה בכל כה"ג נימא דמטעם דחנן הוא לפעמים שם בפ"ע יוחשב אלחנן לנשתקע אע"כ כיון דידעינן דשמו הראשון הי' אלחנן. א"כ ודאי מה שקורין אותו עתה חנן הכוונה לקצר שמו הראשון ולא לקרותו בשם אחר לגמרי מש"ה קריאת שם שני הוי כאלו קורין שם הראשון ולא חשיב נשתקע דאם איתא דמיירי דוקא שנקרא עדיין בשם אלחנן ג"כ. ובלא"ה הוי נשתקע א"כ הי' הדבר תלוי בקריאת הרוב וה"ל לבאר דלפעמים כותבין בהיפך חנן דמתקרי אלחנן כגון אם הרוב קורין חנן. או דאין תלוי כלל בקריאת אלחנן דאפילו לא נקרא כלל אלחנן לא חשיב נשתקע וכנ"ל כיון דידעינן דשמו הראשון הוא אלחנן ודאי קריאת חנן הכוונה לקצר שמו הראשון וממילא גם בנ"ד כך הוא וכמ"ש הנ"ש דנוחה הוא קיצור שם מנוחה ולא חשיב נשתקע. ואע"ג דלפי"ז לא עשו המסדרים כהוגן דלכתחלה ה"ל לכתוב שניהם