נאות דשא מג

יחזור לבעל ופרכינן דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל כו' ואם איתא לדברי המבי"ט לא מוכח כלום ושפיר איכא מגו בלא"ה דכיון דאנו חוששין שאשה ובעלה עשו קנוניא להפקיע מלקוחות איכא מגו דאם היו רוצים הי' הבעל טוען לעצמי אקנה וליכא למימר אולי אין לו דעת לטעון כך ולאו כ"ע דינא גמירי דכבר סתר הש"ך סברא זו בסימן ס"ו ס"ק נ"ו וכ' דהא אשכחן כמה מגות חמורות שצריכות לימוד ועומק גדול ע"ש. ולכאורה היה אפשר ליישב בזה דהמבי"ט הא תלי טעמא לפי שמכירות שטרות הם דרבנן א"כ י"ל דה"נ קאמר הש"ס ש"מ איתא לדשמואל דאיהו ס"ל מכירות שטרות דרבנן ומש"ה איכא מגו הן מגו דמחילה והן מגו דלעצמי אקנה משא"כ אי ליתא לדשמואל והוי אמרינן דמכירות שטרות דאורייתא ליכא שוב מגו איברא דרוב הפוסקים כתבו הטעם דמחל מפני ששני שעבודים יש ולא תלא כלל אי הוי דאורייתא או דרבנן וא"כ א"א לפרש כך ותו דא"כ מה מקשי התוס' והרא"ש וכל הפוסקים על דברי הש"ס מה מגו יש הא אם תמחול תצטרך לשלם כל שיוי הכתובה ובטענה זו אינה משלמת רק דמים שנתן והרי אכתי איכא מגו זה דלעצמי אקנה דאז א"צ ג"כ ליתן רק הדמים שנתן וכן נמי גווני טובא שמצאו הפוסקים להקשות דלמא מכרה בגוונא שא"י למחול כי דייקת בהו איכא טובא בינייהו דאעפ"י שאין יכול למחול אפ"ה מצי טעין לעצמי אקנה וא"כ מה הקשו הא נהי דמגו דמחילה ליכא מ"מ כיון דאיתי' לדשמואל משום דמכירת שטרות דרבנן תו איכא מגו דלעצמי אקנה

ועוד יש להביא ראיה מדברי הנ"י פ' גט פשוט שכתב בענין שטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו כשהוציאו שום אדם ונפרע בו וכתב לי' שובר שוב לא יוכל שום אדם לגבות בו אח"כ והובא בהגה"ה דח"מ סי' נ' ושם כתוב בקצרה אם כתוב שובר משום אדם על שטר זה לא יוכל אח"כ לגבות בו ע"ש. דלכאורה משמע אפילו מאיש נכרי שלא הי' השטר בידו מעולם מהני שובר אבל האמת אינו כך כמ"ש הש"ך שם ובתשובת צ"צ סימן י' דזה ודאי לא מסתבר. ואי"ה בסימן שאח"ז נדבר מזה אלא בזה מיירי שזה שמוציאו עתה טוען שקנאו מהראשון אזי מהני השובר. וכ' שם הש"ך דעכ"פ מה שנתן עבור מחויב להחזיר משום תקנות השוק ולפ"ז תקשי מה מהני ליה השובר הלא בלתי השובר ג"כ יכול הוא לפטור בדמים שנתן בכה"ג שזה קנאו מהראשון ויכול לומר לעצמי אקנה בסך זה שנתת עבורו וא"כ שובר זה לא לעזר ולא להועיל. ואף שיש ליישב זה בכמה אנפי כגון דשובר זה מהני לי' כשהוא גנב מפורסם או בשובר בעדים לענין שלא יוכל זה לטעון שלא ידע מהפרעון וכה"ג עיי"ש בש"ך סימן נ'. אמנם כל זה דחוק והאמת יורה דרכו מכמה דוכתי שאין בטענה זו ממש לומר לעצמי אקנה ולבטל בזה מכירת השטר

אשר לכל זה מוכח מבואר דאף המבי"ט לא אמרו היכא דנשתנה השטר ממעמדו הראשון דרך משל שטר של ק' נמכר בנ' מחמת שעדיין לא הגיע הז"פ. או שהלוה עני ממילא כשמכר בנ' מחמת שלא הי' שוה יותר ואחר כך נעשה הלוה משופה והגיע הז"פ ודאי לא יעלה על הדעת שיטען זה לעצמי אקנה דהרי גם לזה לא הי' המוכר מוכר אלו הי' עכשיו בידו בדמים הללו והמבי"ט לא קאמר אלא היכי שעדיין שוה נ' ולוקח זה רוצה להרויח בהמתנה שימתין יוכל זה לומר אני ארויח לעצמי וזה ברור והשתא תו לא קשיא מה שהקשיתי ממוחל דצריך לשלם כל דמי השטר והרי לא ברי היזקא דשמא יטען לעצמי אקנה דז"א דלענין דמים שנתן ודאי יצטרך להחזיר לו: ולא יועיל לו טענת לעצמי אקנה ומה שחייב יותר מדמים שנתן דהיינו היכא ששוה יותר בשעת המחילה דבע"א א"צ ליתן לו יותר וכיון שכך הרי הוא ברי היזקא וכן נמי מהרבים החולקים דס"ל שא"צ לשלם רק הדמים שנתן ומה שהוציא אין כאן קושיא דמיירי שעתה שוה השט"ח יותר דתו לא מצי למטען לעצמי אקנה והוי שפיר ברי היזקא רק דמשום דמעיקרא זביני ריעי הוא א"צ לשלם רק הדמים שנתן ומה שהוציא ולא תקשי לך דהא בסתמא אמרו דמשלם מה שנתן ומה שהוציא דמשמע אפילו אם מחל מיד והרי אז לא הוי ברי היזקא לענין הוצאותיו דעדיין יכול לטעון כך. דז"א דנראה דאפילו בלא דברי המבי"ט נמי אין סברא לומר שיצטרך לשלם לו יציאותיו היכי שהשטר עדיין אינו שוה כ"כ כיון דמוחל אינו חייב רק מצד מזיק ושמין כמה היזקו דהיינו כמו ששוה עתה ככה ישלם ולא יותר ואי משום שזה הוציא עליו הוצאות בחשבו להרויח בו אח"כ מה לו למוחל בזה אין זה אלא מונע ריוח מחבירו. וגם מי יודע מה יולד יום ואפשר יפסיד הכל וא"כ ע"כ לא קאמרי אלא היכי דהשטר שוה יותר כגון שלא מחלו מיד או אפשר דאפילו מיד משום דודאי השטר שוה כל כך כפי סך הדמים שנתן והיציאות שעליו דודאי הקונה מקמץ מהנתינה למלוה כפי סך שצריך הוצאה ומש"ה בכל גווני משלם לו הדמים שנתן והיציאה עכ"פ יהי' איך שיהי' הדבר ברור דיותר משווי השט"ח בעת המחילה א"צ ליתן לו וממילא גם לדברי המבי"ט אין כאן קושיא כלל דהא דמחייבו להחזיר היציאה היינו כשנתעלה השטר ושוה יותר דאז ברי היזקא או כפי מ"ש תחלה דאפי' מיד כיון דהשטר שוה כשיעור היציאה ג"כ ממילא הי' הלוה צריך להחזיר לו ג"כ היציאה ובזה יש לפקפק ולעיין והראשון עיקר דמיירי שכבר שוה יותר וכן נמי לא קשיא מדין יורש המוחל לעצמו דהא עיקרא דהאי דינא הוא מההוא עובדא דהכותב דקריבתי' דר"נ דמיירי שאשה כבר נתגרשה וכן ההוא דמצא שובר דחיישינן לקנוניא וכן נמי דינו של הנ"י פ' ג"פ דמהני לי' השובר וכולהו הוא בה"ג שא"י לומר לעצמי אקנה דכבר נתעלה השט"ח או הכתובה ממה שהי בראשונה והמבי"ט לא איירי אלא היכי שהשטר הוא עדיין במעמדו הראשון וכנ"ל כ"ז ברור הוא בדעת המבי"ט

אמנם הש"ך חולק עליו אף בכה"ג ונראה להביא ראי' לדעת הש"ך אף בה"ג מההוא דמצא שובר דהרי הרא"ש ז"ל הקשה שם מאי מגו הוי הא כשתמחול צריכה לשלם כל מה שהפסידה וכשהשובר אמת אינה צריכה להחזיר רק מה שנתן הלוקח ותירץ דמיירי שעדיין היא נשואה ואין שוה השטר רק כפי שנתן הלוקח וא"כ הדרא קושיא דלעיל איך מוכיח דאיתי' לדשמואל הא בלא"ה נמי איכא מגו שהי' יכול לומר לעצמי אקנה כיון דמיירי שהשטר במעמדו הראשון. שוב מצאתי באו"ת שכתב ג"כ פי' דברי המבי"ט בקצרה כמו שכתבתי ודחה דבריו מדברי הרא"ש הנ"ל יעו"ש ונראה עוד דמ"ש הש"ך בסימן קע"ה שיכול לומר לפלוני אני רוצה להניח ולא לך אע"ג דלכאורה אפשר לומר כוונתו כשמכרו בפחות משויה דאז דמי למתנה מש"ה מצי למימר כך כמו בדיני דבר מצרי דבמתנה ליתא ולא עדיף זה מבר מצרי אבל כשמוכרו בשויו לא מצי למימר הכי (ואפי' אם תימא) נראה דז"א דהא בלא"ה במטלטלין ליתא לדינא דבר מצרי רק שהמבי"ט דימה לההוא דסימן קע"ה ס"ק כ"ד יעו"ש וההוא מטעם הפסד הוא ולא מטעם מצרי ושם לכאורה אין חילוק בין מתנה למכר וה"ה נמי בהא לדברי הש"ך דלא דמי להתם ממילא אפילו במכירה גמורה בשוי' לא מצי למימר הכי ואפי' אם תימא דבההוא דהתם אינו כך מ"מ בהא נ"ל ראי' ברורה דאפילו בשווי' ליתנהו לדברי המבי"ט דהרי הרא"ש בב"מ הובא בש"ך סימן ס"ו ס"ק נ"ו דהקשה קושיא הנ"ל שכשתמחול תצטרך לשלם ותירץ שעדיין היא נשואה והש"ך סתר תירוץ זה דמי יודע דלמא מכרה בזול הרבה יעו"ש הרי שהרא"ש לא חש להא אלא ס"ל דמסתמא מכרה בשווי' וא"כ איך דייק הש"ס דאיתי' לדשמואל דלמא הטעם משום מגו דלעצמי אקנה אע"כ אפי' במכרה בשווי' לא מצי למטען לעצמי אקנה דמצי למימר לפלוני אני רוצה להניח כיון שלוקח זה קנה כדי להרויח יכול המוכר לומר לזה אני רוצה שירויח ולא לך ואל תקשי לך דגם לפ"ד הש"ך לא נתיישב קושייתינו דנהי דסתר דברי המבי"ט משום דיכול לומר לפלוני אני רוצה כו' מ"מ הכא בכתובה דחיישינן שהאשה עושה קנוניא עם בעלה להפקיע מלקוחות שפיר איכא מגו זו דהי' הבעל אומר לעצמי אקנה והאשה תהי' מסכמת לדבריו שלא תאמר לפלוני אני רוצה ליתן דז"א דהדבר פשוט דכל שבעת המכירה לא הי' יכול הבעל לבטל המכירה בלתי רצון האשה דהיתה יכולה לומר לפלוני אני רוצה כו' מש"ה נגמר המכירה ושוב חזרת אשה אינו מועיל (וכמדומה שיש עוד ראי' לדברינו לענין מוכר בשמי' מדה"ת פ' מי שמת הובא בש"ך ס"ק פ"ט מ"ש שם מיהו ק' ממוכרת בדמים יקרים אלא שהדברי' ארוכים במקומם לא העת האסף פה

והנה הש"ך חלק על המבי"ט מב' טעמים חדא שפסק דמכירות שטרות דאורייתא ועוד משום שיכול לומר לפלוני אני רוצה להניח ולא לך ואמת דהראיות שהבאתי אינן מוכרחים רק דאינו יכול לבטל המכירה אחר שכבר מכרו וקנאו בכומ"ס וכטעמא קמא כיון דמכירות שטרות דאורייתא משא"כ בעת שירצה למכור או אפילו מכרו כבר אלא שלא קנאו עדיין בכומ"ס דאז לא שייך טעמא קמא לזה אין לנו ראי' שלא יכול לומר לעצמי אקנה כאשר וראה המעיין מעצמו דבכל המקומות שהבאתי לא מיירי רק אחר המכירה גמורה שנקנה להלוקח כדין ואין לנו ראי' לפ"ז לדברי הש"ך שיכול לומר לפלוני אני רוצה די"ל אחר המכירה מטעמא קמא דהיינו משום דמכירות שטרות דאורייתא אבל מאן לימא לן שיוכל לומר לפלוני אני רוצה כו' וא"כ נוכל לומ' דהיכי שעדיין לא קנאו בכומ"ס יכול לטעון לעצמי אקנה ולא מבעיא קודם שנשתנה השטר אלא אפילו אחר שנשתנה ושוה יותר נהי דגם לזה לא היה המוכר מוכר אלו היה השטר בידו עד עכשיו מ"מ הרי המכירה עדיין לא נגמרה והמוכר גופי' היה יכול לחזור גם זה יכול לבטל

אמנם דמ"מ דברי הש"ך ברורים חדא מצד הסברא כמ"ש האו"ת דסברא הוא דיכול לומר לפלוני אני רוצה כו'. ועוד נראה דדבריו מוכרחים בלא"ה מכל הוכחות הנ"ל דיכול לומר לפלוני אני רוצה כו' והיינו דודאי ה"ט דמכירות שטרות דאורייתא לא מהני לענין שלא יוכל לבטל המכירה דבכל דוכתא שהדין נותן שישאר המכר ביד זה שפיר הוא מבטל המכירה כגון במצרן דמשום לעשות הישר והטוב ראוי הוא שהמצרן יטול השדה אזי מבטל המכירה אפילו כבר קנאו הלוקח בק"ג אע"ג דמכירה דאורייתא הוא. וכן נמי חזינן איפכא דכל שאין בו דין מצרן ואין הדין נותן שישאר המכר דוקא בידו אז אפילו קודם המכירה אינו יכול לבטל כגון מכרה לבעלים הראשונים דאע"ג דשייך גם גבי' קצת ועשית מ"מ אינו יכול לבטל אפילו קודם המכירה כיון דאין שייך לגמרי ועשית יכול זה לומר לפלוני אני רוצה למכור ולא לך ממילא ה"נ לענין שטרות אם איתא דיש ללוה זכות ושייכות לענין