נאות דשא לו

לחשוש לאותו ספק א"כ ספק דאורייתא דיינינן לי' ואין לומר בו ספק דרבנן ולקולא וכדברי האו"ה הנה קצרתי בזה ואל בינתו אשען. ודו"ק כי הדבר נכון וברור למבין. אמנם עדיין לא נחה דעתי הקלושה בזה דהנה לענ"ד נ"ל ראי' דהרשב"א לא ס"ל כלל סברת האו"ה ומנא אמינא לה מהא דשילהי יבמות תמן תנינן אין מעידים אלא עד ג' ימים וכתב שם הרשב"א בחדושיו והביאו הנ"י שם והמ"מ בפי"ג מה"ג והב"י סימן י"ז וז"ל הב"י בשם הרשב"א והיכי דאשכחוהו וכו' ולא ידעי אי תוך ג' או לאחר ג' איכא למימר דאין מעידין עליו דהו"ל ספקא דאורייתא ולחומרא ואיכא למימר דחששא דרבנן הוא ולקולא עכ"ל והתוס' והרא"ש פסקו שם לקולא והרי הרשב"א שם אי הוי ברירא לי' דהאי דאין מעידין אחר ג' ימים אינו אלא דרבנן הי' מתיר בספקו ולסברות או"ה הרי משים חשש איסור תורה שבגופו גזרו חכמים ולא נימא בי' כלל ספק דרבנן ולקולא וצל"ע ואין לדחוק ולומר דהרשב"א ס"ל דאם היינו אומרים שהוא רק חששא דרבנן הי' הדבר רק משום חומרא בעלמא דכה"ג שכתב הש"ך דמודה האו"ה ע"ש בש"ך זהו ליתא דמנא לי' להרשב"א הא והרי אדרבא עינינו הרואות דלהרשב"א ז"ל אלימא לי' כל כך הך חששא עד שהוא חושב דאולי מן התורה הדין כך וזה פשוט דליתא ואיך שיהי' הנה מדברי הרשב"א הללו מדס"ל להקל שם בספק אם הוא תוך ג' ימים או אח"כ אי הוי ברירא לי' שהוא מדרבנן ודאי קשה טובא מה זה שהחמיר הרשב"א הכא בספק שהה ח' ימים והאי דהכא קיל טפי מהתם דהתם חמיר טובא דאפילו אם ניסת תצא באם העידו עליו אחר ג' כמ"ש הריב"ש סימן שע"ט הביאו הב"י ס"ק כ"ב וההוא חששא דהכא קילא טפי דמקילינן באדם וכדרבנן דרשב"ג מכל זה נלענ"ד ראי' גדולה לדברי הרשב"ץ והרב בעל פרי תואר כתב שהרשב"א שהחמיר בזה מפני שהספק לא הי' שקול מפני קטנותו כמ"ש הפרי תואר מלשון הרשב"א אבל בספק שקול הי' מתיר הרשב"א כן נראה לפענ"ד ברור

והנה בגוף הדבר שהרשב"א חשיב לי' ס"ס ולא חייש לסברא דשם אונס חד הוא אין לתמוה ע"ז דלאו כ"ע הכי ס"ל ויעיין במ"י כלל סמ"ך ס"ק כ' ונראה שזהו דעת הרש"ך שהביא הב"י באה"ע סימן קנ"ה ס"ק כ"ב יעו"ש. ועתה אבא לנ"ד מה"ט שעשיתי סמיכות לדברי הרשב"ץ והפ"ת והוכחתי שכל עיקר טעם הרשב"א שהחמיר היינו משום שלקטנותו הי' החשש גדול ולא הי' הספק שקול וכדדייק הפ"ת מלשון הרשב"א ומתיר מפני כן באם לפי ראות בני אדם הוא גדול כ"כ שנראה בן ח"י ויותר מה"ט גופי' בנ"ד שהי' עגל קטן כ"כ והדמים מודיעים קשה להתיר הכלים במה שהוד כ"ת צידד לומר שהוא דרבנן אלא שמצד אחר כו' דלפי מ"ש הרי גם גוף הספק הוא מדרבנן והי' מותר לסברות הרשב"א אלא דאסר לי' מפני שאינו ספק השקול מה יתן ומה יוסיף שהוא מטעם אחר ספק דרבנן ולעצים טרדותי הנני מקצר ועולה ולא יכולתי להציע לעיני כבודו מה שכתבתי עוד בזה בתשובתי שכתבתי להרב הנ"ל והי' זה שלום למר ולתורתו כנפשו ונפש אוה"נ לנצח נא' ה"ק וכו'. סימן יז

וזה אשר כתבתי להרב ה"ג הנ"ל על דבריו

כתב מר להקשות על האו"ה מההוא דספק ממזר שנתערב דשרי מטעם ס"ס והרי חז"ל אסרוהו מפני חשש איסור תורה שבגופו לפענ"ד מטיבותי' דמר אמינא דלק"מ חדא לפי דעת הב"ש במקומו דלא בעינן בהנך דינים ס"ס גמור דאל"כ הו"ל ספק אחד בגופו יעו"ש: ותו דבלא"ה אין מקום לזה לפי דעת מהרי"ט ופר"ח שהקשו על הרמב"ם דס"ל ספקא דאורייתא הוא רק מדרבנן לחומרא א"כ למ"ל קרא דספק ממזר שרי ותירצו דנהי דכל ספקא דאורייתא הוא מן התורה לקולא אינו הלא דרחמנא שריא בתורת ספק משא"כ למיעבד תרתי דסתרי דממ"נ עביד איסורא ודאי אסור מן התורה דרך משל בספק ממזר דמן התורה מותר בממזרת ומותר בבת ישראל אבל אסור לישא ממזרת וישראלית והשתא אתי, קרא בספק ממזר להתירו בתורת ודאי הן בישראלית והן בממזרת ור"ל דאפילו אם האמת שהוא ממזר מאחר שאין פיסולו נודע מותר בישראלית וכן אפילו אם האמת שהוא כשר מ"מ מאחר שאין כשרותו נודע מותר בממזרת ומש"ה מותר לישא ממזרת וישראלית ביחד ואין זה תרתי דסתרי אלו דבריהם ז"ל ולפ"ז הך דינא לא דמי כלל לנדון דאו"ה שהרי חז"ל לא אסרוהו כלל מפני חשש איסור תורה שבגופו דמה איכא כאן למיחש שמא הוא ממזר הרי אפילו הוא ממזר ליכא כאן איסור תורה כלל מאחר שאין הדבר ידוע לנו רק רבנן אסרו פסול ממזר אפילו כשאינו ידוע משום גזרה דממזר ידוע או משום איזה טעם אחר ודמי ממש לביצת נבלה ודכוותי שהוא איסור דרבנן ממש וליכא חשש איסור תורה כלל ולק"מ על או"ה וזה ברור לפענ"ד

ועוד נ"ל דקיל אפילו מביצת נבלה ודמי לבשר שנמ"ה. וכל עיקר איסור זה אינו אלא ספקא דרבנן והיינו דהרי מן התורה אפי' הוא ממזר ליכא איסורא מחמת שאין פיסולו ידיע אצלינו רק רבנן אסרו פסול ממזר אפילו כשאינו ידוע מטעם גזרה או מטעם א' וא"כ אם הוא ממזר יש פסול דרבנן ואם האמת שאינו ממזר ליכא אפי' פסול דרבנן וא"כ עיקר איסור זה אינו רק ספקא דרבנן דהיינו שחז"ל אסרו ממזר אפילו אם אין פיסולו ידוע אצלינו ושוב צוו לחשוש אצלו שמא הוא ממזר וא"כ הוי ספקא דרבנן. וסברא זו אני רואה בבירור בדברי הב"ש סימן ב' ס"ק י"ח דדין משפחה שנתערב בה ספק חלל דאלמנה מאותה משפחה שנשאת לכהן לא תצא ומדייק הב"י והכ"מ מהרמב"ם דבת מאותה משפחה תצא וכתב שם הב"י די"ל הטעם אע"ג דאיכא ס"ס משום דהוי ס"א בגופו וס"א בתערובת וכתב שם דזה לא שייך רק לענין פיסולי כהונה משא"כ ישראל הבא לישא אשה מן משפחה שנתערב בה ס' ממזר שפיר הוי ס"ס. משום דס' ממזר מדאורייתא כשר ובאיסור דרבנן קיל אפילו ס"ס כזה הוי ס"ס עכ"ד וקשה הרי דברים אלו אליבא דהרמב"ם אמורים ולשיטתו כל ספקא דאורייתא הוא רק מדרבנן לחומרא וא"כ בכל גווני הוי הספק הראשון מדרבנן ולמה דוקא בס' ממזר הוא כך וא"כ גם אם כהן נושא הבת אפ"ה מהני ס"ס כזה ולכן אני אומר בטח בכוונת הב"ש דכאן כיון שהוא ספק ממזר הוא מן התורה מותר אפילו אם הוא ממזר רק מדרבנן אסור ואם אינו ממזר מותר אפילו מדרבנן וא"כ איכא ס"ס באיסור דרבנן עצמו לאפוקי בספק חלל דאינו מותר מן התורה אפילו להרמב"ם רק מחמת שהוא ספק שמא הוא כשר א"כ הס' זה עצמו הו מהס"ס והס"ס הו' ס"א בגופו משא"כ בספ' ממז' אף שהוא ממזר אפ"ה מותר מה"ת והוי ס"ס במלת' דרבנן מש"ה מהני שפיר אפי' ס"א בגופו וכן הם דברי הש"ך בסי' ק"י ס"ק ס"ב וס"ג וכ"ת דלפ"ז למה לי' לו' דהוי ס"ס בדרבנן ולימא בקצרה דהוי ספקא דרבנן ז"א דא"כ איך יתקיים גזירת כמים שאסרו ספק ממזר ומעיקרא כך אסרוהו אע"ג שאינו רק ספקא דרבנן משא"כ היכא דאיכא ס"ס אף שהוא ס"א בגופו לא אסרוהו חז"ל כן נ"ל ברור בדברי הב"ש. ומה"ט אין מקום למ"ש כת"ר ליישב ולחלק בין היכי שתקנות חז"ל היה להחזיק הדבר בספק או בודאי והמציא כת"ר דבממזר תקנתא דרבנן הוא רק להחזיקו בספק ולפ"ד מהרי"ט ופר"ח א"א כלל לומר כך דכל שנחזיקנו בספק לית ביה איסורא כלל ובלא"ה אין דברי כת"ר מובנים דמה ראו חז"ל על ככה לגזור במקום א' שיהיה רק בתורת ספק ובמקום א' שיהיו בתורת ודאי ומאן מפיס והאו"ה גופי' מנ"ל דבגבינות גזרו חכמים שיהיו אסור בתורת ודאי יותר מבשאר מקומות ובאמת לפ"ד מהרי"ט מראין הדברים בהיפוך דבאמת דבכל דוכתי למה להו לחז"ל לגזור תורת ודאי וסגי להו במה דרביע עלי' איסור ספק אבל בממזר הוצרכו לגזור עליו להחזיקו בתורת ודאי משום דאם נחזיקנו בתורת ספק לחוד לא יהא בו שום איסור לכן הוצרכו להחזיקו כודאי ואפ"ה לא קשיא על או"ה קושיות כת"ר כיון דליכא כאן חשש איסור תורה כמ"ש לעיל כיון דאפי' הוא באמת ממזר אין כאן איסור כיון שאין הדבר ידוע לנו

ולבאר יותר כוונת או"ה. נ"ל כפי המבואר מלשון הש"ך וכל האחרוני' ז"ל דמיגרע היכי דמדאורייתא שרי והיינו כיון דמה"ת לא חיישי' לאותו ספק והוצרכו חז"ל לחדש דבר בו ולאסרו. א"כ רביע עלי' איסור ודאי דרבנן וגם רביע עלי' ספק תורה שצוו חז"ל לחשוש לו ובהצטרף הני תרתי להדדי הודאי דרבנן והספק תורה נעשה ודאי דאורייתא משא"כ היכי שלא הוצרכו חז"ל להוסיף בו דבר כלל אלא דמדאורייתא חיישינן לספק דידי'. א"כ לא רביע עלי' איסור ודאי כלל אפילו דרבנן לכן לא נשאר עליו רק ספקא דאורייתא ובהצטרף לו עוד ספק הוי ס"ס כך מראין דברי האחרונים בכוונת האו"ה וממילא דלא קשיא נמי מהך דחלב אינו פוטר וס"ס שרי והיינו דהתם הרי בצלי חלב כלל בס"ס גמור שרי כמ"ש ש"ך שם וכמו בכל דוכתי דס"ס גמור שרי וא"כ איך ה"א דמשום חלב גרע ואע"ג דחז"ל הוצרכו לחדש שם דבר ולומר דהחלב אינו פוטר מ"מ בגוף הספק לא הוצרכו להוסיף כלום דמדאורייתא אסור ספק בכור לכ"ע רק דחלב פוטר וחז"ל גרעו כח פטור החלב ונשאר הדבר אדינו דהיינו שאמרו חז"ל דחולבת יהי' כאינה חולבת מש"ה ס"ס מהני משא"כ היכי דמדאורייתא ליכא חששא כלל והצרכו חז"ל להוסיף דבר בגוף האיסור אז מצטרף ודאי דידהו לספקא דתורה ונעשה דינו כודאי איסור דאורייתא ובכל אלה יש להאריך אלא שאין זה מקומו שאין נ"מ לדינא לנ"ד

אמנם בגוף הדבר אם להתיר הכלים שלא היו בני יומן בעת הודע האיסור או לא על משמרתי אעמודה להתירן מטעם ספק דרבנן וכדברי הראשונים דח"ש מר וז"ל קשה להתיר כו' דהרי גוף הספק ג"כ הוא דרבנן והי' מותר להרשב"א. אלא דאסור מפני שאינו ספק השקול ומה יתן כו' עכ"ד מר לענ"ד חילוק גדול בזה דבשלמא מה שבאני לעשות גוף הדבר ספק דרבנן היינו משום דמן התורה רובא ולד מעליא ילדן. ורבנן גזרו לחשש נפל משום זה הוא דרבנן וממילא כיון שאנו מסופקין עוד שמא הוא בן ח"י הו"ל ספקא דרבנן מש"ה שפיר אמרינן דאינו ספק השקול כיון דלמראית עין הוא קטן ורגלים לדבר שאינו בן ח"י מש"ה לא הוי לא ספק דרבנן ולא ס"ס. וכן נמי אין לחשבו לספק דרבנן משום דלמא אינו נפל דז"א דכבר אסרו רבנן ספק זה וספק זה דאינו נפל לא הועיל רק לעשותו איסור דרבנן אבל ספק דרבנן אינו נעשה רק מחמת הספק שמא הוא בן ח"י וזה אינו שקול נמצא דצדקו דברי הרשב"א משא"כ בנ"ד להתיר