נאות דשא לה

התרנגולת בכה"ג הוא דחשבי' לספקא דרבנן וגם זה היא דוקא במקום הפסד קצת משא"כ היכי שכבר הספק איסור היא לפנינו ואינו חסר אלא ראות העין שעדיין לא הצצנו אליו ואלו היינו מביטין בו מיד היינו רואים ספק איסורו קודם שנעשה האיסור דרבנן בכה"ג לא חשבינן ליה לספקא דרבנן. וכתבנו שם בסימן הקודם שאין בידי להתירו אפילו בה"מ. וממילא בנ"ד שהיו עושין תמיד בידים ספק איסור עפ"י האנשים אשר טח מראות עיניהם דין פשוט ומבואר בש"ע ובאחרונים והמה חכמים בעיניהם ולו חכמו ישכילו זאת המה יביטו יראו שהוא ספק נבילה לכל המבואר בש"ע ובאחרונים ולא מהני מה שהעגל גדול אשר הוא למראית עין בן שמונה. וא"כ מה שנכשלו בספק איסור הזה אינו כי אם חסרון ידיעה ובכה"ג הוי כאלו כבר נודע הספק איסור קודם שנעשה דרבנן ולא חשבינן ליה לספקא דרבנן וא"כ כל הכלים שבכל העיר אסורים אפילו מה שבישלו בהן בעגלים גדולים כולם אסורין אף על פי שאינן בני יומן ואפילו בה"מ: אמת כי כפי מה שמשמע מדברי הרב פרי מגדים בריש דיני ס"ס ובסימן פ"א סק"ה ע"ש במשבצו' זהב ושאר דוכתי דמתי' אפי' שאינו מחוסר אלא להביט על הספק סוף סוף כל שלא הבטנו אליו עדיין ולא נודע לנו איסורו מקרי לא נודע וחשבינן ליה לספקא דרבנן הכי משמע מדבריו למעיין וגם מאחר שמדמה דין ספק דרבנן ע"י גלגול בכל הדברים לדין ספק א' בגופו ובספק א' בתערובת ובספק א' בגופו כבר העליתי בסימן הקודם דשרי בכל גווני וא"כ ה"ה בסד"ר ע"י גלגול בה"מ מתיר הרב הנ"ל. לזאת כל כה"ג דנ"ד שהוא ה"מ והפסד הרבים אין גוערין במי שירצה לסמוך על הרב פרי מגדים כי הרב מובהק היה וכדאי לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק מכ"ש בשעת הדחק ואעפ"כ אני לא הייתי אומר בדבר זה לא היתר ולא איסור

לבד ראה זה אמרה נפשי דיש להתיר הכלים אפילו אם לא היה מקום הפסד והוא מחמת היתר השני שכתבתי בסימן הקודם מהך דינא דהרמ"א בסימן ס"ו שהתיר ספק דרבנן ע"י גלגול מחמת שצירף סברת הרבה פוסקים הסוברים דדם בצים דרבנן ע"ש. וכתבתי שם דכ"ש שיש להתיר כה"ג במקום שיש פוסקים המתירין האיסור לגמרי אף דלא קיי"ל כוותייהו. ע"ש בדברינו באורך ולפ"ז ה"ה וכ"ש בנ"ד שהב"י בסימן ט"ו הביא דעת הגאונים דאין בזה איסור כלל משום דקיי"ל כרבנן דכל ולד שנולד אזלינן בתר רובא דרוב וולדות בני קיימא הן ויותר מזה דאפילו לדידן דלא קיי"ל כהגאונים אלו מ"מ דיעבד אמרינן ג"כ רוב וולדות הם בני קיימא כמבואר באה"ע לענין חליצה וכמו שהאריך שם התב"ש בכ"ז בראיות ברורות עד שהוצרך לתרץ דהא דאסרינן בשר זה אפילו דיעבד הוא משום דשאני דיעבד דהוצאות אשה מבעלה. דזה הוי דיעבד גמור אבל דיעבד דהפסד ממון אינו כ"כ דיעבד: ע"ש בדבריו והארכתי בכל זה לקמן בסימן כ"ה שכל זה דברים ברורים. הרי דאפילו לדידן אין כאן אפילו איסור דרבנן גמור. דהא חזינן היכי דאיכא דיעבד גמור שרי: וכיון שכן מאחר דלהגאונים גם בשר עצמו הוא מותר מש"ה מצרפינן לי' לספק דרבנן ע"י גלגול וחשבינן לי' לסד"ר ולא אאריך כאן בזה כי אי"ה בסימן כ"ה אבאר בזה כל הצורך. ובהיות כן אפילו אותן הכלים שנתבשל בהן הבשר מהעגל קטן מותר ג"כ דאעפ"י שמחמת קטנותו הי' ספק למראית עין אם הוא בן ח' מ"מ הרי אפילו ביום שנולד אינו רק ספק נפל ולהגאונים שרי מיד כשנולד מטעם דרוב הוולדות הם בני קיימא ממילא גם בכלים אלו שייך היתר זה ואין לומר דאין להתיר בכאן מחמת ספקא דרבנן משום דקיי"ל דספקא דרבנן אסור היכי דאיכא חזקת איסור והכא איכא ג"כ חזקת איסור דהיינו דבעת לידתו בודאי לא הי' בן ח' ומוקמינן לי' אחזקתו דגם עתה אינו בן ח' ולא מהני בי' ספקא דרבנן הא ליתא דזה לא מקרי חזקת איסור דאטו האיסור הוא מחמת שאינו בן ח' האיסור אינו רק דחיישינן שמא הוא נפל וא"כ אפילו בעת שבודאי אינו בן ח' אינו רק ספק השקול גם מיד שנולד אינו רק ספק השקול וחזקת איסור ליכא ואדרבא אפילו ספק השקול אין כאן דרוב וולדות הם בני קיימא ואין כאן רק חששא דרבנן בעלמא וכנ"ל ותו דאין שייך בזה להעמידו על חזקתו דלא הי' בן ח' כי חזקה זו עשוי' להשתנות בכל עת ורגע וראי' לזה דכאן לא הוי אתחזק איסורא דא"כ מה הקשה הט"ז ושאר אחרונים שפלפלו בזה בסימן ט"ו להתיר מכח ס"ס והרי העלו בסימן ק"י דלא מהני ס"ס היכי שיש חזקת איסור א"ו כמ"ש דכאן ליכא חזקת איסור וכ"ז פשוט וברור סוף דבר זהו שאני אומר בנ"ד דכל הכלים אשר הן ב"י בעת שנודע להן האיסור אסורין אפילו מה שנתבשל בהן בשר מהעגלים אשר הם גדולים במראית העין והכלים אשר אינן ב"י בעת שנודע האיסור מותרים אפילו שלא במקום הפסד אפילו הכלים שנתבשל בהן בשר בהעגל הקטן וכאשר ביארתי והש"י יצילני משגיאות והנראה לפענ"ד כתבתי ה"ק כו'

סימן ט"ז

וזה אשר כתב אלי גדול א' מגדולי זמנינו על השאלה הנ"ל

לאפס הפנאי באתי בתכלית הקיצור. והנה זה כמה שנים נדרשתי מרב אחד שאחוה דעתי בעגל שהי' למראית עין גדול ולא נודע אם הוא בן ח' ימים שנשחט והגדילו התערובת באותה עיר שנתערב בשר אותו העגל במליחה ובישול והי' הפ"מ והתיר הרב הנ"ל ולעזה עליו כל העיר וביקש ממני שאחוה דעתי וכתבתי לשם שיפה הורה בה"מ דהנה הרשב"ץ בספר חוט המשולש סימן ב' כתב שהרשב"א לא אסר אלא בדאיכא אומדנא שלא שהה ח' ימים דאל"כ הו"ל ס"ס יע"ש וראיתי להרב המובהק בעל פרי תואר שכ"כ מדנפשי' ודייק לה מלשון הרשב"א שכתב בתשובה שם כל שאנו חוששין לו שאינו בן ח' מפני קטנותו עכ"ל הרשב"א והנה הרב הנ"ל כתב אלי שחכם א' הקשה על דברי האחרונים דשקלי וטרי מ"ט לא נתיר מטעם ס"ס וביותר קשה על הרשב"ץ שמתיר באמת בזה מטעם ס"ס מדברי או"ה שהביאו האחרונים בסימן ק"י דגבי גבינות לא מהני ס"ס בצירוף הספק הראשון דכיון דחכמים אוסרים מפני חשש איסור תורה שבגופם כודאי איסור חשבינן לי' עכ"ד הרב הנ"ל בקצרה והשבתי לו דלק"מ דהנה הקושיא השניה דקשה על הרשב"א ז"ל עצמו דס"ל דלא מהני נכרי מסל"ת דל אמירת הנכרי הרי אינו אלא ספק דרבנן דמן התורה מותר דרובא ולד מעליא יולדין קושיא אלימתא הוא וכן כל מה שנתלבטו האחרונים לכתוב טעמא דאינו מותר מטעם ס"ס למה לן ס"ס בזה וביותר הרשב"ץ הנ"ל וכן הפ"ת דס"ל באמת דהוי ס"ס ולא סגי במה שהוא ספק דרבנן

ולענ"ד קושיא זו מתורצת אגב חברתה קושי החכם הנ"ל דהנה קושי' החכם הנ"ל לק"מ בשום לב על דברי או"ה. דס"ל כל שצוו חכמים לחשוש לאיסור תורה בו כודאי איסור חשבינן לי' דא"כ לכאורה לא מצאנו ידינו בכמה דוכתא דשרינן ספקות כאלו ואפס קצהו אציגה פה הנה קיי"ל אלמנת עיסה כשרה לכהונה וכתבו הפוסקים דה"ה ס' ממזר שנתערב מותר ג"כ מטעם ס"ס וכמבואר באה"ע סימן ב' והרי אף דמן התורה ספק זה מותר דממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' ורבנן גזרו לחשוש לספקן א"כ מ"מ לא נימא ממש כדברי האו"ה כיון דאסרוהו חכמים מפני חשש איסור תורה שבגופו ודאי יחשב ולא להני ס"ס בצירוף הספק הראשון (גם צ"ע בש"ך סימן ק"י ס"ק ק"ו שהתיר פירש ממילא כמ"ש פר"מ שם דהספק הראשון אינו מן התורה רק רבנן עשאוהו קבוע וקשה הא עשאוהו מפני חשש איסור תורה שבו ועיין) וזאת שנית נקטינן חלב אינו פוטר ובס"ס גמור כתבו הפוסקים דמותר עיין בי"ד סימן שי"ו גם כאן קשה לכאורה הרי כל עיקר האי דחלב אינו פוטר הוא דרבנן דסמוך מיעוטא לחזקה (והוא דרבנן לדידן דלא קיי"ל כר"מ כמבואר בכמה דוכתי) שלא ביכרה למאן דפליג אריב"ן שבתוס' דבכורות דף כ' וא"כ לא להני ס"ס כדברי או"ה כיון שאסרוהו מפני שצוו לחשוש לאיסור תורה שבו

אמנם כל זה ליתא בפשיטות דודאי במקום שתק"ח הוא רק שנחזיק הדבר בספק היעלה על הדעת דחמיר טפי מאלו הי' הדין מדאוריי' שנחזיק הדבר בספק ואסור מספק דאם יצורף אליו עוד ס' מות' מטעם ס"ס ועת שמדרבנן בעלמא מחזקי לי' כס' ואסור מגרע גרע ולא מהני בי' ס"ס בהצטרף אליו עוד ספק ולכן א"ש בפשיטות דספק ממזר תקנתא דרבנן הוא שנחזיק אותו בספק ואסור בממזרת ובכשרה דמדאורייתא אי בעי הא נסיב ואי בעי הא נסיב ורבנן גזרו שיהא עליו דין ספק ולכך ודאי בהצטרף אליו עוד ספק ודאי דס"ס גמור הוא ומותר וכן הא דחלב פוטר הוא משום דמדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ודאי שהדבר בספק שקול. ומה"ת לא ליהני כשנתוסף עוד ספק דלא להוי ס"ס ועד כאן לא כתב או"ה אלא בגבינות נכרים דס"ל דגזרו רבנן ואסרוהו בהחלט ועשאוהו כודאי איסור מפני חשש איסור תורה שבגופו לכן ס"ל לאו"ה דהספק הראשון נעשה ודאי מגזרת חכמים אבל במקום שמפורש דתקנתא דרבנן הוא רק שיהא ספק היעלה על הדעת דלא ליהני ס"ס בהצטרף עוד ספק אל הראשון וזה ברור ועתה סרה מהר קושיות החכם הנ"ל דכאן בלא שהה ח' ימים גזרו חכמים שנחשיבנו ספק נפל ולשון הש"ס להדיא הא לא שהה ספקא הוי והיינו מדרבנן וכמ"ש התוס' ומ"ט לא ליהני כשנתוסף עוד ספק וזה ברור ועתה קושי' השני' הנ"ל מתורצת באופן נאה ומתקבל דהנה האו"ה ס"ל דגם מטעם ספק דרבנן לא שרי' גבינות עכו"ם משום דהוי כאיסור דאורייתא יעויין היטב בש"ך סימן ק"י והנה החילוק שעשינו בין דברי או"ה לאינך ספיקי שכתבנו היינו משום דאף אי נימא כסברת או"ה דאנן חשבינן הך תקנתא דרבנן כאלו הוא מן התורה אכתי ס"ס הוי בהצטרף עוד ספק על הראשון זהו שפיר לענין ס"ס. אבל לענין ספק דרבנן לחוד בגוונא דליכא ס"ס בזה ודאי הדר בריא סברת האו"ה כיון דאנן חשבינן תקנתא דרבנן שגזרו לחשוש לאותו ספק כאלו הי' אין כן מדאורייתא