נאות דשא רסו

דברי הט"ז גופו תמוהין מטעם שכתבתי שם דלא מצינו בזה בש"ס כה"ג לומר בזה בטלה דעתו רק באיסורי אכילה

ומ"ש רו"מ ראיה מפ"ב דב"מ דהרי זה דומה לצווח על ביתו שנשרף וכו' אין ראי' כלל דהתם הוי המעשה נגד מחשבתו דהרי חזינן שהוא אבדה ממנו ואין בידו להצילו ובלאו יאוש נמי כל נטלה ואבדה אינו ברשותו לכך דומ' ממש לצועק על ביתו שנשרף ואומר שאינו מייאש ממנו והוי פטומי מילי דהרי חזינן דהוי אבוד' ממנו וכבר יצא מרשותו אבל בזה אטו ידעינן בבירור שהנכרי ישנה לו ולא יתן לו הרי אין זה ברור ואדרבא עפ"י הרוב לא ישנה רק דמ"מ לא סמכא דעתו דחושש שמא ישנה אבל אם סמוך סמוך כיון דליכא מעשה המוכיח להיפוך ממחשבתו גם בידו אם ירצה יזכה בו דרך חזקה מיד וכיון דבידו לזכות בו מהני בזה סמיכות דעתו ג"כ. ומ"ש הט"ז ראי' מדברי הרא"ש שכתב שאם הוא פקח וכו' דבריו תמוהין דעצת הרא"ש הוי אם הרגיש בדבר אחר שכבר נתן המעות דודאי קודם שנתן המעות יש לו בלא"ה עצה לכתוב שטר מיד וה"ה אם יתנה שיקנה בכסף רק הרא"ש מיירי אם אירע שלא הרגיש מיד ריעותא זו ואחר נתינת המעות הרגיש מה יעשה ע"ז שפיר הוכרח לומר שילך ויחזיק דמה יועיל אם יאמר עתה שסמכה דעתו אנן בעינן דיהי' גלוי דעת בשעת קנין שסמכא דעתו אבל אם בשעת קנין לא סמכא דעתו מה מהני מה שסומך אח"כ כבר נעשה המעות בהלוואה ביד הנכרי והמלוה אינו קונה והנכרי אינו מקנה לו דעתו מחדש והוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן ואף למ"ד דאמרינן הייני במה שחזינן דעתה אינו מוכרח לכך ומחשב כן מרצונו אז ראוי לומר כיין דעתה עושה כן בלב שלם גם מתחלה הוי כן אבל כאן הרי י"ל דגם עתה אינו סומך דעתו באמת רק מכח הכרח אמרינן דחושש על הפסד ממונו ואיך שייך לומר הוכיח סופו על תחלתו אולי גם עתה אינו סומך דעתו ומפחד אומר כן אבל אם בשעת קני' אומר דסמכא דעתי ואז לא הוי מוכרח לכך דבידו ליקח שטר או לא יתן הכסף בזה כיון דאומר דסמך נאמן

ומ"ש רו"מ דאיה מקדושין דאמרינן דלא סמכא דעתו ואיך סד שם דנאמר אם סמכא דעתו מהני הנה זה ודאי אין ראי' דבקדושין בעינן עדים ובלי עדים לא מהני וא"כ אם העדים אין יודעים אם אמת דסמך דעתו או שקורי משקר לו יהא דבאמת סמוך לא מהני דהוי בקדושין בלי עדים אבל בקנין ממון דלא בעינן עדים כל שהוא אומר שסמך ומתנה שיקנה בכסף והמוכר מקבל ע"ד כך ומאמין לו היי כנאמן עלי אבא וכו' דמהני ועוד בקדושין לא הוי בידה בע"א כיון דהדבר תלוי ביד הבעל אולי לא ירצה לקדשה בד"א רק בזה ולכך לא מהימנא לומר דסמכא דעתא אבל בקנין קרקע הוי בידו בשעת קני' לעשות חזקה מיד או ליקח שטר ולכך כל שבידו נאמן ובזה נדחה מ"ש ראיה מן הש"ך חו"מ סימן ק"ץ דהתם נמי אין בידו אבל בזה כיון דהוי בידו לעשות קנין נאמן לומר דסמכא דעתו ובטלה דעתו לא שייך בקנין ממון כמ"ש בראשונה

ומ"ש רו"מ לדחות תמיהות הס' על הסוברים דלא מהני תנאי מתוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב שמפורש שם דאם הוי מתנה אי בעי בכסף אקני הוי מהני. הנה דבר ה' אמת כפי כת"ר שתמי' זו אין בו ממש ואני מוסיף דתמי' זו אינו אלא סמיות עיני' דכל עיקר פלפול אם מהני תנאי היינו להראב"ד והרשב"א דס"ל הטעם דלא קנה מכח דלא סמכא דעתא ובזה י"ל אף תנאי לא מהני לדידהו והוא הביא לנו דברי התוס' דהם לא ס"ל בלל טעם זה דלא סמכא דעתא רק הם ס"ל הטעם דדעת הלוקח רק שיקנה בקנין ישראל מישראל ולשיטתם ודאי מהני תנאי ואין פוצה פה ומצפצף בזה לשיטתם והאחרונים לא נחלקו רק לשיטת הראב"ד והרשב"א וכן הביא בספר נתיבות משפט סימן קצ"ד הני שני הדעות ובעל הס' הרכיב אותם יתד ותמה אני על כת"ר איך לא הרגיש בזה

ומ"ש רו"מ על מ"ש דהוי הפקר של"מ ע"ז כתב דהיכי דאומר כן תחלה ומעלה על דעתו מהני אף שלא מדעתו והביא ראיה מב"מ דף ק"ב מחומר כל המציאות שיגיע לחצרי וכו' הנה זה אין ראי' דשם מיירי נמי מעבידי דאתי ומה דלא משני שם דמיירי בלא עבידי דאתי מכח דאם כן קשה מאי ארי' חצירו אפילו ידו אינו קונה לו שלא מדעתו כמו שכתב הש"ך בריש סימן רס"ח והוא מוכרח בלאו הכי שם דקשה מהו פריך הש"ס שם כמה פרכות נימא דמיירי בלא עבידי דאתי ובעל כרחך מכח דאם כן מהו אריא חצירו אפילו ידו נמי אבל לעולם אין סברה לחלק בין אומר כן תחלה אם הוי שלא מדעתו ועוד יש להוכיח כן מלשון הש"ס פ"ב דב"מ בסוגיא דיאוש של"מ דקאמר שם כיון דאיכא עניים דהכא מעיקרא איאושי מייאש וכו' וכן אח"כ אמר שם כיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלי לי' מעיקרא איאושי מייאש ולמה לי' לדייק דמעיקרא איאושי מייאש אפילו לא חייל היאוש מעיקרא כיון דעכ"פ אסקי אדעתייהו מעיקרא שוב חל היאוש של"מ אח"כ וכך הו"ל לומר מעיקרא אסיק אדעתא וכו' וי"ל דבזה מודה אביי דיאוש של"מ הוי יאוש ובע"כ מוכח היכי דלא מהני שלא מדעתו לא מהני אף אם אסיק אדעתי' מעיקרא ולכך מוכרח לומר דהיאוש ממש חל מעיקרא והוי יאוש מדעת וא"כ בחצר דא"א לומר שיקנה מיד דעדיין לא הי שם ההפקר לא מהני אף אח"כ כיון דאח"כ הוי שלא מדעתו וזה ברור

ומ"ש רו"מ ראי' מכלך אצל יפית דהוי מילי דמצוה וה"ה בזה מכח לאו דבל יראה הנה זה אינו חדא דגם שם אינו מוסכם והרי בש"ס מתרץ בשווי' שליח מוכח הא בלא"ה לא מהני מצוה להיות שלא מדעת כמו מדעת וזה הוי לרוב הפוסקים ועוד אף להרמב"ם אינו דומה כלל דשם הוי מצוה דה"א לעשותו בענין אחר וכן בליטול' לולב של חברו שלא מדעתו לא היי ביד הנוטל לעשותו בע"א ולכך ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' הבל בזה הרי עדיין יש לו כמה עצות לאכלו או למכרו וכדומה וגם בהפקר אינו מקיים תשביתו והוי רק הצלת עברה ועשיית ויצוה חשוב יותר מהצלת עברה עיין ב"ש אה"ע סימן א' לענין מכירת ס"ת וא"כ ה"נ בזה י"ל רק בכלך אצל יפית וכן באתרוג דהוי קיום מצוה בגוף הדבר שעושה בזה מהני אף שלח מדעתו מה שאין כן בזה במפקיר אינו עושה המצוה רק הצלת בל יראה י"ל דזה לא מהני שלא מדעתו וגם יש לו עדיין כמה עצות אחרות לזה

ומ"ש רו"מ על פי דברי הרמב"ן במלחמות שנראה מדבריו דעיקר הטעם דיאוש של"מ הוי מכח דבאיסורא אתי לידי' מקודם וכאן ביון דאומר קודם לא הוי באיסורא אתי לידי' וכו' הנה אני תמה על רו"מ מאוד בדברים כאלו דהרמב"ן כוונתו דנהי דיאיש של"מ לא הוי יאוש עכ"פ כשנודע לי אח"כ ומתייאש יחול מאז היאוש מכאן ולהבא על זה כתב דהוי באיסורא אתי לידו אבל כאן הרי ההפקר לא נודע לבעלים שלא חל המכירה רק ההפקר רק בתוך הפסח או אח"כ וק"פ לא נודע לו עדיין וא"כ כיון דהפקר של מדעת לא מהני לא חל ההפקר כל זמן שלא ידע וכבר נאסר ומה מהני מה שאח"כ נודע לו ונעשה אז הפקר גם בלא"ה הרי באמת הפקר תוך ג"י ושלא בפני שלשה יכול לחזור בו רק בחמץ לא בעינן זה מכח דבל א"ה אינו ברשותו וא"כ בזה יפה דיבר בעל הס' דלא מהני הפקר כזה ג"י ק"פ מיהו היה מקום ליישב דנהי דלא חל אז מ"מ כשמגיע ק"פ חל אז ההפקר והוי כמפקיר לאחר זמן כשיגיע הזמן חל ההפקר אך בזה שוב קשה הרי הפקר שלא מדעת והרי בזה שיב הוי כאיסורא אתי לידו כיון דלא חל ההפקר מיד רק לאחר זמן וז"ב

ומ"ש רו"מ ליישב מה שהקשיתי דהוי אסמכתא וכתב רו"מ דהפקר מטעם נדר יעיין רו"מ דזה הוי דעה דחוי' עיין בקצה"ח ובש"ע שם בשם הרמב"ם דפירש דהפקר איני נדר רק דהוי כמו נדר יעו"ש לענין שאסור לחזור בו אבל לשאר דברים אינו כמו נדר ממש לכל דיניו

גם מ"ש רו"מ לדחות דברינו שכתבנו דמכ"מ וממשלמ"ל אין ראי' דבעי כוונ' אחת או בתורת מה הוא קונה או בגוף הקנין וע"ז כתב כת"ר דנילוף מבינייהו כמו בקדושין מערב ועבד כנעני וכו' הנה לדידי ח"ת לציית להני כללא דכייל מר דא"כ קשה בקטן דאין לו זכי' ויד ובדעת אחרת מקנה יש לו יד או בחצר שאינו משתמר דלא קנה ובדעת אחרת מקנה מהני במשתאמר לדעת המוכר וכן בעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא מהני ובדעת אחרת מקנה יש דעות דמהני נימא ה"נ דנילוף מבינייהו ונימא דקטן קונה אף בלי דעת אחרת מקנה דהרי קונה בעלמא כשיש דעת אחרת מקנה מה אמרת דהתם דעת אחרת מקנה שאני הרי גדול בהפקר קונה אף דליכא דעת מקנה מה אמרת דהוא גדיל ויש לו יד הרי חזינן במתנה קונה קטן אף דאין לו יד ונילוף מבינייהו שיקנה קטן בהפקר ג"כ מן התורה וכן באינך נימא כן ובע"כ דאינו זה דומה להתם דהתם הוי בכל חד מעלה אחרת ולא הוי משם אחד לכך י"ל דילפינן מבינייהו אבל כחן הוי ענין אחד ושם אחד דכונה לקנין בעינן שיהיה כוונה אחת או דעת קונה או דעת מקנה וכן כוונה אחת בעינן שיכוין בחד מהני או באיזה אופן קונה אז במה הוא קונה אבל בליכא שום כוונה לא קנה ז"ז ביתר דברים הנאמרים עוד קצת במכתבו אין הכרח להשיב עליהם ואני עמוס הטרדא לזה קצרתי דברי ידידו הטרוד

והנה אחר כותבי האגרת לכת"ר פניתי מעט כי תחלה כתבתי בהחפזי ואח"כ פניתי מעט וראיתי שדברי כת"ר תמוהין ביותר וזה שהביא ראי' לסברתו דבטלה דעתו מב"מ דף כ"ד דהוי כצווח על ביתו שנשרף דשם מיירי עתה אחר זמן מה שנאבד ממנו וגם כבר הגיע ליד המוצא כמ"ש שם תחלה בא אחד ונתן בו סימן מהו ועלה קאמר עומד וצווח מהו א"כ בזה מה בכך דעתה עומד וצמח מ"מ מתחלה אמרינן שכבר נתייאש ולא מהני לי' חזרתו אח"כ אבל אם מתחלת האבדה אם היה עדים שבשעה שנודע לו שאבד אבדה תיכף עומד וצווח נראה דמהני ולא בטלה דעתו אצל כל אדם וכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש בפ"ב דב"מ אות ו והובא בבאר הגולה סימן רנ"ט ס"ק ס' וז"ל ההוא מתייאשין אסרטי' ופלטיא ורבי' מצוין שם קאי אבל אינך אפי' עמד וצווח ונעשה כצווח על ביתו שנפל עכ"ל א"כ מוכח דבסרטי' ואינך מהני אם עמד וצווח מתחלה והן אמת דלשון זה דבטלה דעתו מצינו עוד