נאות דשא רסד

למכור כמ"ש בנוסח השטר מכירה שכתב הרב מוה' יוסף וא"כ הוא מכוין לעשות שליחותו של הקונה ולא ניחא לי' כלל בחמץ זה ואיזה גלוי דעת יש לנו דניחא לי' בחמץ ורוצה לזכות בו וז"ב. ומ"ש הרב מוה' משה עוד באחרונה ועוד רעה אחר רעה ראיתי מגרם המכירה הכוללת כי כל אותן המוכרים הראשוני' אשר מכרו ליהודי הקונה רובן ככולן העמידו ערלים למכור חמצן בפסח ולא מכרו להערלים האלה החמץ אשר נתנו להם למכור בפסח רק התנו עם הערלים שבעד כל מדה ומדה ישלמו להיהודים כך וכך ומה שיקחו יותר יקבלו הערלים לעצמן בעד טרחתם ומה שישאר מהחמץ יקבלו היהודים בחזרה ולא עשו עם הערלים שום קנין בעולם כי סמכו עצמן על אשר מכרו ליהודי הקינה ולא שמו על לב כלל שהחמץ שנתנו לערלים למכור בפסח הי' ברשותם לעשות בהחמץ כרצונם כאשר עשו בחמצן מיום שמכרו עד זמן המכירה שפרצו מסחרם ומכרו לרבים כאות נפשם באין מוחה מטעם שכן התנה עם הקונה היהודי וכו' עכ"ל הרב הנ"ל בקיצור הנה אחר המחילה הוא לא שם על לב בנוסח שטר מכירה שהעתיק הרב מוה' יוסף ני' כי אם הי' כתוב בו שהתנה עם הקונה שמה שיקבלו מן החמץ יהי' של המוכר והריוח שלהם אז יפה הי' אומר שמה שנטלו מן החמץ ליתן לערלים המוזגים של ישראל הי' אך בנוסח שטר מכירה שהעתיק הרב מוה' יוסף כתוב בו ואח"כ מתנים עם המוכר באם שירצה המוכר למכור כמה מדות חמץ הרשות בידו למכור על חשבון הלוקח וכו' כן ראיתי בנוסח הפסק של הרב מוהר"י הנ"ל וא"כ לפ"ז מה שמוכרין המוכרים שליחותי' דלוקח קעבדי ואם כבר נמכר להנכרי שליחותי' דנכרי קעבדי ואף דאין שליחות לנכרי היינו במידי דבעי שליחות אבל במידי דלא בעי שליחות כגון אם יתן הנכרי לישראל איזה חפץ למכור האם נאמר דישראל זכה בי ושלו הוא מוכ' זה ודאי אינו רק של הנכרי הוא מוכר א"כ ה"נ מה שנותנין לערלי' למזוג היינו משל הנכרי כאלו הי' של הנכרי ממש ומה שהיתנו שיתנו ליהודים כך וכך היינו מכח דהערלים המוזגים אינם מכירים הנכרי הקינה לכך הם יקבלו המעו' והם ישלמו להנכרי הקונ' ואין בזה חשש איסור כלל סוף דבר הכל נשמע שהתקנה היא תקנה גדולה וקבוע וראוי לקבוע בה מסמורת ומ"ש הרב מוה' משה דהוי חמץ שע"ע הפסח לא כן הוא רק מאן יהיב לן משופרי שופרי ואכילנא ולית דין צריך בושש וחשש כלל

והנה כעת נבא לפלפל בדברי הרב מוה' יוסף ני' אם כי בגוף הדין דבריו נכונין מ"מ מה שיש קצת לעיין בדבריו אשיב ידי כבוצר על סלסלו' הנה מה שראיתי במכתבו הנדפס מ"ש בטע' הדב' דלכך הוי דעת הב"ח דבלוקח מנכרי לא מהני תנאי שיקנ' בכסף היינו מכח דאסמכ' דעתא ואף אם אומר דסמכא דעתא בטלה דעתו אצל כל אדם אין נראה כלל לומר בזה בטלה דעתו דזה לא מצינו בש"ס רק באיסורי אכילה דבאיסורין כל דלא הוי כדרך אכילתן פטור בזה בעינן שיהיה נחשב אכילה לכל אדם או לרובן אבל אם לרוב בני אדם לא נחשב אכילה מה בכך דאיהו אתשבי' סוף סוף כדרך אכילתן לא הוי ואין זה אכילה לרוב ב"א אבל בקנין ממון וכסף כיון דבאמת קנין כסף הוי קנין וקונה בישראל מישר' רק בקונה מנכרי לא סמכי דעתא א"כ אם הוא סמך דעתו מה"ת לא יקנה כיון דהקנין מצד עצמו הוי קנין מה"ת וכמ"ש אבל במוכר לנכרי דהטעם הוא משו' דאלים הוא והי' מחזיק בלא שטר אבל כיון שצריך שטר כילי האי לא עביד וכו' לא הבנתי שיחתו כלל דהרי במוכר לנכרי בכסף מיירי וא"כ הוי המקח עדיין אצל הישראל וגם הכסף אצל הישראל וא"כ מה זה שכתב כיון דאלים הוא יהי' מתחיק בלא שטר וכו אין הבנה לדבריו כלל ודאתאן עלה הי' נראה לי טעם אחר לחלק מה דבקונה מן הנכרי לא מהני כסף בתנאי ובמוכר לנכרי מהני תנאי והוא כי הנה בקונה מן הנכרי אם נימא דאינו קונה בכסף לא זכה הנכרי בגוף הכסף ומחויב מדינ' להחזירו לישראל והוי רק כפקדון ביד הנכרי לכך לא מהני תנאי ג"כ אך בישר' המוכר לנכרי והנכרי נתן לישראל הכסף מדעתו הנה אף שלא יהי' המקח קיים לא יצטרך הישראל להחזיר לו הכסף כיון דאינו כעין גזל החנית והוי רק כהפקעת הלוואתו דאף דנתן לו רק ע"ד לקנות הרי גבי הלוואה נמי נתן לו ע"מ לשלם לו ואעפ"כ כיון דבא מדעתו אינו כעין גזל החנית וא"כ ה"ה נמי בזה וכיון שהועיל עכ"פ קבלת הכסף שישראל קנה הכסף שוב מהני לגמרי אף שיקנה הנכרי החפץ דומה למ"ד קני את וחמור קנה הכל וכן מגו דזכה פקח זכה נמי חרש ואף דהתם לא קיי"ל כן כאן יש לומר כן וגם דומה למה דאמרינן בעלמא כיון שזכה זה נתחייב זה בחלופיו כן ה"נ בזה ואף דאין מטבע נעשה חליפין היינו היכי דאי נימא דלא קנה יצטרך להחזיר המטבע לכך הוי שם מטבע עלה אבל היכי דלא יצטרך להחזיר בין כך ובין כך ומ"מ הנאה ממטי ליה על ידי הנכרי והוא אינו רוצה ליטול ממנו בחנם רק מקנה לו החפץ בההוא הנאה לא הוי על זה שם מטבע רק כשאר הנאה וקונה בזה בתורת חליפין כן נראה לי כעת לפום רהיטא מאפס הפנאי לעיין בזה. ומה שכתב כת"ר וגם מצווין להמוכר שיאמר בעל פה שהוא מפקיר מהיום את החמץ שימצא אבלו בע"פ קודם זמן איסורו הן מה שנשכח ממנו למכרו הן מה שהי' בו ביטול מקח וכו' ויקנה הקונה זה הדבר שהי' בו ביטול מקח מיד בתורת חצר ולפי דעת הב"ח בתשובה סימן קכ"ד מהני זאת אפילו בדבר שלב"ל ותיקון זה הוי שאם ישכח הביטול בע"פ יסמוך ע"ד הב"ח וכו' הנה תשובת הב"ח אין כידי והנה מ"ש רו"מ שיקנ' זה הקונ' בתורת חצר בזה יפה כתב הרב הגאון מוה' משה דהרי אינו משתמר לפי דעתו ואינו עומד בצדו וגם לדעתי לא הוי צריך רו"מ לתקנה זו ולא למ"ש תחלה שאם יקנה עוד חמץ הוי שלוחו של הקונה רק בלא"ה בדשלב"ל אם בא לעולם ותפס קודם שחזר בו זכה הלוקח א"כ ה"נ הרי הקרקע שהחמץ בו הוי של הקונה אה כן זכה בו דהוי כתפס. ומ"ש רו"מ דבלא"ה אין מקום לפלפל בזה דהרי מתנ' שאם יהי' שאלה על המכר יהיה הפקר וזכה הקונה בתורת חצר הנה להיות הפקר במה שלא הוי דעתו עליו בבירור אין זה ברור דהרי קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והנה לדעת הש"ך בסי' שנ"ח דדוקא בגזלה הוי כן י"ל הפקר שאני אך דברי הש"ך תמוהין מן הש"ס בפ"ב דב"מ מכלך אצל יפות וכו' וא"כ י"ל דגם הפקר שלא מדעת לא מהני ואינו דומה למ"ש כל הנלקט יהיה הפקר או כל המתלקט דהתם כתבו התוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה כל שילקטו דהוי כמו יאוש מדעת כמו תמרי זיקי יע"ש אבל בעלמא י"ל דהפקר שלא מדעת לא מהני והן אמת דמדברי התוס' שם דלא הוכיחו מתוכו דהוי מדעת דאל"כ איך מועיל הפקר מוכח דהפקר מהני אף שלא מדעת גם יש לדון בזה משום אסמכתא דסמך דעתו שיועיל המכר הזה ואם שייך אסמכתא בהפקר תליא אם הוי הפקר מטעם נדר או לא ואכ"מ להאריך רק רשומי דברים אני רושם פס

גם מ"ש רו"מ דקונה לו חצרו הרי חצרו אינו קונה לו שלא מדעתו רק בעבידי דאתי וזה לא הוי עבידי דאתי ומ"ש רו"מ בשם המ"ל פ"ב מזכי' כיון דסוף סוף מכוין לקנות מהני אין ראי' דהתם גבי מציאה עכ"פ כיון לקנות בתורת הפקר רק דלא כיון באיזה קנין אבל כאן לא כיון לקנות בתורת הפקר רק בתורת מכר והמה ענינים שונים דכמה נ"מ בין קנין מכר לקנין הפקר לכך כל דלא כיון בתורת הפקר הוי שלא מדעתו

והנה עיקר שכחתי מה שכתבתי דהפקר בלי דעתו לא מהני מה שמהני ביטול בחמץ דלא חזיתי' היינו כמ"ש הר"ן דהתם בג"ד סגי אבל כאן שיזכה בו הישראל הקונה לא נפטר בזה מבל יראה וגם עדיין שעת היתר הוא דאם לא זכה בו הישראל לא מהני המכירה לנכרי ולנכרי אין חצר ובע"כ בעינן שיזכה בו הישראל הקונה שיועיל מכירתו לנכרי ובעינן הפקר ממש וי"ל דלא מהני שלא מדעתו גם לא הוי עבידא דאתי ולא קנה שלא מדעתו שהוא סובר שחל המכר גם כיון דבזה בעינן הפקר ממש והרי לא הוי בפני ג' גם לא בפני עדים ואינו הפקד ממש

גם מ"ש רו"מ והרא"ש דהרי לגבי החצר הוי הערמה וכתב דמ"מ קנויי מקני' לי' בשביל המצוה כמ"ש התוס' בבכורות ד"ה אקנוי' חאני לי' מקום שהקנה לו מקום בשביל המצוה זה נמי אין לו דמיון להתם דהתם יודע שאין לו תקנה לקנות בע"א אבל כחן כיון דיש לו קנינים אחרים וסובר דהמכר חל ומהני קנין כסף גם אג"ק וזה מהני מצד ד"א קרקע דעלמא א"כ י"ל דאינו מקנה לו המקום ממש אך מצד המקום הי' נראה לי טעם אחר נכון בעזה"י דלענין המקום לא שייך חשש ערמה לפמ"ש בילדותי ליישב דברי התב"ש שכתב דבדאורייתא לא מהני מכירה דרך הערמה ותמהו עליו האחרונים מבכור ומטבילת כלים דמהני מכירה ונתינה לנכרי וכתבתי ליישב דמה שמחזיק התב"ש מכירה זו להערמה היינו רק גבי חמץ דבזה לא מהני קנין לשעה ולזמן דכל קנין לשעה רק כקנין פירות והוי עכ"פ כשותפות ישראל ובשותפת ישראל נמי עובר בבל יראה ובעינן בחמץ קנין עולמית בזה אף דהוי דבר מצוה לא גמר ומקני לנכרי והוי רק הערמה בעלמא ולא מהני רק כיון דהוי דרבנן וכן בבהמות מה מהני אם הבהמות הוי לזמן של נכרי סוף סוף אח"כ יחזרו לו ונהנה מפטומין ובעינן קנין עולמית לכך לחלוטין אנן סהדי דלא גמר והקנה והוי הערמה אבל בבכור מהני אף קנין לזמן לו יהא דהוי כקנין פירות כל דהוי לנכרי חלק כל דהו פטור מבכורה דהוי יד נכרי באמצע וכן גבי טבילת כלים התם חזינן דגוף הכלי אף שהוא ביד ישראל כמה לא בעי טבילה רק אם רוצה להשתמש בו בעי טבילה וא"כ עיקר חיוב הטבילה הוי על הנאת השמוש וזה הוי הפירות א"כ אם מקנה לנכרי לזמן לו יהא דעכ"פ הפירות הוי של הנכרי שוב הוי הנאת השמוש של נכרי ופטור מטבילה לכך בזה גמר והקנה ולא הוי הערמה יעו"ש שהארכנו בזה בעזה"י ולכך ה"נ לענין המקום כיון דבזה די שכירות או מכירה לזמן לא נחשב הערמה ומהני אף בשל תורה וז"ב ונכון

מיהו בלא"ה לא ניחא לי היתר החצר חדא דלא הוי משתמר לדעתו ואף שכתב רו"מ דכיון דיש לו חדרים אף שאין געולים נחשב משתמר מה בכך עכ"פ לדעתו לא הוי משתמר ובשלמא דרך מכירה ודעת אחרת מקנה מהני אף אם משתמר לדעת המוכר אבל דרך הפקר לדעת כמה לא נחשב דעת אחרת מקנה ובעינן משתמר לדעת הקונה. וזה לא משתמר לדעתו וגם אינו עומד בצדו. ועוד דכבר כתבנו לעיל דהרי אינו מכוין לקנות בתורת הפקר ומ"ש רו"מ ראי' מדברי הכ"מ פ"א מזכי' גבי ישראל שמכר שדה לנכרי מקובל הדמים וכו' ומדברי המשלמ"ל פ"ב מזכי' מ"ש הטעם גבי ראה המציאה ונפל עליו וכו' זה אינו ראי' כלל דאנן בעינן כוונה אחת עכ"פ או שיכוין לקנות בתורת הפקר אף שאינו מכוין בתורת קנין זה רק בקנין אחר כל שעכ"פ כיון לקנות הדבר כמות שהוא מהני ולכך בראה את המציאה כיון עכ"פ שזה הפקר וקונה בתורת הפקר ולהיפוך בקנה שדה מנכרי ונתן דמים ואח"כ החזיק בה שפיר כתב הכ"מ כיון דעכ"פ כיון לקנות