נאות דשא רלא

כת"י אמרינן כשם שכינס כך מוציא אינו מדוקדק דבכינס אינו מגרש בכ"י והכי הו"ל לומר בקידש ע"י כ"י אמרינן כשם שקידש בכ"י וכמו שכתבתי לעיל (בד"ה הנ"ל) דבקפיצה איתא שפיר לדינו של הירושלמי יעו"ש ה"נ בכ"י משום דבכ"י וקפיצה יש בכ"א ריעותא לא ראוי זה כראוי זה והיינו דקפיצה הוא מעשה בגופו וחשיב כקול רק שאינו סימן ברור וכ"י הוא סימן ברור רק דאינו מעשה בגופו ולא חשיב כקול ואפילו הכי אמרינן בהו כשם שכינס ולא שייך זאת היכי שבעל אחר כך משא"כ רמיזה שהוא סימן ברור והוא ג"כ מעשה בגופו זה מהני אפילו בעל אלא דבקפיצה לא נ"מ מידי מזה כיון דאנן קיימא לן דקפיצה לא מהני בלאו הכי אפילו קידש בקפיצה ולא בעל וכת"ק דב"ב או כל"ק דר"נ אבל בכ"י נ"מ מזה שפיר דנהי דמסתברא בהא כהב"ש דבקידש בכ"י מוציא בכ"י מ"מ היינו דוקא בקידש ולא בעל ולא נתייחד באופן דזהו העולה לדינא מדברינו דרמיזה מהני אפילו בקידש ורמיזה ובעל ודלא כהירושלמי ופי' מהני היכי דקידש בכ"י ולא בעל ולא נתייחד ואם קידש ברמיזה ולא בעל וגירש בכ"י תליא בפלוגתא דבסימן. ק"כ וקפיצה לא מהני אפי' קידש בקפיצ' ולא בעל ולא נתייח' ואפי' בחרש שאינו יודע לרמוז וכאשר הוכחתי כ"ז באורך בראיות ברורות ומכרחות בעזרת השם

עוד אחת מעט הוא מה שצריכין אנו לבאר בענין זה בחרש שעושה תנועות בשפתיו ומוציא קול בעת תנועותיו אלו ועי"ז נושא ונותן עם בני אדם אי נימא דחשיב זאת כקול או כהרכנה והדבר פשוט דאין זה קול כלום דאינו קול בן דעת אלא קול כסיל בעלמא ולא חשיב קול אלא קול דברים ממי שמדבר משא"כ קול הברה הזה ודאי אינו כלום והרי הקפיצה גופ' בלי הקול ג"כ כקולו חשוב כיון שהוא מעשה בגופו כמו הרכנה רק שהחסרון שלו הוא שאינו סימן ניכר ומה יועיל קול זה וזה פשוט אין מהצורך להרבות בראיות על זאת כי ידעתי שלא יסופק כל שום אדם בזה עד שנצטרך להביא ראיות עליו

ומעתה אחרי שפלפלנו עד הנה נבא לענין השאלה דשאילנא ונתבאר מדברינו דאינו יכיל לגרש בשום אופן ואין לו תקנה כלל לגרש ואפילו בדיעבד אם גירש לא מהני וזה מכמה טעמים חדא דדעת הרא"ש וטור וב"י דאין מגרשין בקפיצה וכבר הוכחנו דהכל מיירי אפילו כינס בקפיצה ואפילו בחרש שאינו יודע לרמוז וכן דעת הרי"ף לפ"ד הב"י וכן דעת בעל העיטור ור"ח אף דפסק כבן בתירא מ"מ הא פסקו כלישנא קמא דר"נ ולא מהני קפיצה רק במטלטלין ולא בגיטין וכבר נתבאר דכ"ז מיירי בקידש בקפיצה וכן דעת הרמב"ם והראב"ד בתמים דעים כאשר הוכחתי לעיל (בד"ה ואצלי) ע"ש וכן דעת המפרשים שהביא העיטור אף שפירשו דקפיצה עדיף מרמיזה כבר הוכחתי לעיל (ד"ה ובהיותי) שהם מפרשים קופץ ממקום למקום אבל קפיצה שבפיו לא די דלא עדיפא לדידהו אלא אפילו גרוע טובא דאפילו לב"ב דר"נ נמי לא מהני יעו"ש בדברינו באורך ואפילו למאי דס"ל ז"ל בדעת הרי"ף דפוסק כב"ב וכלישנא בתרא דהיכי דקידש בקפיצה מוציא בקפיצה מ"מ אין זה מעלה ארוכה בשאילתינו משום דסברא זו לא שייך אלא בקידש בכסף ולא בעל אבל בבעל תו אינו מוציא בקפיצה כאשר ביררתי זאת היטב לעיל בד"ה (ובמה יעו"ש) וממילא בנ"ד שכבר דר עמה איזה שנים תו אינו מוציא בקפיצה ומה גם דכבר הוכחתי לעיל (בד"ה הנ"ל) שאין דעת הרי"ף ז"ל כדסבור הרא"ש ז"ל בדברינו אלא כדפי' הב"י יעו"ש וגם אין צד היתר בנ"ד ע"י שאינו יודע לרמוז וכל עיקר משאו ומתנו עם בני אדם הוא בקפיצה כאשר כבר ביררתי זאת לעיל ובד"ה ומדברי) באורך יעו"ש וגם אין צד היתר ע"י שמוציא ג"כ הקול עם קפיצותיו כאשר כתבתי מזה לעיל ובד"ה עוד) יעו"ש באופן שאין שום א' מהפוסקים מתיר בנ"ד לגרש ולכן ברור לפענ"ד דאפילו בדיעבד אם גירש בקפיצה אינה מגורשת ואין לו תקנה כלל לגרש בשום אופן ואם גירשה הרי זו ספק מגורשת דשמא אין טועין בכוונתו ונ"ל דאם הוא כהן אסור להחזירה ונשארה כך ספק מגורשת לעולם ואסורה לבעלה ואסורה לעלמא (מיהו בזה עדיין יש לעיין כיון דנשואי חרש הוא רק מדרבנן וא"כ זו שהיא ספק מגורשת הוי ספקא דרבנן דהא מן התורה עדיין פנוי' היא ומותר להחזירה דספקא דרבנן לקולא וגם אפשר לומר דגם לעלמא מותרת אם גירשה בדיעבד מטעם דהוי ספקא דרבנן כיון דמדאוריי' היא פנוי' שלא תפסו הקדושין כלום רק מדרבנן הי' קדושין ועכשיו הוי ספק' דרבנן אלא דהא ודאי ליתא דהא אתחזק איסור' שהיתה בחזקת א"א מדרבנן ואע"ג דקפיצה אינו סימן ברור ויכולין לטעות בו וזה קידשה ע"י קפיצה ויש ספק בקדושין עצמן וליכא חזקת איסור א"א ז"א חדא דסוף סוף הא רבנן תקנו קדושין לחרש בין שיודע לרמוז בין שאינו יודע לרמוז ומקדש ע"י קפיצה ותו כיון דדר עמה א"כ ליכא תו ספקא בקדושין כאשר כבר בארתי לעיל בד"ה ובמה ע"ש באורך וא"כ ודאי איכא חזקת א"א ואסורה לעלמא אבל לענין להחזירה מחמת ספקא דרבנן צריך עדיין להתיישב בדבר הרבה ולפי שלא נשאלתי ע"ז לא אאריך עוד מזה ודוק

ואפילו אם הי' חרש זה יכול לדבר מתוך הכתב אפ"ה לא מצי מגרש לא מבעיא בנ"ד שכבר דר עמה איזה שנים דבה"ג כבר כתבתי לעיל (בד"ה אולם) דאפילו בקידש בכ"י אינו מוציא בכ"י יעו"ש אלא אפילו אם לא הי' רק קדושין ולא בעל דבה"ג כתבתי שם דאם קידש בכ"י מוציא בכ"י מ"מ בנ"ד שקידש בקפיצה אינו מוציא בכ"י דהא כ"י אית בי' חסרון דאינו חשוב כקולו ולא מהני רק היכי דהקדושין הי' ג"כ בכ"י מה שאין כן בנ"ד שהקדושין הי' בקפיצה והוא מעשה בגופו ואין בו חסרון רק שאינו סימן ברור ויכולין לטעות אבל כל שמבינים כוונתו בלי טעות הוי ליה כרמיזה ואינו מוציא בכ"י דחיישינן שמא בעת הקדושין הבונו כוונתו והוי קדושי מעלייתא ותו לא מהני גירושין בכ"י דבעינן שישמעו קולו סוף דבר בעניני גירושי חרש כך הוא דאית בי' שלשה דברים דהיינו רמיזה וקפיצה וכת"י ודינם כך הוא דברמיזה מגרש בכל ענין שהי' קדושין ואפילו בעל ובקפיצה אינו מוציא לעולם אפילו קידש בקפיצה ולא בעל ואפילו אם הוא חרש שאינו יודע לרמוז ולא לכתוב אפ"ה לא מהני גירושין בקפיצה ובכת"י אינו מגרש בין אם קידש ברמיזה בין בקפיצה ואפילו לא בעל זולת אם קידש בכ"י ולא בעל ולא נתייחד אז מוציא בכ"י מיהו לענין כ"י תלוי בפלוגתת הפוסקים שבסימן ק"ב דלהאומרים שם דכ"י לא גרע מהרכנה אזי אפילו קידש ברמיזה ובעל מגרש בכ"י רק דלהחולקים שם ואומרים דכ"י גרע מהרכנה אז הדין בכ"י כאשר כתבתי כאן ולענין בדיקה אם צריכין לבודקו ג' פעמים בעת הגירושין כתבתי לעיל (בד"ה ועפ"י) מה שנלפענ"ד דבאלם מעיקרו או חרש מעיקרו בעי בדיקה כשמגרש ברמיזה (מיהו כשמגרש בכ"י נ"ל דא"צ בדיקה עיין בב"י סימן ק"כ) אבל כשנשתתק או נתחרש ונשא אח"כ א"צ בדיקה יעו"ש בדברינו באורך כל זה הוא מה שנראה לפע"ד בדינים הללו והמה דברים ברורים לפי עניות דעתי והנראה לפי עניות דעתי כתבתי

שאלה קלג

ואשר שאלת על ראובן שהיה נכרי א' בביתו והשאיל לו סכין קטן שלו ושכח ליטלו ממנו ולקחו הנכרי לביתו והיה אצלו כשני ימים ועתה אומר הנכרי שנשתמש בו והסכין הוא קבוע במסמורת וגם בהקתא קבועים הרבה חתיכות כדרך הסכינים שלנו ושאלת מה דין הסכין אם כשר לגמרי אם צריך נעיצה או הגעלה או לא מהני. עוד בקשת דרך אגב להודיעך בכללות דיני הגעלות והכשר סכינים ואשיבך על אחרון ראשון

גרסינן במס' ע"ז דף ע"ה ע"ב הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל (פי' כלי שתשמישו בצונן סגי ליה בטבילה) ולהגעיל יגעיל (פי' כלי שדרכו להשתמש ברותחין צריך הגעלה) (ללבן באור ילבן באור פי' כלי שדרכו להשתמש באור ממש כגון שפודין בעינן ליבון דוקא) הסכין שפה והיא טהורה (פי' סכין של נכרים משחיזה ומותר להשתמש בה) ובגמרא רמי הא דתני הכא דשפודין בעי לבון והא גבי חדשים תנן השפוד. והאסכלא מגעילין בחמין דסגי בהגעלה ומסיק רב אשי דשאני בקדשים דהיתרא בלע דבעת שבלע הי' הקדשי' מותרים רק שנעשה נותר אח"כ אבל בעת שבלע הי' היתר ובעידנא דפליט אף דאיסורא מ"מ ליתא לאיסורי' בעיני' אבל הכא דאיסורא בלע בעי ליבון ודבר שתשמישו בחמין אע"ג דאיסורא בלע אפ"ה סגי בהגעלה משום דכבולעו כך פולטו ולענין סכין דתני שפה והיא טהורה אמר התם בדף ע"ו ע"ב אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשרה פעמים בקרקע אמר רב הונא ברי' דרב יהושע לאכול בה צונן כו' פירש"י ז"ל אבל דבר רותח לחתוך בה אסור עד שיגעילנה ברותחין עד כאן ורצה לומר דסבירא ליה כדעת הפוסקים דהשחזה לא עדיף מנעיצה בקרקע ולא מהני רק לחתוך בה צונן אבל לרותח לא מהני ולענין צונן אין חילוק אפי' אם תשמישו ע"י האור ואפי' אם איסורא בלע אפ"ה סגי בנעיצה כמ"ש הפוסקים ודעת הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' מאכלות אסורות כפי מה שביאר שם הכ"מ וכן פסק בש"ע יו"ד להלכה בסימן קכ"א סעיף ז' דהשחזה עדיף טפי אפי' מהגעלה ודינו כמו ליבון והא דאמר הש"ס ונועצה עשרה פעמים כו' מלתא באפי נפשה הוא ולא קאמר כלל אמתני' אלא דבמתני' קמ"ל דינא להתיר אפי' להשתמש רותח דהיינו בהשחזה דעדיף אפי' מהגעלה ודינו כמו ליבון כמ"ש הש"ך לדעתם שם ובסי' יו"ד ע"ש ומהני אפי' בדבר שתשמישו על ידי אור ובלע איסורא והש"ס קמ"ל דינא להשתמש בו צונן על ידי נעיצה ויתבאר אי"ה לפנינו ובמסכת פסחים דף ל' עמוד ב' גרסינן אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא עבדי לי אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר ליה מאי אמר ליה אנא כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזילייהו בנורא והדר מעלינא לקתייהו ברותחין פי' שמתחלה ליבנו ובכדי שלא ישרוף הקתא כסהו בטיט והקתא הגעיל אח"כ ובתר הכי מסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין שגם בלהב די בהגעלה וכן פסקו כל הפוסקים ומבואר בא"ח סימן תנ"א ע"ש

ויש לי בדינים הללו מקום עיון על המחבר כאשר אבאר. דהנה זה לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' חמץ ומצה הלכה כ"ג וכן הסכינים מרתיח את הלהב והנצב בכלי ראשון ואח"כ משתמש בו במצה והיינו