נאות דשא רכו

לא סמכינן על סימן דקטנות יעו"ש בדברינו באורך והשתא לענין ניקב השליא בעוף או ניטל דהמעיין במקור הדין בש"ס העיקר להכשיר כאשר ידוע זאת אין מהצורך להאריך בזה וגם בפוסקים רבו המכשירין ואנן נמי בהפ"מ מכשירינן ממילא קיל איסורי' ולא עדיף מהפוך ורדא ולכן בנ"ד שהא' קטן יש להכשירו אפי' באין ה"מ כי סימן דקטנות מועיל להכיר שזו היא היתרה ואז שוב לא אמרינן בי' י"כ וכה"ג כתבתי לעיל (בסי' פ"ה יעו"ש כל הסימן) דהיכי דבמקום הפסד כשר אז אפילו שלא במקום הפסד מועיל סימן דקטנות יעו"ש היטב ועיין עוד בדברינו לעיל (בסימן קכ"ב בד"ה הטעם השני ועוד בכמה מקומות לעיל) שכתבנו בכיוצא בזה דע"י דלא חמיר איסורי' מועיל סימן דקטנות להכשירו

אולם לכאורה עדיין יש לאסור לפי מה שבארתי לעיל (בסימן קי"ז בד"ה ומה שנ"ל בזה ובד"ה ועתה אחרי כו' ובסימן קכ"ג ע"ש) דלשיטת רמב"ן דס"ל כל יתר כנטול היינו כאלו היתרת לבד ניטל ממקומו ונעשה נקב באבר העיקרי א"כ לדידי' אין מקום כלל להתיר כשאין היתרת עומד במקום האבר או שאין לו צורת האבר דנהי שזהו הסימן שהיא היתירה ולא הוי רק כאלו זו לבד ניטלה מ"מ עשתה נקב דהא גם בעומדים שניהם במקום הראוי להם נמי לא הוי כניטלה רק היתירה ומטרפינן לה מטעם דעשתה נקב ה"ה נמי בזה דבשלמא לשיטת רמב"ם ורש"י דיתר כניטל היינו כניטלו שניהם מתחלת ברייתו ממילא בהנך גווני שיש היכר שזו היא היתירה והוי כאלו זו לבדה ניטלה מתחלת ברייתו ולית לן בה משא"כ לרמב"ן הרי עשתה נקב יעו"ש בדברינו באורך וממילא כיון דאנן קיי"ל באין ה"מ להחמיר כשיטת רמב"ן הזו א"כ בנ"ד יש לאסור באין ה"מ מחמת שיטת רמב"ן ולומר דנהי דמצד קטנותה מוכח שהיא היתירה מ"מ כיון שהיא דבוקה בהגדולה וכניטלה ממנה דמי ועשתה נקב דבשלמא אלו לא היו דבוקים יחד שפיר הי' מן הדין להכשיר אף באין ה"מ דלהרמב"ן ליכא שום חששא דנהי דהוי כניטלה ממקומה מ"מ לא עשתה שום נקב כמו דמה"ט כשר להרמב"ן ביתר רגל העומד שלא במקום בוקא דאטמא משום דנהי שניטלה ממקומו לא עשה כלום ה"נ בזה משא"כ כיון שהם דבוקים א"כ להרמב"ן הוי כניטל ממקומו וניקבה האם וטרפה ואינו כשר רק להרמב"ם ורש"י דמפרשים יתר כנטול היינו מתחלת ברייתו וא"כ מאחר דלא סמכינן על שיטת הרמב"ם ורש"י הזו אלא בהפסד מרובה א"כ באין ה"מ יש לאסור בשאילתינו ודוק. מ"מ נ"ל דהמתיר אין מזחיחין אותו מטעם כיון דאפילו לשיטת הרמב"ן דה"ל כניקב האם אפ"ה בה"מ כשר דהא ניקב האם גופא מכשירינן בה"מ ממילא כיון דלרמב"ם ורש"י לא הו"ל כלל כניקב האם כלל יש להכשיר גם באין ה"מ כאשר בארנו כמה פעמים דכל היכי דמכשירינן בה"מ אזי אם יש בו איזה ספק מכשירין גם באין ה"מ ולא גרע ספקא דפלוגתא זו דרמב"ן ורמב"ם מספקא דעלמא ואדרב' עדיף טפי משאר ספק דהא כל ספק היא ספק שקול וספקא דפלוגתא זו אינו ספק שקול דרוב הפוסקים עומדים בשיטת הרמב"ם ורש"י ועלייהו סמכינן בה"מ משום דהלכתא כוותייהו רק דבאין ה"מ חוששין לשיטת רמב"ן ורשב"א הרי דעכ"פ מעיקר הדין קיי"ל כרמב"ם ורש"י לכן יש להכשי' בנ"ד אף באין ה"מ וכאמור. באופן שיצא מדברינו דאם אינן דבוקים יחד הגדולה והקטנה פשוט להתיר אף באין ה"מ ואין לחוש לה כלל ואם הם דבוקים יחד ג"כ המכשיר באין ה"מ אין גוערין בו ויפה הורה מיהו אם הקטנה דבוקה באבר א' אשר מיטרף בנקב כגון שהיא דבוקה לדקין וכיוצא בזו פשיטא דאין להכשיר רק בה"מ משום דזה אינו כשר זולת לרמב"ם ורש"י דהוי כנטלו מברייתן ממילא זו שאחת קטנה והיא היתירה ובפרט שעומדת שלא במקומה כיון שאינה דבוקה כלל להאם אחרת אלא צדקין ואין שם מקומה א"כ לא הוי רק כאלו היא נטלה מברייתא וכשרה וכן אפילו אם זו הדבוקה לדקין היא הגדולה מאותה שעומדת במקומה מ"מ כשרה להרמב"ן ורש"י דאע"פ שהיא גדולה מ"מ ניכר ודאי שהיא היתירה כיון שאינה במקום השליא ואינה דבוקה אלי כלל והוי כאלו אינה משא"כ לרמב"ן ורשב"א כבר בארתי בסי' קכ"ג דכל היכי שהיתרת דבוק לאיזה שום אבר שנקב פוסל בו טריפה דהוי כאלו ניטל ממקומו ועשה נקב באותו אבר ולכן כאן ג"כ טרפה לדידהו ולכן בכה"ג שהאחת אינה דבוקה בהאחרת רק להדקים וכה"ג בין שהדביקה להדקים היא הקטנה בין שהיא הגדולה אינו כשר אלא בה"מ זהו הנ"ל בדינים הללו ברור בע"ה ודו"ק

ובגוף הדבר שחדשתי בכאן דכיון דדין ניקב האם או ניטל אינו איסור ברור יש להכשיר לסמוך על סימן דקטנות דדוקא באיסור ברור לא מועיל סימן דקטנות משא"כ בזה מהני שפיר כי היכי דמהני בהיפוך ושינוי תואר דורדא לכאורה יש מקום להקשות מדברי הש"ך בסימן ל"ח סקי"ב שכ' דדין זה דשני ורדות שהאחת הפוכה הולכין אחר היותר גדולה מיירי דוקא בעומדים שניהם בשורש אחד דאל"כ פשיטא דאפילו שניהם אינם הפוכים טרפה יעו"ש הרי דלענין איסור ב' ורדות לא סמכינן על סימן דקטנות דאל"כ מצי מיירי באין להם שורש א' ואפ"ה אינו פסול מחמת ב' ורדות משום דאחת קטנה וקמ"ל דאפילו היא הפיכה כשרה משא"כ בהגדולה הפוכה טרפה אע"כ דדוקא לענין היפוך ושינוי תיאר מועיל סימן דקטנות ולא לענין ב' ורדות וא"כ הרי ב' ורדות ג"כ אין איסורו ברור בש"ס ורבו המכשירין ואפ"ה לא סמכינן על סימן דקטנות א"כ יוכל הדוחה לומר דגם דין ניקב האם לא גרע מב ורדות ולא סמכינן בי' על סימן דקטנות ומש"ה בין לרמב"ם ורש"י ובין לרמב"ן ורשב"א אינו כשר אלא בהפסד מרובה איברא אנא אמינא: שאלה ק"ל

אי לאו דמסתפינא הייתי אומר בשני ורדות שאין להם שורש א' כעובי אצבע והאחת קטנה ואפילו אותה הקטנה הפוכה שיש להכשירה בהפסד מרובה

מהטעם שנתבאר דכיון דב' ורדות רבו המכשירין סמכינן על סי' דקטנות שיהיה לראיה שזו היא היתירה ושוב לא אמרי' בי' י"כ ומדברי הש"ך הנ"ל אין סתירה לדבר זה דמה דמוקי לה הש"ך בשורש א' שפיר קעביד דהא דין זה כ רמ"א סתם להכשיר ומבואר דאפילו באין ה"מ כשר ומש"ה ע"כ בשורש אחד מיירי דאינו אסור משום יתר ואין בו רק מחמת הפוך ובהא סמכינן על סימן דקטנות משא"כ באין להם שורש א' ואית בי' איסור מתורת יתרת דורדא נהי דלרמב"ם ורש"י כשר משום דסמכינן על סימן דקטנות לומר שזהו היתירה וכאלו לא נבראת כלל וכשר מ"מ לרמב"ן ורשב"א טרפה דהוי כאלו הקטנה ניטלה ממקומה וניקבה הריאה וכמו שבארתי לעיל בסימן קי"ז דמה"ט אוסר הש"ך ורדא בשמאל אף שאין היתרת במקום האבר ובארתי שם מדברי הנה"כ בקו"א דאסר לה מחמת שיטת הרמב"ן דהוי ניקבה הריאה ואסרה באין ה"מ ע"ש בדברינו באורך ובסימן ק"כ יעו"ש שבארתי היטב ממילא ה"נ בזו שהאחת קטנה דאסורה לשיטת הרמב"ן הו"ל לאסור באין ה"מ ובכל דברי רמ"א שם מבואר דמכשיר בזה אפילו באין ה"מ מש"ה הוכרח לאוקמי בשורש א' דאז אין בו רק מחמת ההיפוך וכשר מחמת סימן דקטנות אפי' באין ה"מ אבל לעולם מודה הש"ך לדברינו דבה"מ כשר אפילו באינם בשורש א' דסמכינן על רמב"ם ורש"י כך הי' נראה לי לכאורה

אולם ח"ו בזה להתיר מאחר שהוא דבר חדש ופשט דברי הש"ך משמע לאסור באין להם שורש א' בכל ענין אפילו בה"מ וכל כה"ג הו"ל לבאר ולכן יש לאסור אף בה"מ מטעם דאיסור ב' ורדות אף שרבו המכשירין מכל מקום לדעת האוסרין הוא איסור מוזכר בש"ס ובמדינות הללו תפסו לאסור ואוסרים אותו אף בהפסד מרובה וכמו שכתב הט"ז שם בסימן ל"ה סק"ו במה שסיים רמ"א וכל אלו הדברים יש להקל וכ' דלא קאי אחסר ויתיר ושינוי יעו"ש ובפר"מ שם מבואר דזה אסור אף בה"מ מש"ה נקרא אצלינו איסור ברור לענין דלא סמכינן על סימן דקטנות ומכ"ש כשנצרף ונאמר דאפילו אי הוי סמכינן על סימן דקטנות הי' אסור לרמב"ן ורשב"א ולא היינו מתירין רק בה"מ ולכן כיון דהוי קצת איסור ברור אסרינן אף בה"מ ומכ"ש כשנצרף לזה עוד דעת הט"ז בסימן נ"ה שדעתו לאסור אף בה"מ מחמת שיטת הרמב"ן ממילא מכל הנך טעמי ח"ו להתיר בזה אף דאנן רגילין לסמוך אהש"ך לענין להתיר בה"מ נגד דעת רמב"ן ורשב"א הנ"ל מ"מ בהא בצירוף טעמים הנ"ל אסרינן אף בה"מ ולא כתבת כלל היתר הזה בשני ורדות רק להעיר לב המעיין באם יש עוד צדדים להתיר יוכל גם היתר הנ"ל להיות לסניף גדול להתיר אצל בלא"ה פשיטא דאין להקל

אבל עכ"פ בנדון הקודם על משמרתי אעמודה להתיר ואין להעריך איסור ב' ורדות לאוסר דניקב האם מאחר דחזינן שאנו מתירין אותו בה"מ הרי דמעיקר הדין קיי"ל דשרי מש"ה שפיר מועיל סימן דקטנות להתירו אף באין ה"מ וככל אשר בארתי היטב בסימן הקודם זהו נראה לפענ"ד ברור בדינים הללו והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה קלא

ועל אשר שאלת ראובן נשא ושה ונתן כתב בעת הנשואין פתשגן הכתב איך שהתחייב ראובן חיוב גמור במעכשיו ובכל אופנים המועילי' לדחז"ל באם שתעדר אשתו קוים לו אזי מחויב ראובן להחזיר ליורשים שיש לה מבעלה הראשון הנדניא שהכניסה לו אשתו הנ"ל ונאמנות למוציא השטר ועוד האריך באתו הכתב בלשונות של חזוקים והכתב ההוא ניתנה ביד בני האשה הנ"ל אחר כמה שנים הלכה לעולמה ותובעים בנים הנדוניא בכתב זה והציא ראובן כתב פטורין ומחילה מאשתו הנ"ל שכתבה לו ג' שנים אזר הנשואין כתוב בו איך שמוחלת לו הכתב שנתן לה בעת הנשואין ופוטרת אותו מכל מה שמבואר באותו הכתב ושאלת אם יש ממש בכתב פטורין ההוא

נראה לי ברור כאשר אמרת שאין בכתב ההוא ממש שהרי בעת הנשואין לא נתחייב ראובן נגדה רק נגד בנים ואיך תמחול האשה את אותו הכתב הלא אין לה שום זכות בו כי אותו הסך הכניסה נדוניא לבעלה ונתן לה עבר זה כתובה כנהוג ממילא שוב אין לה שום זכית באותן הממון דהא נתנה לבעלה רק שבעלה התחייב א"ע נגד בניה