נאות דשא רו

הגדול מ"מ קשה אמאי ישלם הא הדיין הוא מוחזק ויאמר שמבין דברי הגדול ומשא"כ אי הוי מיירי בד"מ הוי א"ש משום דמיירי שאין גדול מש"ה משלם מביתו לכן לא הוקשה רק דא"כ למה מש"ע ואהא משני דמיירי בש"ה ויש גדול ואפ"ה ושלם כטעמא דהרא"ש משום שהגיס דעתו ופי' זה נאות מאוד בדברי הירושלמי ולא קשיא עוד שום קושיא עלי' וגם הם אליבא דהלכתא וגם לא יצטרך לומר דהרא"ש וטור לאו דוקא קאמרי אלא דשפיר הוצרכו לטעם זה כיון דהם ס"ל דאין גדול מחזיר ומש"ה הוצרכו לטעם זה וניחא נמי להאי פירושא הזה מה שלא הזכיר ש"ס דידן בשום דוכתא טעמא דהגיס (כי היכי דניחא לפי' הראשון של הש"ך) אע"ג דלפירושינו זה דברי הירושלמי הלכתא נינהו אפ"ה לא הזכיר בש"ס דידן והיינו משום דהא הביא הש"ס כבר תירוצו דר"נ דמשני כאן ביש גדול כו' ומוקים ההוא דמש"ע וישלם באין גדול ממילא תו לא צריך לטעמא דהגיס והאמוראים דפליגי עלי' דר"נ מפרשים הכל באין גדול ומוקמי באוקימתא אחרינא ממילא תו לא צריך להגיס משא"כ הירושלמי דלא מייתי א אוקימתא דגדול מש"ה פלפל בזה דאי מיירי בגדול והיינו בש"ה דמסתמא גדול וכנ"ל והבן

ואומר אני בישוב קושי' זו דאע"פ שפי' זה הוא נאות וראוי לפרש כך דברי הירושלמי מ"מ כ' הש"ך דעיקר כפי' הראשון ולא חש להאריך בזה בביאור דברי הירושלמי ולא בא רק לומר דמאי דמשמע מפשטא דירושלמי דאפילו באין גדול צריך לטעמא דהגיס אין הדבר כן כיון דחנן דיינינן דד"ג ושוב לא רצה להאריך ולבאר דנוכל לפרש דבריו ביש גדול דאז שפיר צריכין לטעמא דהגיס משום דכבר ביאר לדינא בזה בסקי"ד כל הצורך דביש גדול אין הטעם רק משום דהגיס ועל מ"ש הש"ך דמ"ש הרא"ש והטור טעמא דנשתדל לדון ביחידי הוא לאו דוקא דלכאורה בהא ודאי קשה דהא בכל לשין הרא"ש והטור כתיב בהדיא האי טעמא דנשתדל על מה שאין הגדול מחזיר ובזה ודאי צריך לטעמא דנשתדל וכדברי הש"ך בסקי"ד מ"מ פשיטא דא"ש מ"ש הש"ך דלאו דוקא הוא דהא הרא"ש והטור פסקו כהראב"ד דאפי' במומחה וקבלוהו אין הגדול מחזיר והתם ליכא שום טעם למקנס דהא טעמא דהגיס לא שייך במומחה וקיבלו ומכ"ש בג' וקבלו ואפי' אין הגדול מחזיר ואפי' אי נימא דגם במומחה וקיבלו יהי' איזה טעם לקונסו מ"מ פשיטא דלא שייך התם קנסא כלל כיון דמומחה וקיבלו פטור מלשלם א"כ מה בצע לקונסו שיפסיד הבע"ד אע"כ ס"ל להרא"ש וטור וראב"ד דלא שייך הכא מלתא דב"ד מבטל דברי ב"ד חברו כל שגדול ממנו אלא אמרינן מש"ע ואין אחר מחזירו מן הדין אם כן יפה כתב הש"ך דמ"ש הרא"ש והטור טעמא דהגיס לאו דוקא ואע"ג דהש"ך עצמו ס"ל דגדול מחזיר מדינא במומחה וקבלו ומה שאינו מחזיר במומחה לחוד או קיבלו לחוד הוא מטעם קנסא וא"כ לדידי' טעמא דנשתדל דוקא הוא וא"כ לכאור' יקש' לויה כתב הש"ך זאת דלישנ' דהרא"ש וטור לאו דוקא מאחר דאליבא דהלכתא לדידי' דוקא הוא לק"מ דהוצרך הש"ך לזה בכדי שלא נטעה לומר כיון דלהרא"ש וטור אפילו במומחה וקיבלו אין הגדול מחזיר הרי אפילו בלא טעמא דנשתדל און גדול מחזיר וא"כ נימא מדהוצרכו הרא"ש וטור לטעמא דנשתדל היינו משום דאל"כ פטור מלשלם או שהדין חוזר וא"כ אפי' באין גדול ממנו דינא כך היכי דליכ' טעמא דנשתדל כיון דלדידהו אין גדול ויש גדול שוה להכי הוצרך הש"ך לבאר דהוא לאו דוקא לדידהו וממילא לדידן נהי דביש גדול בעינן דוקא טעמא דנשתדל מ"מ היכי דאין גדול קם דינא ומשלם אפי היכי דליכא טעמא דנשתדל וזה ברור בכוונת הש"ך

עכ"פ יצא לנו דמודה הש"ך דביש גדול א"צ לשלם אלא היכי דאיכא טעמא דהגיס וכדבריו בס"ק י"ד אות י"ד והשתא יצא לנו דבנ"ד כיון שהרב שבעיר גדול מהדיין ומומחה ממילא הוי דינא דמה שעשה עשוי דאע"ג דיש גדול מ"מ כיון דהדיין אינו מומחה יוכל התובע לומר אין אתה מבין דברי הגדול דהא לענין קם דינא בהדי' וקבלו א"צ לטעמא דהגיס כמ"ש הש"ך שם רק הטעם משום שאין מבין דברי הגדול אבל הדיין פטור מלשלם משום דיכול לומר קים לי כהכרעת הש"ך דגדול מחזיר את הדין ואני מבין יפה כיון דטעמא דהגיס ליכא בנ"ד כיון שהי' מוכרח לדון יחידי יכול לומר אני מבין דברי הגדול

ואם אמנם הש"ך בסוף הסימן בקיצור הדינים בסעיף ב' באות ח' פסק דבג' הדיוטות וקבלינהו מש"ע וישלמו מביתם ואפילו יש גדול להחזיר יעו"ש וא"כ זה סותר לדברינו דהא קמן דגם לענין לפטור הדיין מתשלומין לא מהני גדול אפילו היכי דליכא טעמא דהגיס ודלא כדברינו וליכא למימר וליישב שלא יהא דברי הש"ך הללו סותרים לדברינו ולומר דדוקא בג' וקיבלו פסק הש"ך כך ועפ"י דבריו בס"ק ט"ו דבג' הוי הקבלה כמאן דליתא ומש"ה אפילו בלי טעמא דהגיס משלמי ולא מהני גדול הבל בנ"ד יודה משום דבחד מהני קבלה ולכן כיון דליכא טעמא דהגיס מהני גדול לפוטרו מהתשלומין דהא ליתא חדא דפשוט דאע"ג דכ' הש"ך בס"ק ט"ו לחלק דבשלשה גרע דהקבלה כמאן דליתי' מ"מ ודאי דלא יעמוד הש"ך ע"ז יסוד לפסוק כך להלכה למעשה בדבר שלא נמצא בשום פוסק זולת במרדכי וגם שם לא בדרך דבר ברור יעו"ש ותו דהא הש"ך עצמו בס"ק ט"ו כ' לבסוף פירוש אחר וכ עליו שהוא עיקר ונאד מדבריו הראשונים במ"ש לחלק בין א' לג' ותו דאפילו אם נימא דס"ל להש"ך שפיר דבג' הו"ל הקבלה כמאן דליתי' אפ"ה לא נועיל כלום בזה דהא לדברינו דבררנו דכל היכי דיש גדול אין מקום לחייב להדיין אא"כ היכי דאיכא טעמא דהגיס וא"כ אפילו אם הקבלה כמאן דליתי' מ"מ כיון דליכא טעמא דהגיס ומה שאין הדין חוזר הוא רק ע"י שיאמר התובע שהדיינים אינם מבינים דברי הגדול מש"ה הדיינים פטורים משום שיכולין לומר אנחנו מבינים ואף על גב דבג' הדיוטות בלא קבלה כ' הש"ך בסקי"ד אות ט' טעם אחר על מה שאין הדין חוזר וטעם דלא היה להם לכתחלה לדין בכפי' ולא חידש שם בחות י"ד טעם דאין מבינים רק בג' וקבלו וא"כ שפיר י"ל לכאורה כנ"ל דמה"ט מחייב הש"ך בג וקבלו משום דהקבלה כמאן דליתי' והו"ל כג בלא קבלה ואין הדין חוזר אפילו אם מבינים דברי הגדול הא ליתא מתרי טעמי חדא דטעם זה שנתן הש"ך באות ט' משום דלא הו"ל לדון בכפי' ודאי דלא שייך רק היכי שכפי באמת אבל היכי דלא כפו נהי נמי דהקבלה יהיה כמאן דליתי' מ"מ כל שלא כפי ליתי' להאי טעמא וזה פשיט. ותו דהש"ך עצמו חזר בו מאותו הטעם שנתן באות ט' ומעיקרא הוא דהוכרח להאי טעמא דלא היה להם לדון בכפי' אבל אחר שחידש באות יו"ד הטעם דאינם מבינים אז לא ס"ל להש"ך כלל טעם הראשון כדמוכח מדבריו באות י"א שחזר בו כנ"ל ע"ש היטב תראה שכך הוא וא"כ מדחייב הש"ך להדיין לשלם בג' וקבלום אפילו ביש גדול יש סתירה לדברינו לכאורה

ומ"מ אומר אני שאין דברינו נסתרים מזה. דבאמת צריך להבין טעמו של הש"ך איך פסק בקיצורי דינים כנ"ל והרי בסקי"ד אות יו"ד כ' דלענין תשלומין שישלם הדיין היכי שיש גדול אינו חלא היכי דאיכא טעמא דהגיס וא"כ בג' וקבלו למה ישלמו. אכן הדבר פשוט בכוונת הש"ך כפי מה שהתחיל באות יו"ד דעלה בדעתו דבג' וקבלו הדיין מחזיר זולת דבבעל המאור מבואר בהדיא בבבא תליתאי דבכה"ג מש"ע יושלם ולא מצינו חולק על זה דהא הרא"ש בלא"ה מסקנתו כהראב"ד דבשום פעם אין הגדול מחזיר לכן פסק בזה כהבעה"מ ויהיב טעמא לפי שאין מבינים וע"ז הקשה לו דא"כ למה לי' להרא"ש לטעמא דנשתדל ותירץ ע"ז דלענין תשלומין ס"ל להרא"ש דלא סגי בטעמא דאין מבינים מש"ה הוצרך לטעמא דנשתדל וממילא להרא"ש בג' אפי' בלי קבלה היכי דיש גדול פטורים מלשלם משום דיכולין לומר אנו מבינים דברי הגדול אבל הבעה"מ חולק על הרא"ש בסברא זו וס"ל דטעמא דאין מבינים מועיל אפילו לענין חיוב הדיינים ואעפ"י שהם מוחזקים לא מצי למימר אנו מבינין משום דאנן סהדי דכיון דלא גמירי וסבירי אינם מבינים יפה דברי הגדול דאל"כ למה פסק הבעה"מ דאפי' בג' וקבלו מש"ע וישלמו וממילא כיון דבסברא זו פליג הבעה"מ על הרא"ש והרא"ש עצמו חזר בו ופסק דבשום פעם אין הגדול מחזיר מש"ה פסק לגמרי בקיצורי הדינים כבעה"מ דאפי' בג' וקבלו ויש גדול חייבים לשלם והרי לענין חזרת הדיינים גופי' עלה בדעת הש"ך ג"כ דחוזר הדין רק דנאד הש"ך מזה מחמת שהבעה"מ לא כ"כ והרא"ש ג"כ מודה דהרי פסק כהראב"ד לגמרי ממילא ה"ה לענין התשלומין דהבעה"ו מחייבו לשלם והרא"ש אף דפוטרו מלשלם לדעת הפוסקים כר"נ דגדול מחזיר מ"מ הא חזר בו ופוסק כהראב"ד דלית הלכתא כר"נ ואין גדול מחזיר כלל ממילא אין אנו רואין מי שחולק בזה. על הבעה"מ לכן פסק כוותי' וזה פשוט בדעת הש"ך ולפ"ז מאחר דאנן קיי"ל דהמוחזק יכול לומר קים לי כפוסק בהא מלתא ולא קים לי כוותי' בהא כמבואר במסגרת השלחן בשם כנה"ג ובש"ך בכמה מקומות א"כ בנ"ד יפה אמרנו דהדיין פעור משום דמצי למימר קים לי כהרא"ש בסברא זו דהטעם דאין מבין דברי הגדול אינו מועיל לחייב להדיין ובהא דפסק הרח"ש כהראב"ד דלית הלכתא כר"נ לא קים לי' כוותי' אלא כרוב הפוסקים דהלכתא כר"נ דגדול מחזיר ואני מבין יפה דברי הגדול ופטור

אמנם נ"ל בנ"ד לחייב את הדיינים עפ"י מה שנסתפקתי בתשובה א' (לעיל סימן נ"ז בריש התשובה) בשני דברים הא' הוא בראובן שנתן חפצו של שמעון ביד לוי ולוי יש לו דו"ד על שמעון וזוכה בטענות קים לי אי חייב ראובן לשלם לשמעון. שנית את"ל דפטור ראובן משום שאומר ג"כ זה הקים לי עצמו נסתפקתי היכי שראובן מוכרח לומר קים לי איפכא כגון שלפי הקים לי שאומר לוי חייב ראובן לשמעון בעד אותן הטענות אי מצי ראובן למימר קים לי איפכא ולוי גוזל אותך ומה לך עלי והארכתי שם בע"ה והעליתי דדוקא בספק הראשון מצי למימר קים לי והבאתי ראי' מדברי הש"ך בסימן ק"ה סק"ב אות ב' אבל בספק השני הוכחתי שם דחייב ראובן לשלם משום דמצי למימר מאי הוי לך דאזקתני ולא הי' לך למסור את שלי ליד לוי וההוא מגרומתא ביארתי שם הטעם לפי ששחט ברשות ובשליחות הבעלים יעו"ש והקשיתי שם דלפ"ז איך כ' הש"ך דיכול הדיין לומר אני מבין דברי הגדול ע"ש באורך ותירצתי דהיינו בלא נו"נ ביד אבל באמת בנו"נ לא הוצרך הרא"ש לטעם שלו משום דמה שנו"נ הוא שלא ברשות ע"ש בדברינו באורך לפ"ז בנ"ד שהדיין נו"נ ביד שוב אינו יכול לומר אני מבין דברי הגדול ויהי' הדין חוזר דהא ליתא כיון דסוף סוף הבע"ד א"צ להחזיר משום דאומר קים לי דאינו מבין יפה או קים לי כהרא"ש והראב"ד דאין מחזיר גדול כלל מש"ה לא מצי הדיין לומר קים לי איפכא ואני מבין דאלו לא נו"נ ביד שפיר י"ל כך אבל כאן למה נתן בידו ק שלא ברשות