נאות דשא קעה

סופו ליבש וזהו כנטול דמי ולכך טרפה. טעם אחר שמעתי למה חסר ויתיר וחליף טרפה מפני שאמרינן כל מום רע עכ"ל. והנה תראה כי א"א להעמיד שום יסוד על הגה"ה זו ואפשר איזה טועה כתבו כי דברים אלו מביאים לידי גיחוך היעלה על הדעת להטריף משום כל מום רע וכמה דברים דהוי מומא ואינם טרפה ואין מהצורך לסתור זאת ומדהא ליתא הא נמי ליתא (ואולי מהר"ץ שטרח בכמה דברים ליתן סימנים על הכשירות וקטריפות כמבואר לבקי בדבריו אף שאותן הסימנים למותר הן רק נתכוין לש"ש על קצת שוחטים שאינם בעלי תורה ובהיות לו סימן ואסמכתא במילי דבדיחותא יניח הדבר בזכרונו ע"י הבדיחותא והגיחוך ולא ישכח ולכן גם דברי הגה"ה זו כך הוא בדרך סי' ואסמכתא וגיחוך הוא לומר כל מום רע או שסוף היתרת לינטל כי הא' גובר על חברו אבל ודאי לא נתכוין ליתן על דברי חכמים טעמים לפגם כאלו ח"ו כן נ"ל. ותו דגם טעם השני עצמו הוא דבר מתמיה בלי שום ביאור כלל דאיך נתן טעם שאותו ההיתר סופו ליבש וליבטל ממציאותו תינח בריאה דכשיתבטל ממציאותו יהי' נקב בריאה שיתקלקלו הקרומים ויהי' מפקי זיקא אבל מה יאמר בכל שאר אברים דיתרת טרפה בהו אם סוף היתרת שיתבטל ממציאותו טוב הוא כך ולא ישאר רק א' ולמה טרפה והלשון שהביא התב"ש בשמו סופו לינטל הוא וחברו הנך רואה דבאמת בהגה"ה עצמו אין כתוב כך והתב"ש עצמו הרגיש בחולשת ההג"ה מחמת הקושיא הנ"ל מש"ה אסברה לה שסוף שינטלו שניהם אבל באמת בעל ההג"ה מעולם לא כיון לזה דהא ביאר טעמו משום שהא' גובר על חברו כו' וא"כ דבריו תמוהים דמה יענה בשאר איברים ואם יאמר דסוף שינטל היתרת ויהי' נקב וכשיטת האומרים דלא אמרינן כל יתר כנטול דמי אלא היכי שאם ינטל יהי' נקב כאשר יבואר אי"ה הנה זו דלא כהלכתא דהא לא קי"ל כך ואיך נעמיד יסוד עליו ותו דמי ביקש זאת מיד בעל ההגה"ה ליכנס בתגר זה ולהכריע בין הקדמונים בפי' כל יתר כנטול דמי ובלא"ה אין ביאור כלל לדבריו שכ' ששניהם יונקים מאבר א' ולא ידעתי שום ביאור ללשון זה ובריאה יתכן קצת ששני האונית יונקות מאבר א' דהיינו הריאה אבל בשני כבדים או שני טחולים או שני רגלים או תרי סניא דיבי' איך יפורש זה הלשון ששניהם יונקים מאבר א' הא אפילו כל א' עומד בפ"ע טרפה ואפי' לדעת הסוברים דאין טרפה אא"כ מחוברים יחד ומטעם דהוי כאלו ניטל ממקומו ועשה נקב בהשני מ"מ איך יפורש ששניהם יונקים מאבר א' שזה אין לו ביאור כלל דרך משל בשני רגלים או ב' סניא דיבי דבהו הוא עיקר מקור דין יתר כנטול הנאמר בש"ס מה הלשון אומרת בהו ששניהם יונקים מאבר א ואין כח באבר א' ליתן יניקתו לשניהם הרי שניהם משמשים בשוה ואם כוונתו לומר שכל אבר יש לו חיותו השופע עליו מלמעלה ואין אותו החיות של אותו אבר א' מספיק לשניהם א"כ הל"ל שסוף שיתיבשו ויתבטלו שניהם כיון שאין לכל א' מהם חיות כדי צרכו סוף דבר אין לדברים אלו ביאור כלל ודברי תוהו המה מאיזה טועה או לבדיחותא וסימן בעלמא אמרם ע"ד כל מום רע וגם הטעם הראשון שכתב כאלו נחתך היתרת והוי נקב הוא דבר מתמיה דמי ביקש זאת מאתו להכריע בין הקדמונים אם יתר הוי כניקב או כניטל או כחסר ועכ"פ כוונתו בטעם הא' אינו לומר דסופו לינקב אלא בכל יתרת אמרה תורה שיהא דינו כניקב וכאשר יבואר אי"ה. דודאי ליכא למימר דכוונתו שסוף א' לינטל וישאר ניקב דאם כן הוא לגמרי כטעם השני ומה חילקם לשני דברים אלא על כרחך דבטעם הב' חידש זאת שסופו לינטל ולעשות נקב ובטעם הראשון ס"ל שאין סופו לינטל כלל אלא דכך אמרה תורה דדין יתרת כדין ניקב וכל אבר שניקב פוסל בו יתרת פוסל בו וטעם זה הוא העיקר (מיהו לאו שיהי' כניקב דזה הוא מחלוקת הקדמונים אם כניקב או כחסר) דאין סופו כלל לינטל או לינקב וטעם השני גם טעם כל מום רע לא כתבן אלא לסימן ובדיחותא וח"ו שנעמוד יסוד ע"ז או להורות דין על פיהם דאם תבא לפסוק דין מתוך דברים אלה תוכל לומר דמום בדוקין שבעין דלדידן הוי מומא הוא טרפה א"ו כ"ז הוא שיחה בטילה וכך הוא הטעם השני בעצמו כמו השלישי ומה"ט לא נמצא בשום א' מהמחברים דיתרת סופו לינטל אלא אדרבא מבואר בדבריהם להיפוך כאשר יבואר אי"ה

ואם אמנם הגאון מוהרי"ט בחלק יו"ד סימן י"א כ ליישב דברי בה"ג שכ' בבועי בשפולי להטריף מטעם יתרת והתוס' בא"ט דף מ"ז ד"ה אי שפכי תמהו עליו מה ענין זה ליתרת אלא הטעם הוא דכשעומד בשיפולו סופו לינקב ותירץ מהרי"ט דגם בה"ג מטריף מטעם שסופה לינקב ומ"ש דהוי יתרת דוגמא ומשל הוא שהטעם שאמרו ביתר שהוא טרפה מטעם שסופה להינטל אף כאן אע"פ שהיא עכשיו שלימה אסרוהו משום סופ' עכ"ד ומשמע דס"ל דיתרת סופה להינטל ויש מזה ראי' לכאורה לדברי התב"ש ומהתימא על התב"ש שלא הביאו לראי'. אמנם לא ויסתבר כלל לומר דס"ל הכי למוהרי"ט כי הדבר ברור בראיות שאינו כך כאשר אבאר אי"ה וברור אצלי הדבר דלשון מוהרי"ט בזה לאו דוקא וכוונתו רק ליישב דברי בה"ג דנקט לשון יתיר בנטול לדוגמא בעלמא דכי היכי דיתיר אבר אסרה תורה ואמרה שדינו כנטול ה"נ ביתיר זה של בועא אסור משום שסופו לינטל כן נ"ל ומיהו בלא"ה נ"ל בפשיטות דדברי מוהרי"ט נכונים כי ודאי יתרת מגבו סופו להתפרק כדיהבי הפוסקים טעם לדבר משום שמתחכך בדופן וא"כ שפיר אמר מוהרי"ט על יתרת דסופו לינטל ומכ"ש לדידן דאנן מכשירין יתרת מקמא וא"כ אין אצלינו שום יתרת שתהי' טרפה אם לא מגבה ממילא כל יתרת שאנו מטריפין בריאה סופה להתפרק וכמו שאבאר כ"ז אי"ה לקמן ועל כוונה זו כ' מהרי"ט שהטעם ביתר הוא משום שסופו לינטל אבל מודה ביתרת בדרי לרבא או מקמא להמטריפין מקמא אין הטעם כלל משום שסופו להתפרק כיון דליכא חיכוך ואין טעמו רק משום יתר כנטול ואכתוב אי"ה מזה לקמן כן נ"ל ברור ופשוט באופן שאין ראי' להתב"ש לדבריו. ועתה אבחר ראיות להיפוך דכל יתר אין סופו לא לינטל ולא לינקב רק דהכי הלכתא גמירי דיתיר דינו כחסר וכל שחסר טרפה גם יתיר טרפה הוא

והנה המ"ב בסימן ס"א כ' להתיר יתיר כיס דכיון דחסר הכיס אין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת הורדא ולא אמרינן תרי רואי' רואי' כאלו ניטל הכיס וכאלו ניטל הורדא וע"ז כתב התב"ש בסימן ל"ה סקמ"ז לא ידענא מנ"ל הא הא אנן לא מטעם. רואין אתינן אלא כל יתר סופו לינטל הוא וחבירו ותינטל הורדא עכ"ד מבואר בזה דהמ"ב לא ס"ל הכי הא דיתיר כנטול וס"ל דאין סופו לינטל כלל רק דבמקום שאסרה תורה ניטול אסרה גם יתיר והיינו דוקא היכי דנטיל טרפה מחמת עצמו משא"כ כיס דבנטיל טרפה משום דאמרינן סוף שתנטל הורדא ממילא ביתיר דאינו מזיק להורדא כפר הנה אנו רואים שהמ"ב חולק על התב"ש ממילא כל האחרונים שהביאו דברי המ"ב הללו ולא ערערו בדבר מבואר ג"כ דהכי ס"ל (ואגב אבאר דמה שסתר התב"ש שם עוד את דברי המ"ב שהביא ראי' מסרכא דטרפשא דמקילינן כל היכי שאין הנקב טריפה מחמת עצמו וכ' התב"ש וז"ל נ"ל דל"ד כלל דהתם ה"ט דלא מהני קרום שעלה כו' א"א לחזור ולחרות כו' ומה"ט נ"ל מחלקינן ביבמות כו' מכה ורפואה כדרך שהעולם נוהגים עכ"ל ע"ש ואין דבריו ברורים כלל וסותר דברי עצמו שכתב בסימן ל"ו סק"ד דטעמא דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום היינו משום שסופו ליסתר אבל היכי דהוי סתימה מעליותא דידעינן שלא תתפרק הוי סתימה וחוזרת להכשירה ולא משגיחין במה שכבר היתה טרפה וא"כ אין חילוק כלל בין סרכא דריאה ובין סרכא דטרפשא דאם בריאה סופו ליסתר גם בטרפשא כך הוא לכן שפיר הביא המ"ב ראיה דמשום שאין הטרפות בטרפשא מחמת עצמו מקילינן בי' ויש בזה אריכות דברים עיין בחידושינו למס' חולין דף מ"ז בתוס' ד"ה היינו ריבותייהו מה שפלפלנו שם בענין זה אם טרפה תוכל לחזור להכשירו ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק

ועתה אביא ראיות לדברי המ"ב שכדבריו הוא מוכרח הנה לשיטת רש"י והרמב"ם דמפרשינן כל יתר כנטול היינו כנטול מתחלת ברייתו ואין טרפה ביתרת אלא היכי דטרפה אם חסר מברייתו אבל באבר שאם נחסר מברייתו כשר וניטל ביד טרפה כשר ביתיר א"כ מוכח דלא כהתב"ש דאי נימא דיתר סופו לינטל א"כ הוי יתר כניטל ביד דהא נדון ע"ש סופו והנה האחרונים תפסו עיקר כשיטה זו (ועיין בש"ך סימן נ"ד סק"ט ועיין שפתי דעת סימן מ"א ס"ק ט"ז) ומוכח כהמ"ב וכ"ת לעולם דיתר סופו לינטל רק דכל שניטל ע"י שהי' יתר מתחלתו אין דינו אלא כחסר מתחלת ברייתו מש"ה אינו טרפה ביתר אלא היכי דטרפה בחסר מברייתו הנה מלבד שזהו דבר בטל ומבוטל לומר כך וא"צ להביא ראי' לסתור זאת מ"מ עוד אביא ראי' לסתירת סברא זו והוא ממ"ש הכ"מ והב"י בי"ד סימן מ"א והוזכר באחרונים דשני כבדים כשר להרמב"ם דס"ל דכל היכי ששנינו ניטל טרפה כשר בחסר מברייתו ובכבד שנינו ניטל וכשר בחסר רק שכ' הב"י דאפשר דלא יצוייר כלל שתברא בהמה בלי כבד מש"ה שנינו ניטל יעו"ש אלמא דאם איתא דאפשר לבהמה להיות חסרה כבד מתחלת ברייתו כשר בשני כבדים והשתא הרי התוס' בר"פ א"ט בד"ה ניקב הלב הקשו הא כשניטל' הכבד ניטלה גם המרה וא"כ טרפה מחמת המרה ותירצו דאפשר שתשאר המרה דבוק בגידי הסמפונות ע"ש ולפ"ז אם נימא לדעת הרמב"ם דחסר כבד מברייתו כשר ע"כ דהיינו דוקא באופן שיש הגידים והסמפונות והמרה דבוקה בהם דאל"כ טרפה מחמה ניטל המרה דמרה טרפה בודאי גם בחסר מברייתו דהא ניקב אוסר בה ולפ"ז ביש שני כבדים וכל כבד הוא עם גידים וסמפונות דאז כי אמרינן סופן שינטלו שניהם א"כ ינטלו גם הסמפונות וא"כ תינטל גם המרה ואיך מקום להכשיר להרמב"ם בשני כבדים אע"כ דכל יתר אין סופו לינטל רק דאמרינן דדינו כשניטל מתחלת ברייתו ולכן בשני כבדים דיינינן רק כאלו ניטל כבד ולא מרה

הרי דלשיטה זו אין מקום כלל לדברי התב"ש זולת לשאר השיטות והרשב"א מכללם דמפרשים יתר כנטול היינו נטול ביד דאז י"ל כהתב"ש דטעמא דמלתא משום שסופו לינטל וזה דבר שאי אפשר שהרי הרשב"א עצמו שהוא מפרש יתיר כנטול היינו כאלו ניטל היתיר ויעשה נקב בהשני ודין יתיר כדין נקב ומטריף היכי שהנקב מטריף והרי הרשב"א עצמו כ' והובא בש"ך סי' נ"ז סקמ"ח דביתרת לא נאמר הכלל דאין טרפה חי' משום שהל"מ לא אמרה רק שדין יתרת כדין ניטל וכל שאלו ניטל