נאות דשא קעד

ואמרינן נימא דכל ריעותא המבואר בגמרא להטריף לא סמכינן על סברתינו לומר שאינו מזיק אם ישנו באבר מיותר וכמו שהעליתי לעיל וא"כ קשיא איך חידשו הפוסקים דלקותא בכוליא יתירה שאינו פוסל אף שהוא טרפות מבורר וקשיא מאי שנא ביתרת בריאה דלא סמכינן על סברא זו ולמה בכוליא פשיטא להו דאין אותו הריעותא מזיק באבר המיותר אע"כ צ"ל דהא דבריאה לא פשיטא להו היינו משום שכולה גוף אחד משא"כ בכוליא וכן בטחול שכל א' עומד בפ"ע פשיטא להו שפיר שאין שום ריעותא מזיק ומכאיב בה ממילא היכי שהם דבוקים דמי ליתרת דריאה וכל טרפות המבורר בש"ס ופוסקים פוסל גם בהאבר המיותר וכמו בריאה והבן כי זה נראה לי נכון ודו"ק היטב

ועוד נ"ל לחזק דבר זה דהנה בלא"ה אהך דינא דהקטינה כוליא יתירה השיג התב"ש בסימן מ"ד סקי"ב דדלמא לקותא אפי' בכוליא היתירה כאיב לה ע"ש ומה שרצה שם לומר בטעם הדבר דכיון דאמרינן כל יתר כנטול דמי והוי כאלו אינו כלל בבהמה זו כבר סתר שם בעצמו ע"ש ולי נראה דבלא"ה א"א למתלי טעמא בהכי דא"כ לדעת הסוברים דכל יתר כנטול היינו כאלו שניהם ניטלו וזה הוא אפילו אם אינם דבוקים כלל הוי כאלו ניטלו שניהם וכמ"ש בש"ך סימן מ"א סקט"ז והמחבר והש"ך בסימן מ"ג סק"ט הסכימו לסמוך על סברא זו וא"כ מדוע בסימן מ"ד לא הכשיר המחבר אלא בהקטינה כוליא יתירה ושתים נשארו כהלכתן והש"ך הוסיף עוד שם בסימן מ"ד לומר דדוקא בניכר שהנלקה הוא היתירה יעו"ש ואם איתא דטעם ההכשר בלקחה כוליא היתירה הוא מטעם דחשבינן לי' כאלו אינו א"כ כל שיש ג' כוליות (עיין מזה לקמן בסימן פ"ח) הו"ל להכשיר אפילו נלקו כולם כיון דחשבינן לכולם כאלו אינם אע"כ דאף דאמרינן דיתר הוי כאלו אינו מ"מ כל זמן שהיא בבהמה כאיב לה הלקותא וא"כ הו"ל להטריף גם הלקותא בכוליא היתירה ומה"ט חולק באמת התב"ש על דין זה אלא דמ"מ ודאי דהרוצה לסמוך על כל הפוסקים הראשונים ואחרונים ודאי אין מי ימחה בדבר ועכ"פ צ"ל דטעמא דהפוסקים הללו אינו משום יתר כנטול אלא דהכי קים להו דבאבר המיותר אין הלקותא מזיק וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ודוקא היכי שהאבר היתר עומד בפ"ע אבל אם היא דבוק באבר העיקרי שפיר י"ל כיון דהיו לאחדים כאיב הלקותא בהיתר כמו באבר העיקרי כן נ"ל

ועכ"פ בכל מה שהארכתי עד כה נתברר לך סתירת דברי אנשי מלחמתך האומרים בפשיטות לדמות בכל ענין יתרת הריאה להקטינה כוליא היתרה. ועתה הראת לדעת דאפילו בכוליא עצמה התב"ש חולק ואפי' להמתירין היינו דוקא אם כל א' עומדת בפ"ע אבל אם הם דבוקי' או ריעותא גמורה פוסל בה ובאונא יתירה נתבאר דבלא"ה יש לפסול כל ריעותא בהיתרת לפי שרוב הטרפות בריאה הם בתורת נקב ונקב ודאי פוסל גם ביתרת אלא דאעפ"כ יש ריעותות שאין פוסלין ביתרת כגון הפוך ושינוי תואר המבואר בסימן ל"ה זהו מה שיצא מדברינו ומזה הראת לדעת שאין ממש בדברי החולקים עליך ומ"מ נ"ל דיש עוד ריעותות שאינם אוסרים ביתרת בריאה ויתבאר אי"ה לקמן בדברינו בסי' () הנה עד הנה כתבנו בסתירת דברי החולקים עליך ואיברא בגופא דדינא מה דפשיטא לך להטריף קמבעיא לי טובא כאשר יתבאר אי"ה

שאלה ע"ה

ותחלה אבאר דין בועא על יתרת בדרי דאוני או סרכא על יתרת וכן איזה שאר ריעותא שנקראת ריעותא לענין להצטרף ולהיות נקרא תרתי לריעותא מה דינה אם עומדת על יתרת בדרי דאונא ואח"כ נבא לנדון דידן

והנה התב"ש סימן ל"ז סעיף ה' כתב דבועא על יתרת בדרי דאונא הוי ב' לריעותא והטעם הואיל ורבא בגמרא מטריף יתרת הו"ל ריעותא והוסיף הרב פרי מגדים בסימן ל"ז בדיני ב' לריעותא אות ט' דה"ה סרכא ומראה כשרה וכל ריעותא העומדת על יותרת הכל נקרא ב' לריעותא יעו"ש ודעתי הקלושה אינו מסכמת לכל זה מכמה טעמים האחד דנ"ל דיתרת בדרי לא מקרי ריעותא כלל דאע"ג דרבא רצה להטריף מ"מ כיון דאיפסקא הלכתא בהדיא בש"ס באין חולק דלית הלכתא כרבא ביתרת ורבא גופי' ג"כ לא בהדיא אמר להטריף יתרת בדרי רק משמעות דבריו כך הוא לכן לא נכנס זה כלל בגדר ריעותא ורואה אני את הדברים ק"ו דאם בחסרון בפנים כ' התב"ש עצמו שם בסק"ו דלא מקרי ריעותא כלל אע"ג דס"ד בגמרא דטריפה וגם משמע דרמב"ם ס"ל להטריף אפ"ה משמע דלא מקרי ריעותא כלל עכ"ד ובאמת כן מבואר בהדיא בש"ך שם סק"ה דחסרון מבפנים אינו ריעותא ע"ש והרי בחסרון מבפנים כמה מטריפים יש לה בגמרא אע"ג דהתב"ש כ' דס"ד בגמרא דטרפה אין הדבר כך כי כמה מטריפין יש בגמרא ע"ש בדף מ"ח ע"ב דר' ירמי' ואיתימא ר' זריקא הקשו להטריף ובדף מ"ז ע"ב איתבי' ר' אבא לעולא להטריף חסרון מבפנים וכ"ת דהוא רק סלקא דעתך אבל באמת ר' אבא גופי' לא ס"ל הכי למסקנא דהרי התוס' דמ"ח ד"ה שדרה הוכיחו דמאן דמותיב לעולא קיבל תירוצו של עולא מהא דמכשי' ר' אמי במחט משמע דבלאו הוכח' זו הוי משמע להו דמאן דמותיב ס"ל כתיובתי' ממילא ר' ירמי' ואיתימ' ר' זריקא כתיובתי' ס"ל ובפרט דלא תירצו בגמרא לר' ירמי' שום תירץ בכדי דנימא דקיבל התירץ וא"כ משמע דס"ל לר' ירמי' או ר' זריקא דחסרון מבפנים טרפה ולתירץ שני שבתוס' שם דגריס לעיל ר' אחא א"כ ביארו התוס' בהדיא דגם ר' אחא ס"ל להטריף חסרון מבפנים וכן מבואר בתוס' בדף מ"ב ע"ב ד"ה אפיק שכתבו שם ולמ"ד דחסרון מבפנים לא שמי חסרון כי' מבואר בזה בהדיא דאיכא מ"ד דס"ל שמי' חסרון ודלא כהתב"ש שכ' דהוא רק ס"ד ממילא הנך רואה דחסרון מבפנים יש לה מטריפין בש"ס ואפילו הכי מבואר בפוסקים דאינה ריעותא כלל והיינו ע"כ מטעם כיון דאדחי דעה זו בש"ס עצמה ור' אמי ור' יצחק נפחא לא השיבו כלל ור' ירמי' ואיתימא ר"ז שרצו לאסור ולא חשו כלל להשיבם להיות הדבר פשוט בעיניהם דל"ש חסרון מש"ה אמרינן דאינו ריעותא כלל מכ"ש יתרת בדרי שלא הטריפה רק רבא במשמעות לשונו ולא בהדיא ומיד נדחה בגמרא מכל שכן שאינו נחשב ריעותא כלל ואם אמור יאמר דבלא"ה יהי' יתרת בדרי ריעותא אפי' אם לא הי' לה שום מטריפין וכמו דבוע נקרא ריעותא אע"ג דלא מצינו לה שום מטריפין ובש"ס פשיט להתיר בועא יחידית הא ליתא חדא דאם כך הי' לא הוי הוצרך למיהב טעמא ביתרת משום דרבא אסרו ותו דא"כ אטו נאמר בכל הדברים שנחשבים ריעותא ובהצטרפם יחדיו יטרפו הא פשיטא דליתא ואם כך הי'. מנ"ל להש"ך בחסרון מבפנים לומר דאינו ריעותא כלל אע"כ דלא כל הדברים נלמדו מבועא דדוקא מה שביארו בפוסקים בהדיא דנקרא ריעותא או דהסברא נותנת דהוו ריעותא ובחסרון מבפנים הוי מסתבר להו דאינו ריעותא וכן ביתרת מסתבר להו דאינו ריעותא כיון דאין כאן קלקול בריאה לכן הוצרך לטעם משום דרבא אסר ובלא"ה אין ללמוד מבועי כיון דמבואר בש"ס דסמיכי אסורה הרי מבואר דיחידית עכ"פ ריעותא הוי שמצטרף לריעותא אחרת דהא ב' ריעותות שמשני שמות חמור משתי ריעותות שמשם א' כידוע משא"כ בשאר דברים שלה מצינו בש"ס כלל ולא בפוסקים שיהי' נקר' ריעותא אין לנו לומר כלל מעצמינו שיהי' נקרא ריעותא זולת בדבר שאנו רואים שיש אוסרים אותה אמרינן דהוא ריעותא אע"ג דאנן קיי"ל להתיר וא"כ מאחר דחזינן דחסרון מבפנים אינו נקרא ריעותא אע"ג דיש לה מטריפין בש"ס ש"מ דמה שנדחה בגמרא בפי' לא נקרא יש אוסרים ולא הוי ריעותא וא"כ הדברים ק"ו דאם חסרון מבפנים דיש עכ"פ קלקול בריאה ואפ"ה כיון דדעת המטריפין נדחה בגמרא לא חשיב ריעותא מכ"ש יתרת בדרי דאין קלקול בגוף הריאה ודעת רבא נדחה מיד בש"ס לא כ"ש ותו דרבא גופי' לא א' כך בהדיא רק אמר סתם יתיר וא"כ י"ל דמרימר דאמר לית הלכתא כרבא ביתרת והש"ס קאמר עלה והנ"מ בדרי דאונא כו' ה"פ דבאמת רבא דמטריף ביתיר ביני וביני מיירי ומרימר אפילו בהכי פליג דלית הלכתא כוותי' והש"ס קאמר וה"מ בדרי דאונא ר"ל דלא כמרימר אלא דוקא בדרי עבדינן כמרימר והא דלא אמר הש"ס הלכתא כרבא היינו משום דרבא אמר סתמא להטריף ביתרת ולא פי' דבריו באיזה יתרת מיירי מש"ה לא אמר דהלכתא כרבא משום דלא ידעינן במאי מיירי ואף אם יאמר האומר דזה דחוק הוא אלא דרבא מטריף אפילו בדרי כדמשמע פשטא דלישנא דהש"ס מ"מ יש כבר די במ"ש תחלה דכיון דנדחו דברי רבא בש"ס בהדיא לא מקרי ריעותא כלל הא חדא

שנית נודע דעיקר ענין ב' לריעותא הוא ששני הריעותות נדמו כשני עדים המעידים שיש נקב או שסופו לינקב ובעינן דוקא שיהי' עדותן מכוונת שמעידים על דבר א' שהי' נקב או שסופו לינקב ואז עדותן מצטרף אבל אם אינן מעידין על דבר א' אין עדותן מצטרף וכ"ז נודע ומבואר בכל המחברים והשתא אומר אני אמת דבועת או סרכא או מראה מעידות או על נקב או על לקותא דהוי כנקב או סופן לינקב משא"כ יתרת אינו עד כלל דאינו מעיד על שום דבר לא שהי' נקב ולא שסופו לינקב ולא על שום לקותא דהא רוב יתרת נעשו כך מתולדה ואין כאן שום לקותא והתורה אסרתו וא"כ מה ענינו להיות נקרא ולהצטרף עם סרכא וכדומה להיות ב' לריעותא מאחר שביתרת אין כאן שום עדות ואמת כי הרב התב"ש דחשיב יתרת לריעותא אזיל לשטתי' שכ' בסימן ל"ה סקמ"ז דטעם יתרת דטרפה היינו משום שכל יתרת סופו לינטל הוא וחבריו ונסתייע לזה מהגהות מהרי"ו ע"ש ומש"ה חשבה הרב לריעותא משום דמעידה על שסופה לינקב וליחסר אמנם לבבי לא כן ידמה ותורה היא וראיות ברורות יתנו עידיהן שאין הדבר כן לכן מוכרחני להאריך קצת

ותחלה אבאר כי היסוד שבנה הרב התב"ש עלי' את בנינו לומר דיתרת סופו לינטל היא יסוד רעוע כי לא נמצא זאת בשום מחבר זולתי בהגהת מוהר"ץ בדיני יתרת וז"ל ופי' כל יתר כנטול דמי פי' כאלו נחתך היתרת והוי נקב טעם אחר (ר"ל על יתיר דטרפה) לפי ששניהם יונקים מאבר א' ואין כח באבר א' ליתן יניקתו לשניהם וא"כ האחד גובר על חברו ונוטל יניקתו ממנו וא"כ אותו אבר