נאות דשא קנז

לו עתה מעות ויהי' נקנה אותו המשכון אע"כ כדברינו דפשר על שיהי' מכירה אינו נקנה מהנתבע להתובע אפילו בנתינת כסף ומש"ה גם בזה אעפ"י שעשוהו חז"ל כאלו הוא נותן לו כסף מ"מ לא יהי' רק מי שפרע לאו אפשר דאפילו מי שפרע ליכא בזה ול"ד לההוא דסימן ר"ד סעיף יו"ד וכמ"ש בזה בגליון הש"ע שלי שיש להסתפק בדין זה ואין כאן מקום לביאור דין זה יעו"ש (והיינו כמו שמבואר בכל סי ע"ב דבעל המשכון מקרי תובע אעפ"י שהמשכון בידו כיון שאין לו תביעה על גוף המשכון ממילא פשר זה שיהי' נקנה לו המשכון הוי מהנתבע להתובע ואם כן כ"ש בנ"ד שאין התובע מוחזק כלום ואף על גב דהש"ך שם חולק על דין זה מההוא דסימן של"ו היינו משום כיון שהמשכון הוא ברשותו וכמבואר בסימן של"ו דכל שאינו ברשותו כ"ע מודו דיכול לחזור בו יעו"ש וכ"ת דמההוא ליכא ראי' כלל משום דהטעם דיכול לחזור בי משום דדחויי מדחי לי' וכמ"ש המחבר שם בסע"ג. וא"כ משמע אדרבא איפכא דאי לאו ה"ט הי' נקנה מקח זה טעות הוא דודאי כל מה שנעשה בדרך שקונה לא אמרינן דחויי מדחי או בדבר שא"צ קנין לא אמרינן כך כמ"ש המחבר שם בסימן ע"ג דאם אמר לו צא ומכרו והלך ומכרו אינו יכול לבטל המקח ולומר שלא כיון אלא לדחותו וכ' שם הש"ך הטעם משום שא"צ קנין לדבר זה שאדם מצוה לחברו ועושה ציוויו ע"ש ודוקא בהא שאמר לו המשכון יהא שלך שהוא ענין מכירה לדבר הצריך קנין דכיון שלא הי' קנין שייך לומר דחויי מדחי אבל עיקר הטעם הוא שיכול לחזור כיון דליכא קנין ומש"ה הרמ"א בסימן ע"ג כ' סתם יכול לחזור בו ולא כ' כלל דדחויי מדחי לי' והמחבר בסי' ע"ב שכתבו ודאי לאו דוקא דעיקר הטעם הוא כיון שלא הי' קנין או הצורך לזה כיון דהמשכון ברשותו (או י"ל שטעם זה מועיל שאינו חייב במי שפרע דלא מקרי אין עומד בדבורו כיון דלא נתכוין רק לדחותו וההוא דסימן ר"ד סעיף יו"ד מיירי בלא דחקו לפרוע דלא שייך דיחויי ודברתי מזה בגליון הש"ך שלי ואין להאריך) אבל עכ"פ פשיטא דאם נעשה בדרך דהוי קנין תו לא אמרינן דדחויי מדחי וא"כ אם איתא דבעלי דינים שנתפשרו ביניהם שיהי' מכירה וקיבל הכסף נקנה המקח ממילא הוי כאן ג"כ קנין ולא מצי למימר דדחויי מדחי והי' מקח קיים וא"כ יש ראי' לנדון שלפנינו. והנה אחרי התבוננות היטב נ"ל שכל דברינו בזה ישרים וברורים לדינא בע"ה. ואולם לפי שאין גוף ספר מוהר"מ לפני ואני חושש אולי מדברי מוהר"מ עצמו יהי' איזה סתירה לדברינו לא רציתי להעמיד יסוד ע"ז וכת"ר יעיין בדברי מוהר"מ ואם יראה שפוסק היפך מדברינו אמינא אי תניא תניא אבל הם לא תמצא משם סתירה אז לא תזוז מדברי וכל כי הני מילי ליתאמרו משמאי ולהורות הלכה למעשה בכל כה"ג שהבע"ד נתפשרו שיהי' מכירה וקיבל הכסף אפ"ה יכול לחזור כל שהי' הפשר להוציא מהנתבע כמו ההוא דנ"ד כמו שבארתי ועיין פר"ח מ"א ח"א סימן זיי"ן ח' ט' ע"ש בסוף תשובות אלו. דאיכא למשמע מהתם כדברינו ע"ש באורך ודו"ק

ובלא"ה נ"ל הדבר פשוט דכל שלא מועיל הקנין מצד הפשר אין מועיל נתינת המעות כיון שחז"ל הפקיעו מחמת חשש נשרפו חיטך בעלי' א"כ אם נימא כאן דע"י שנתן הכסף נקנה א"כ עדיין החשש במקומו עומד ויותר מזה נ"ל דאפי' אי הוי אמרינן דדיני דמוהר"מ איתא גם מהנתבע לתובע דהפשר קיים אעפ"י שהוא להוציא מ"מ היינו דוקא היכי שהפשר הוא שהנתבע יתן לו איזה סך אז שפיר הוא די"ל דאעפ"י שהוא להוציא מ"מ נקנה ע"י הפשרה אבל כי ההוא דנ"ד שהפשר הוא על מכירה לא נקנה מקח דהרי כסף שקונה ד"ת אפ"ה הפקיעו חכמים קנינו משום חשש דנשרפו חיטך א"כ גם פשר זה אפי' אם נימא דקונה לא עדיף מקנין כסף והפקיעו חכמים כאן את הקנין מחשש נשרפו חיטך כן נ"ל. עוד מה שיש להעיר בענין זה שכפי מה שבא בלשון השאלה בסי' נ"ה שהי' ירא ראובן להתדיין עמו פן יתחייב בדין ויהי' היזק רב ומחמת זה נתפשר א"כ י"ל דבלא"ה הפשרה בטילה דהוי פשרה בטעות דבטילה אפי' בקנין מכ"ש פשר שעשו הבע"ד עצמן בלא קנין ואע"ג דסתם פשרה בטעות היינו שנולד ענין מחודש אחר הפשרה כגון בסימן י"ב שלא הי' לו עדים וראי' ושטר ואח"כ מצא וכן בההוא דסס"י כ"ה שהדיין טעה וחייב שבועה ומחמת זה נתפשר ואח"כ נודע שאינו חייב שבועה משא"כ בנ"ד שלא נולד כלל ענין מחודש ואם נבא לומר שמחמת זה יתבטל הפשרה לפי שמה שנתפשר היה מפני שהיה סבור שיתחייב בדין אם כן לא תמצא בשום פעם דינו של מוהר"מ וכן שום פשרה בעולם שיהי' קיים אפי' ע"י קנין דהרי כל מי שירויח יותר בדין יותר ממה שהרויח בפשרה נאמר דאלו הוי ידע הדין לא הי' מתפשר והוי פשרה בטעות וא"כ לא תמצא פשרה אא"כ נתפשרו אחר שפסקו להם הדין מ"מ נ"ל דנ"ד דמי להך דמוהרי"ק שהביא הסמ"ע בסס"י כ"ה אם א' נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו לו נכסים מרובין ואח"כ נודע שהי' נכסים מרובין ושהי' מגיע לחלקו כמעט בכפלים הוי פשרה בטעות עכ"ל וה"ה בנ"ד ול"ד לכל פשרה שאעפ"י שאחד מהבע"ד הי' מרויח יותר בדין תורה ואעפ"כ אינו נקרא פשרה בטעות אפשר דהיינו כי כן דרך בעלי דיני' כ"א ושלא להעמיד דבריה' על ד"ת משא"כ האי דמוהרי"ק דלא שייך לומר בו דברים שבלב אינן דברי' כי הדבר מובן לנו דבודאי אלו הוי ידע בהא מלתא מעיקרא לא הי' מקבל על עצמו היזק רב כזה ואפשר דבעינן ג"כ שיגלה זאת בדעתו בעת שנתפשר שבעבור זה הוא מתפשר כך לפי שלא נשאר רק סך מועט וכההוא שכתוב רמ"א ססי' כ"ה וא"כ ה"ה בנ"ד הדבר מובן לכל שאלולי שהי' סבור שיתחייב בדין ויהי' לו היזק רב לא הי' מתפשר ככה שהרי הוא לא רצה מתחלה לקנות רק בעד אלף זהובים ועתה נתפשר שיקנה בעד ב' אלפים וגם שכפי המובן מהענין שאיזה בעלי תורה אמרו לראובן שהמוכר יזכה בדין כי כך הוא בהשקפ' ראשונ' שהמקח קיי' הדין בין שליח למשלח ולפי שהשליח הוא איש עני לא רצה ראובן לירד לדין והוכרח להתפשר ואם כך הי' א"כ ודאי דאיכא גלוי דעת ומע"ל יחקור בדבר איך הי' גוף המעשה מדוע לא ירד ראובן עמו לדין בראשונה ואין להאריך יותר ובדבר הכחשות שביניהם שאומר ראובן שאין זה מגורן שקבע לו והמוכר מכחישו פשוט דישבע המוכר ואין צורך בזה לבאר יותר והנראה לפי עניות דעתי כתבתי

שאלה נ"ח

ואשר שאלת עוד היכי שהשליח עבר ע"ד משלחו הדין נותן שהשליח והמשלח יכולין לבטל המקח מה דינו אם המשלח והשליח רוצים שיתקיים המקח והמוכר רוצה לחזור בו אם יוכל המוכר לבטל המקח או לא

לכאורה נ' דזה דמי לדין אונאה המבואר בסימן רכ"ז סעיף ד' דהמתאנה יכול לחזור ולא המאנה ואפי' החולקים שם וס"ל דגם המאנה יכול לחזור י"ל דהכא גרע משום דהתם שיש בו אונאה אמרינן מסתמא המתאנה יחזור בו כל שלא שהה שיעור שיראה לתגר מש"ה אין שם מקח עליו כלל משא"כ בנ"ד שלא נתאנה ואף דלא עשה השליח כאשר ציוהו המשלח מ"מ י"ל אולי המשלח יתרצה בזה לכן כל כמה דלא חזר בו המשלח והשליח שם מקח עליו ואין יכול המוכר לחזור בו מיהו יש לסתור זאת דהרי כ' הסמ"ע שם בסק"ח דגבי אונאה כיון שלא גילה המתאנה בדעתו שרוצה לחזור בו לא הוי כנתבטל המקח מיד ואפ"ה ס"ל לדעה זו דכיון דהמתאנה יכול לחזור בו הוי כלא נגמר המקח מעולם מש"ה גם המאנה יכול לחזור בו וא"כ ה"ה בנ"ד דכל זמן שא' מהם יכול לחזור יכול גם השני לחזור ואדרבא י"ל דאפילו דעה ראשונה מודי בנ"ד דדוקא התם דעכ"פ מקח הוא אלא שיש בו אונאה מש"ה כ"ז שאין המתאנה חוזר אמרינן מסתמא סבור וקיבל ושוב לא יחזיר בו והוי כנגמר המקח לגבי המאנה משא"כ בנ"ד שהשליח לא קנה רק לצורך המשלח וכיון שנתברר שעבר ע"ד משלחו אמרינן מסתמא המשלח לא ירצה ויתבטל המקח ומסתמא גם השליח לא ירצה דהרי גם עתה לא קנהו לצורך עצמו וא"כ הוי מיד כנתבטל המקח ולכן גם המוכר יוכל לבטל והכי משמע מדיהבי דעה ראשונה טעמא למלתייהו משום שלא יהא חוטא נשכר כמ"ש הסמ"ע שם בסק"ז משמע דאלולי האי טעמא הוי מודי דכיון שזה יכול לחזור גם אידך מצי לחזור וא"כ בנ"ד דליתי' לה"ט מודי דגם המוכר מצי למיהדר בי' וכן משמע עוד יותר מדברי המחבר שם בסעיף יו"ד וסעיף י"א ע"ש

איברא דלכאורה אכתי יש להביא ראי' מההוא דסימן קפ"ה סעיף וי"ו דשם הוא ג"כ ממש כעין נ"ד בסרסור שמכר והודיע ללוקח שהחפץ אינו שלו דיכול המוכר לחזור בו ואפ"ה כ' שם הסמ"ע בס"ק ט"ו בשם הב"י דאין הלוקח יכול לחזור בו וא"כ משמע דה"ה בנ"ד דבהא ליכא לחלק החילוקים דכתיבנא דהרי שם מכר ג"כ דבר שאינו שלו וגם ליכא התם טעמא דלא יהא חוטא נשכר ואפ"ה אמרינן דאין הלוקח יכול לחזור בו ומשמע נמי דכ"ע מודי בהא אפי' דעה שני' דסימן רכ"ז הנ"ל ומ"מ הדבר פשוט דאינו ענין כלל לההוא דהכא דהתם מיירי שהמשלח לא אמר לו בכמה ימכור רק נתן לו למכרו סתם ולא פסק לו דמים כמ"ש שם בסמ"ע סקי"ג ע"ש וממילא כיון דלא הי' בו אונאה אין מקח זה עומד כלל להתבטל דמסתמא גם המשלח יתרצה במה שעשה הסרסור מש"ה כל כמה שאין המוכר חוזר בו אין הלוקח יכול לחזור משא"כ בנ"ד שהשליח עבר ע"ד משלחו מה שציוהו בפירוש לכן אמרינן מסתמא לא ירצה המשלח ועומד מקח זה להתבטל מש"ה גם המוכר יכול לחזור בו ואפשר ג"כ לדמות קצת לדין עייל ונפיק אזוזי שבסימן ק"ץ סעיף יו"ד דאמרינן דגם הלוקח יכול לחזור ומ"מ נראה דאחר שנתרצו המשלח ושליח בקיום המקח שוב אין המוכר יכול לחזור בו אע"ג דבעייל ונפיק אזוזי אין הדין כך י"ל דבהא דמי לאונאה וכמו שחילק הסמ"ע בסימן רכ"ז סק"ח בין אונאה ובין ההוא דעייל ונפיק אזוזי ויש לדין בדבר זה הנה והנה אבל קודם שנתרצו המשלח והשליח נ"ל ברור לדינא דהמוכר יכול לחזור בו

ועם שהדבר פשוט בעיני כך מ"מ לא אוציאך חלק ונ"ל ראי' לזה מלשון התוס' ב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לבעל חיטין יעו"ש שכתבו ואם נפרש מי הודיעו כו' אז ליכא למפרך לר"א וא"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח עכ"ל דאיכא למידק לאיזה צורך האריכו לסיים ואם הותירו