נאות דשא קנו

משום הסברא דמסתמא אינו מתעסק עד שיעשהו שליח לעוות וא"ש ודו"ק וקרוב לזה הוא תירוץ הט"ז בסימן קפ"ה שמחלק ג"כ בין עוות ובין מאה וחמישים דבהא המשלח נאמן ע"ש אלא שאין לשונו שם מובן קצת ואין להאריך

הנה תירוץ הש"ך שבסימן קפ"ב ושני תירוצי הסמ"ע ותירוץ הט"ז ארבעתן צריכין אנו לתפוס לדינא באופן שכל א מאלו הארבעה תירוצים שמזכה להמוחזק יוכל לומר קים לי כהאי תירוצא משא"כ תירוץ הש"ך שבסימן קפ"ה כבר כתבתי שהוא נדחה משום שאינו מסתבר כלל בשום אופן וכתבו הש"ך בימי חורפו ואח"כ חזר בו בעצמו בסימן קפ"ב וחתנו של הש"ך הדפיס מה שמצא וציין איזה כ' בימי חורפו מש"ה לדינא ודאי הוא נדחה כיון שבעצמו חזר בו ולא מצי למטען קים לי כוותי' הרי נתבאר איך להורות בדין זה

ועתה נבא אל שאלתינו שהשליח שינה בג' דברים מדברי המשלח כאשר בא בלשון שאלתך (בסימן נ"ה) ועל כולם מה שע"י שינוי דהרחבת זמן נמשך היזק רב בודאי ובבירור נלפענ"ד דבהא אע"ג שהמוכר מוחזק בסך אלף זהובים מ"מ יוכל המשלח לבטל המקח וצריך להחזיר לו המעות כיון שידע שהי' שליח ובזה כל הארבעה תירוצים מחויבים אותו כי לתירוץ הש"ך הרי יש כאן עיוות גדול שהוא היזק רב ע"י הרחבת הזמן ובאותו זמן יש ארבעה פעמים יותר מכדי ביטול המקח וגם שליח זה נוטל שכר מהמשלח מידי שבוע בשבוע וגם ששינה מדברי המשלח וזהו שינוי ולא עיוות נמצא דלכל הארבעה תירוצים המקח בטל אלא דהי' מקום לומר הרי ארבעה תירוצים הללו לא נאמרו אלא לשיטת המחבר בדין הסרסור אבל הרמ"א הא כ עלי' י"א שאין הקונה צריך להחזיר וא"כ יוכל המוחזק לומר קים לי כדעה זו אולם למה שבארתי בסימן הקודם (ד"ה ולתרץ) בביאור היש אומרים אלו היינו משום דהראב"ד אזיל לשטתי' יעיין שם. אבל בהחלוקים הללו שנתבארו דסבירא ליה לדעה הראשונה ליכא מאן דפליג כמו שהזכרתי כמה פעמים בסימן הקודם ואין טעם י"א אלו רק משום דהראב"ד לשטתי' דס"ל דהיכי דהמשלח רוצה בקיום המקח אז המקח קיים וישלם הסרסור ממילא בנדון שאלתינו לא מהני שיאמר קים לי כדעה זו דכיון דראובן רוצה לבטל המקח א"כ בטל המקח לדעה זו וא"כ ממ"נ בטל המקח ואע"ג דבסימן הקודם (ד"ה ולתרץ) כתבנו שם די"ל דאפילו המשלח רוצה לבטל המקח יוכל הלה לומר איני מחמין לך ואולי אתה תמכור לאחר יעו"ש בדברינו וא"כ לכאורה גם הכא אף אם המשלח אומר שרוצה לבטל המקח לימא לי' האי איני מאמינך אלא רוצה אתה בקיום המקח על האופנים שאמרת להשליח ותקנה אצל אחר הא ליתא חדא דכבר כתבתי בסימן הקודם (בד"ה ומ"מ) דגם שם לא ברירא מלתא להורות כך ואולם אף אם דבההוא דהתם נימא כך מ"מ ודאי בעשה שליח לקנות ושינה אינו כך דא"כ צא ופרנס לי דעת הראב"ד דס"ל דבדעת המשלח תליא מלתא דאם רוצה לבטל המקח הוא בטל אע"כ דלא דמי דדוקא בדין סרסור שהוא שליח למכור א"כ כל שרוצה למכור במנה הרי הוא כמו שרוצה בקיום המקח משא"כ במי שהוא שליח לקנות ושינה וזה צווח שירצה לבטל המקח הא קמן שלא יקח הדבר ההוא והרי הוא רוצה בביטולו מאי אמרת אולי יקנה אצל אחר כפי האופנים שרצה בתחלה ז"א דזה יהי' מקח אחר לגמרי ועכ"פ מקח זה רוצה לבטל משא"כ בסרסור דאם ימכור לאחר הוא מוכר אותו דבר בעצמו והוי כמו שרוצה בקיום המקח ודו"ק סוף דבר הנה נתברר לנו מה שהתחלנו לדבר ברס"י נ"ה איך לידייני' דייני מתחלה אחר המקח הראשון שהי' רוצה ראובן לבטל המקח ונתבאר לנו שהדין עמו והי' יכול לבטל המקח אז כן נראה לפענ"ד

ואחרי דהמקח שעשה שבארנו השליח הוא בטל נראה לי גם כן דהמקח שעשה אח"כ ראובן עצמו עם המוכר עפ"י פשר דבר ליקח אצלו בעד ב' אלפים ונתן לו כל המעות כאשר בא בלשון השאלה (בסימן נ"ה) נ"ל דמקח זה ג"כ אינו כלום ויכול ראובן לחזור מהמקח אפילו בלי שום טענה ואמתלא מאחר שלא עשו אז שום קנין באותו מקח השני כאשר מבואר בהשאלה שם. וכסף קיי"ל דאינו קונה וליכא רק מי שפרע אם הי' חוזר בלי שום אמתלא ממילא בזה שטוען ראובן שהמוכר פשע שלא העמיד לו בזמן שקבע אעפ"י שהמוכר מכחישו נ"ל דאפילו מי שפרע ליכא דומה למ"ש הסמ"ע בסימן קפ"ב סקי"ד יעו"ש ואפילו אי תימא דל"ד לההוא דהתם מ"מ כיון שאין זה תובעו רק מי שפרע וזה מכחישו ודאי לאו כלום הוא

וההוא דתשובת מוהר"מ מלובלין שהביא הש"ך בסימן י"ב סקי"ב דפשרה שעשו הבע"ד בעצמם א"צ קנין דלכאורה זה סותר את דברינו דלפ"ז אעפ"י שלא הי' קנין מ"מ נקנה המקח מחמת שעשו דרך פשרה שנתפשרו מעצמם על הדו"ד שהי' ביניהם מתחלה והנה גוף הספר אינו לפני אבל נ' פשוט דאין זה ענין לנ"ד כי התם מיירי לענין מאי דקיי"ל דהבעלי דינים יכולין לחזור מהפשרה אם לא היה קנין ולא מבעיא הנתבע שנתפשר שיתן להתובע ודאי דיכול לחזור בו דבמה קנה זה אלא אפילו התובע שנתרצה למחול וקיי"ל דמחילה א"צ קנין מ"מ כיון דאין המחילה מעצמו אלא ע"פ הפשרנים צריך קנין כמ"ש הסמ"ע שם מש"ה חידש מוהר"מ דאם הבע"ד עצמם עשו הפשרה הו"ל כמו מחילה דא"צ קנין והיינו דוקא התובע אינו יכול לחזור בו משום שכבר מחל אבל הנתבע נ"ל דיכול לחזור בו וא"כ בנ"ד ראובן זה שתבע להמוכר שיחזיר לו הסך אלף זהובים שלקח מהשליח והו"ל תובע על סך זה ושמעון תבע אז לראובן שיתן לו עוד ב' אלפים ויקח ממנו התבואות כפי המקח אשר עשה אז עם השליח וע"ז הו"ל ראובן נתבע ממילא כאשר נתפשרו אז נמחלו האלף זהובים לשמעון המוכר שהי' מוחזק בהם מקודם אבל האלף הב' שנתחייב לו ליתן עוד על תבואה מזה הי' יכול לחזור בו נמצא דאין כח בפשרה זו להיות כמו קנין אלא על אלף זהובים הראשונים ולא יותר ומש"ה אע"פ שאח"כ נתן לו עוד אלף זהובים אין זה אלא כלוקח שנתן כסף שיכול לחזור בו וכ"ת דאע"ג דאמרינן דיכולים לחזור מהפשרה היינו ודאי קודם קיום הפסק אבל אחר שקיימו את הפשרה פשיטא שאין יכולין לחזור א"כ הכא הרי כבר קיימו הפשרה שהרי נתן לו ראובן אלף זהובים כפי שנתפשרו א"כ הרי כבר נגמר הדין ולמה יכול ראובן לחזור בו י"ל דהא ליתא דבשלמא היכי שהי' הפשר שהנתבע יתן להתובע איזה סך וכבר נתן לו ודאי דשוב אין יכולין לחזור משא"כ כאן שהי' הפשרה שיהי' המקח ביניהם א"כ לא הוי הגמר עד שימחול ראובן את התבואה דאז הוא דנגמר הפשר אבל כל שלא לקח התבואה כיון דהמעות אינן קונות לא נגמר עדיין מעשה (של הפשר ועדיין יכול לחזור כמו אלו לא נתן מעות עדיין דנתינת המעות אינו עושה פעולה כלל כיון דלא נתן המעות שיהי' חלוט ביד שמעון לחלוטין בחנם רק שיקח תבואה עבור המעות וכיון דכבר תיקני חז"ל דמעות אינן קונות מש"ה כל שלא לקח ראובן התבואה עדיין לא נעשה מעשה הפשר כלל כן נ"ל וק"ל

ודמות ראי' נ"ל לדברי מההוא דסי' קצ"ט ס"ב בהגה"ה וסי' ר"ד סעיף י' דאם הי' עליו חוב שלא מחמת מכר ואח"כ מכר לו מטלטלין בעד אותו החוב ונתרצו שניהם יכול לחזור בו יעו"ש וקשה הלא זה הי' לו תביעה עליו דהיינו שתבעו החוב שחייב לו ונתפשרו שניהם שיתן לו המטלטלין והוי דומיא דדין מוהר"מ הנ"ל ואמאי לא נימא דהפשר קיים אע"כ כמ"ש דמהנתבע להתובע ליתא לדינא דמהר"מ ממילא ה"ה בנ"ד ואע"ג דשם לא נתן כסף וכאן נתן כסף הרי הכסף לא מעלה כלל כיון דאין מעות קונות וכמ"ש תחלה ותו דגם בההוא דהתם הא ס"ל להמחבר דאיתי במי שפרע וכ' הסמ"ע הטעם משום דס"ל דהחוב הבא מחמת הלואה דינו כאלו המעות בעין ביד הלוקח ונותנן להמוכר בעד החפץ יעו"ש הרי דאע"ג דדיינינן לי' כאלו נותן המעות ואפ"ה יכול לחזור בו והרי בחוב הבא מחמת מכר דקיי"ל שם דקנה תקשי דנהי דלא שכיח ולית בי' גזרה דנשרפו חיטך אכתי במה יקנה הא אין המעות בעין אע"כ דמה שאין המעות בעין אינו מעכב כלל וכמ"ש שם הסמ"ע בסימן קצ"ט סק"ד בשם המ"מ דעשו חז"ל כאלו המכר הראשון הוא בעין כו' יעו"ש וא"כ ה"ה בחוב דהלואה אלו הוי שייך דינא דמהר"מ מהנתבע להתובע היו ג"כ עושין חז"ל כאלו המעות בעין ונותן לו עתה לא מבעיא לדעת המחבר דאיתי' במי שפרע הרי דבאמת עשאוהו חז"ל כך אלא אפילו לדעה ב' דליכא מי שפרע משום דס"ל דלא עשאוהו חז"ל כאלו נותן לו עתה מעות היינו משום דלענין מי שפרע שאינו רק תקנת חכמים כיון דקנין ליכא מש"ה כל היכי דאיכא שום טצדקי לא תיקנו חז"ל מי שפרע וכמ"ש הסמ"ע בסימן קפ"ב סקי"ד לכן גם בזה לא עשאו כאלו נותן לו עתה כיון דאפ"ה לא יהי' קנין רק מי שפרע משא"כ אם איתא דבנ"ד כיון שהי' פשר ונתינת המעות על המקח נקנה המקח א"כ ודאי דגם התם היו עושין חז"ל דלהוי כאלו נתן לו מעות כדי שיהי' נקנה לו ולא יכול לחזור דמ"ש מחוב הבא מחמת מכר דעשאוהו חז"ל כאלו הוא בעין אע"כ דהכא אפילו עשאוהו חז"ל כאלו נותן לו עתה אפ"ה לא הי' רק מי שפרע כיון דהפשר הוא על שיהי' מכירה ממילא נתינת הכסף לא מחשב גמר מעשה הפשרה כלל וכמו שהסברתי תחלה (בדבור הקודם) ומהנתבע להתובע לא מהני הפשרה ולכן כיון שלא יהי' רק מי שפרע ולא קנין גמור מש"ה לא עשאוהו חז"ל כאלו נותן לו עתה ואם כן יש ראיה לנ"ד וכי תימא דההוא דהתם אינו ענין כלל לדינו של מהר"מ דשם לא היה ביניהם דו"ד כלל רק שהי' לו חוב עליו וא"ל מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ונתרצו אבל באמת לא נתקוטטו כלל בעניני החוב ההוא ולכן אינו ענין פשר כלל רק כמו כל סתם מכירה נ"ל דהא ליתא דא"כ לא אשתמטו הפוסקים מלחלק דהיכי דהי' ביניהם קטטות ותביעות שדחקו לפרוע וזה טען שאין לו וכדומה דאז המקח קיים וסתמא דמלתא כך הוא א"ו דאין שום חילוק בזה ובכל ענין המקח אינו קיים ודו"ק

ותו דהרי בההוא דסימן ע"ב סעיף כ"ו מי שיש בידו משכון מחברו ודחקו לפדותו וא"ל הלה יהא המשכון שלך ובסימן ע"ג סעיף י"ז בהגה"ה כ' דין זה בזה"ל וכן אם דחקו המלוה לפרוע וא"ל הלוה יהא המשכון שלך יכול הלוה לחזור בו יעו"ש והרי התם הוי ממש דינא דמהר"מ שהרי דחקו לפדותו או לפרוע והי' ביניהם טענות שזה תבעו ודחקו וזה אמר שאין לי או כל כה"ג ואח"כ נתפשרו שניהם ונתרצו שימסור לו המשכון בעד אותו החוב וא"כ אמאי יוכל לחזור בו ולמה לא נימא דהפשר קיים וגם נימא שחז"ל עשאוהו לחוב זה כאלו נותן