נאות דשא קכא

זה מהעיסה שם קריאת חלה כיון דנמלך הוא לא אהני מידי במעשיו והוי כאלו לא בישלה כלל והט"ז מיירי דעשאה מתחלה לפשטידא רק שנתחייבה בעת היותה עיסה אז ישכח לבישול זה להיות אהני מעשיו דלמפקע מני' קריאת שם חלה מש"ה לא מצי להפריש על עצמה מאחר דחיוב דידי' מעת היותה עיסה ועתה הוא סופגנין ומעיקרא אדעתא דסופגנין עשאה אלא דאכתי ק"ק דלפ"ז הו"ל להט"ז לבאר באם אפה קצת מהעיסה דאז לכ"ע חייבת בחלה כמבואר בסימן שכ"ט אז יוכל להפריש מהפשטידא עצמה כמו דאמרנו בנמלך דאע"ג דעכשיו הוא סופגנין מ"מ לח אהני מעשיו וא"כ לכאורה כ"ש בזה דג"כ לא הועיל במעשיו והוי כאלו לא טיגנה כלל וי"ל דמ"מ גרע הא מנמלך דבנמלך שפיר יכול לחול קריאת שם חלה בכל העיסה אבל בזה אינו יכול לחול שם חלה רק במה שאפה דמסתמא בעת הלישה היה בדעתו ליקח ממנו מעט לפשטידא והוי א"כ אותו המעט כאלו נתגלגל מתחלה אדעתא דסופגנין וכי לקח לי' אמרי' הוברר בדרבנן וא"כ הוי כחלו נעשה כך מתחלה לשם סופגנין וגרע מנמלך אע"ג דכ"ע מודים בי' דחייב בחלה ותו דהא מה דאפה מקצת חייב בחלה הוא מדרבנן כמבואר בש"ך סימן שכ"ט סעיף קטן כ'. אבל מדינא דאורייתא המתבשל פטור והועיל מעשה הבישול מדאורייתא וא"כ מן התורה א"א לחול שם חלה עלה דבשלמא בנמלך שחייב מדאורייתא בחלה ממילא לא אהני מעשה הבישול כלל ואיכא בי' שפיר קריאת שם חלה משא"כ באפה מקצת דאכתי לא חל בהסופגנין שם חלה מדאורייתא ממילא כיון דסוף סוף אית בי' חיוב עבור שעת הגלגול לר"ת מש"ה לא מצי להפריש מיני' ואע"ג דעיקר חיובו בגלגול ג"כ מדרבנן בזה"ז דחלה הוא מדרבנן מ"מ הוי חד דרבנן וזה תרי דרבנן ויש עוד לומר בכמה דרכים ואין להאריך ואפשר עוד דהט"ז עצמו שם באותו הס"ק ט"ו שהביא תשובת מהר"י הנ"ל אחר דין הפשטידא י"ל דבדרך פלוגתא הביאו לומר דממהר"י לא משמע כדברי הרמ"א אלא דזה דוחק חדא דכל כי האי הו"ל להט"ז לפרושי בהדיא. ותו דהד"מ עצמו מביאו תשובת מהר"י בהד"מ ולא ערער על הפרשה מני' ובי' ואיך כ' כאן בפשטידא שיפריש מעיסה אחרת לכן נראה כמ"ש תחלה דהש"ך ס"ל איזה חילוק בין זה לזה מכל מ"ש נ"ל לדינא דהסומך על הש"ך לא הפסיד וכנ"ל

והרב הגדול בפרי מגדים בי"ד סימן צ"ב בשפתי דעת בס"ק יו"ד כ' וזה לשונו מעשה אירע בקהלה א' שעשו לכבוד שבת לחם משנה כו' יעו"ש בכל דבריו ומ"ש אם נשאר קצת מהפת הצנומה יכול להניח קצת עד אחר שבת דקיי"ל דחלת ח"ל אוכל והולך כו' עכ"ל לכאורה הי' נראה דאשתמיטתי' דברי הט"ז אלו שאוס' להפריש מהפשטידא עצמה הואיל ואית בה טעם בשר דאע"ג דלדינא כבר הסכמנו לדבריו ובפרט בנדון דידי' שהי' לכבוד שבת פשיטא דיש לסמוך על הש"ך מ"מ הו"ל לפחות להביא מחלקותן של הש"ך והט"ז בזה ואולי לפי שסיים שם שבתשובה האריך ושם קיצור אפשר דבתשובה פלפל בזה והעלה כדברינו דלעיל דיש לסמוך על משמעות הש"ך ז"ל בזה לכבוד שבת מ"ש שם עוד דכיון בשעה שהי' פת הצנומה בעולם אין שם איסור עלי' ולא שייך בי' נ"נ כו' דבריו נכונים הם וכבר מבואר מכל מה שהארכנו בסי' זה ובסימן הקודם דאע"ג דאמרינן דטבל אוסר במשהו היינו שאינו בטל אבל מ"מ אינו מהפך את ההיתר להיות כאלו כולו טבל ואני מוסיף על דבריו דהוא כ' דאין שום איסור עלי' דכיון דיכול להפריש מיני' יעו"ש ולי נראה דאפ"ה היכי שאינו מצוי להפריש מיני' כיון דאפשר להפריש ממ"א לא שייך דין חנ"נ ומש"ה כל שיש פרנסה מח"א מפריש לפי חשבון. הטבל ואפילו באין פרנסה לא גרע רק לענין דצריך להפריש לפי ערך מכולו בכל דבר המדמע כדברי הר"ש שהבאתי לעיל ממילא לדידן דמפריש כל שהוא אין כאן שום נ"מ מיהו מה שיש לעיין בדברי הרב הללו חדא במה שלא מצא תיקון להניח עד אחר שבת רק אם הי' נשאר קצת מהפת הצנומה אבל הבשר והרוטב לא ויש לעיין מהיכן יצא לו זה דלמא כיון דאמרינן טכ"ע דאורייתא לענין שיוכל להפריש עליו ממ"א ה"נ יכול לאכול ולהניח קצת ממנו להיות מפריש אח"כ גם מ"ש דהוי כלח בלח לפום ריהטא לא ידעתי איך יהי' העיסה ביתר הפת הצנומה כלח בלח גם במ"ש כיון דאי אפשר להפריש מיני' ובי' תו לא הוי דשיל"מ לא ידעתי כעת מהיכן הוציא זאת דלמת הואיל ויכול להפריש ממ"א הוי שפיר דשיל"מ ותו איך כ' כיון דאי אפשר להפריש מיני' ובי' משמע דממ"א יכול להפריש והרי כיון שכתב דהי ששים נגד הבצק כבר העליתי בסי' הקודם. דכה"ג אינו רשאי להפריש ממ"א דהו"ל מה"ח עה"פ ואפשר דה"נ קאמר דממ"א א"א להפריש כיון דיש סמ"ך וכיון דגם מיני' ובי' א"א להפריש תו לא הוי דשיל"מ ולא ראיתי לעיין בכל אלה היות שכ' הרב שבתשובה האריך ולא זכינו לראות אותה התשובה ואותן הענינים אינם נוגעים לנדון שלפנינו לא מה שבסימן הזה ולא מה שבסימן הקודם כי אף לפי דבריו דלא הוי דשיל"מ מ"מ נדון שלפנינו בסימן הקודם בלא"ה לא נתבטל השאור בהבארש"ט דהוא מעמיד מיהו אם לא הי' כדי להעמיד יש לעיין עדיין דנהי דא"א להפריש ממ"א משים דהוי מחד"ר על תרי דרבנן מ"מ כבר כתבנו שם דאם נזדמן תד"ר יוכל להפריש וא"כ אפשר דהוי דשיל"מ ואפשר דלא הוי מתיר עתיד לבא וגם יש לעיין דהא יש עוד טעם דכהיתרו כך איסורו אע"ג דלא הוי דשיל"מ וכ"ת דזה אינו שייך רק כשנתערב במינו מ"מ אכתי דברי הרב אינם צודקים דכ' זאת לשני טעמים חדא דאינו מינו ואידך דא"א להפריש. ותו דכה"ג דנ"ד בבארש"ט וכדומה שבא לתקן מחשב מינו כמבואר בסימן ק"ב וכ"ת דסברא זו דבא לתקן לא נאמר רק לענין דשיל"מ ולא לענין סברא דכהיתרו כך איסורו אם כן תקשה מה הקשה התוספת בנדרים דף נ"ח ושאר פוסקים למה לן טעמא דדבר שיל"מ גבי טבל תיפוק ליה דכהיתרו כך איסורו ומאי הקשו הא הוצרך טעם זה להיכי דבא לתקן דמטעם דבר שיש לו מתירין לא בטל ומטעם דכהיתרו כך איסורו היה בטל אע"כ דהאי טעמא דכהכ"א מועיל גם כן בדבר שבא לתקן כיון דחשיב מינו. הגם דבלאו הכי לכאורה קשה מאי הקשו התוספת שם איפכא למה לי דכהכ"א תיפוק לי' משום דשיל"מ הלא נ"מ דאינו יכול להפריש וכנדון דהרב פרי מגדים כנ"ל דאז לא הוי דשיל"מ מ"מ קושי' זו בלא"ה תירצו שם דנ"מ לטבל שהלכו בעליו למדה"י ע"ש אבל באידך קושיא נשארו בלי שום תירוץ ושפיר קשה לתרצו דנ"מ לענין דבר שבא לתקן וכנ"ל גם יש לעיין בדברי הרב ז"ל במה שפלפל לומר דלא בטל בס' מחמת דשיל"מ הלח מבואר בסימן ק"ב דטעמו ולא ממשו בטל ולפי שאין בכל אלה נ"מ למה שאנחנו עוסקים בו לא שמתי פנאי שלי לברר כ"ז והנראה לפי עניות דעתי כתבתי ושלום הק'

סימן מ"ג

אלה דברי חכם אחד מ"ש אלי על דין הבארש"ט שבסימן מ"א והוא לא ראה כל מ"ש שם רק על גוף השאלה כתב אלי בזה"ל

בדבר אשר בדק לן מר באמת לחוות דעתי להבין ולהורות בדבר השאור שלא הורמה ממנו חלתו והחמיצו בו המשקה שקורין בארש"ט מה יהי' תקנתו הנה לכאורה אין תקנה לאותו בארשט כי מיני' ובי' בודאי בלתי אפשר ולהפריש עליו ממ"ח ג"כ מן הנמנע לפי דעת הב"י שהביא בסימן ש"ל בשם המ"כ בעיסת נכרי שנתערב בה מיעוט מעיסת ישראל אין להפריש ממ"א דהוי מה"ח עה"פ שהמעורב הוא תד"ר דמן התורה בטל ברוב והעיסה שלא נתערבה הוי חד דרבנן ואין מפרישין מזע"ז כיון דקצת חמורה זו מזו וראייתו מפ' הקומץ רבה ע"ש בב"י באורך וא"כ בנ"ד נמי השאור המעורב הוי תד"ר דמדאוריית' בטל ברוב ואפי' למאי דקיי"ל דטכ"ע דאורייתא מ"מ מסתמא יש ס' באותו הבארש"ט נגד השאור ובטל מן התורה ואע"ג דקיי"ל דמלתא דעבידא לטעמי' לא בטל היה מדרבנן כמ"ש באו"ה כלל כ"ה ע"ש וראייתו ממ"ש ר"ת דהעמדת גבינה אינו אוסר מן התורה רק עד ס'. אמנם הד"מ בסימן שכ"ד הביא דברי הב"י הנ"ל וסיים וז"ל ולי נראה לפמ"ש רבינו בעיסה שלא הורמה חלתה שנתערב בעיסה שהורמה חלתה אין לחוש ויעשה כדברי רבינו ע"כ הרי הד"מ לא ס"ל האי סברא להלכה וראייתו לכאורה מוכרחת מהטור דס"ל דבכה"ג מפרישין ממ"א אע"ג דהמעורב הוי תד"ר. ובאמת הב"י גופי' פסק כן בש"ע סימן שכ"ד סעיף י"א ובאמת היא משנה מפורשת פ"ג דחלה ולפי הנראה לכאורה דגם הב"י לא ס"ל כדעת המ"כ שהרי לא הביאו בש"ע והיינו מטעם הנ"ל אבל צריך להבין דעת המ"כ הנ"ל איך יפרנס לסברתו אותו המשנה המפורשת בפ"ג דחלה וגם על הד"מ גופי' למה לו להסתייע מדברי הטור והמה דברי המשנה בלי תוספת וגרעון דאין לומר דהמשנה מיירי בחלה דאורייתא דלא הוי אלא חד"ר דא"כ איך יפריש ממ"א דיהי' מה"ח דאוריי' ואין לומר דיפריש ממ"א היינו מחלת ח"ל דאין מפרישין מחלת ח"ל על חלת א"י בשלמ' הסיפ' דמתני' בענבי בצי' שנתערבו בענבי עולל' איכא לאשכוחי פרנסה ממ"א היינו שיקח מן השוק דהוי דרבנן או בכמה גווני אחריני וגם י"ל דמיירי היכי שהטבל הוא רוב דליכ' ביטול משא"כ בחלה ליכא למימר הכי חדא דשאור בעיסה ע"כ לא מיירי היכי שהשאור הוי רוב ועוד שהרי המשנה מסיימת בסיף הפרק דטבל אוסר במשהו ש"מ דהפטור הוי הרוב ובהיות כן תמי' גדולה על הגאונים הנ"ל דהיינו המ"כ והב"י והד"מ איך לא הוי קשה להו מהמשנה ונראה לפענ"ד לומר דודאי דברי המ"כ קיימים ואין שום קושי' מהמשנה הנ"ל דלכאורה קשה איך אמר המ"כ דמן התורה ברובא בטל הא קיי"ל דטבל אוסר במשהו והוא לכאורה מדאורייתא כדמשמע מסתימת הפוסקים וכן משמע בשלהי ע"ז דף ע"ג ע"ב דאיתא התם הטעם דטבל מן במינו במשהו דכהיתרו כך איסורו משמע מדאורייתא לא בטל דבאמת צריך להבין מה זו סברא דמה בכך שהיתרו במשהו מש"ה לא יתבטל ברוב א רבא לכאורה הסברא נותנת בהיפוך הואיל ואיסורי' קיל דהיתרו במשהו יתבטל אפילו בפחות מרוב שהרי כל האיסורים אין להם שום היתר דבטלי ברוב זה שיש לו היתר למה לא יתבטל ואין לומר דהסברא היינו משום דהוי דשיל"מ והא דהוצרך לומר דהיתרו במשהו הרי אפי' אי לא הוי היתרו במשהו הוי ג"כ דשיל"מ יש מקום לומר הואיל דקיל דהיכי שצריך להוציא הוצאות על ההיתר לא הוי דשיל"מ וע"כ הוצרך לומר דהיתרו במשהו ר"ל שא"צ להוציא הוצאות להיתרו