נאות דשא קכ

דנעשית כולה טבולה לחלה לאו דינא קאמרו או שדינא אמרו לענין שצריך ליתן הכל בחנם לכהן ושכן נ"ל עיקר לאמתת הדבר רק סברא זו שאמרנו ג"כ נתבארה תוך דברינו ובה נשים פנים כאן שיש בה צורך לענין שאילתינו) אבל נגד השאור לא מהני דאינה נעשית חלה כלל ודלא כהש"ך שרוצה לומר דמחמת דנעשית טבולה תוכל ג"כ להיעשות חלה ומפטירין ממנה על השאור

ונ"ל שזה הוא דרכו של הט"ז שם בסקי"ב שנתן טעם על שצריך להפריש לפי חשבון כל העיסה יעו"ש בלשונו אע"ג דלכאורה משמע דקאי בשיטת הש"ך דנעשה כולו טבול עד דמחמת זה לא הוי מה"פ עה"ח ומש"ה הוקשה לו דא"כ למה יפריש כשיעור מכל העיסה הלא די שיפריש כשיעור על השאור לבד דהוי ממש כמו פרנסה ממ"א כיון דאפילו אתרמי לידו העיסה לבד בלתי מהשאור כלום אפ"ה מועיל הפרשה ולא הוי מה"פ עה"ח ואי הוי יכול להפריש מהשאור גופי' ודאי דלא הי' מפריש ג"כ רק כשיעור על השאור א"כ עתה יפריש כשיעור על השאור ממ"נ דבין עולה בידו מהשאור ודאי סגי ובין עולה בידו מהעיסה הוי פרנסה ממ"א ומפריש על השאור וסגי ומש"ה הוצרך הט"ז להסביר דאזלינן בתר מעשה הפרשתו דאי לא ס"ל סברא דהש"ך אלא הא דמהני ההפרשה מני' ובי' הוא מטעם בילה א"כ מה הוקשה לו להט"ז הא ודאי דצריך להפריש כשיעור מכל העיסה כדי שיהי' לפי חשבון מהשאור על השאור ולא להוי מה"פ על החיוב כך משמע לכאורה ריהטת הט"ז. אמנם לא נהירא לי להעמיס זאת בדברי הט"ז חדא כיון דכבר הוכחתי בראיות מוכרחת דליתא לשיטת הש"ך ותו דאם איתא דנעשה הכל טבל והי' די להפריש כשיעור רק דמש"ה צריך להפריש מכולו משום דאזלינן בתר מעשה הפרשתו א"כ מה נשתנה דין התרומת מעשר מדין המעשר ולמה לא יפריש מה"ט גם מעשר מהכל וכ"ת לענין מעשר הקילו חז"ל כיון דאינו מדומע וכדברי הר"ש א"כ קשה למה נדחק הר"ש לומר דהמעשר ג"כ יפריש מכולו כדי שיהי' לפי ערך מהחיוב על החיוב לימא בפשיטות שאינו מפריש רק לפי חשבון כיון דהכל נעשה טבול וא"כ לא הוי מה"פ על החיוב והוי כפרנסה ממ"א וכ"ת דמה"ט גופי' דהכל טבול יפריש מכולו ז"א דלענין מעשר הקילו ואע"ג דנעשה כולו טבל מ"מ א"ש דודאי קודם שנתקן הטבל הוא דנעשה כולו טבל ממילא מפריש ממנו עה"ח והוי כמו פרנסה ממ"א ואחר שנתקן החיוב פקע שם טבל מכולו אע"כ דאין שום חילוק בין ת"מ למעשר זולת לענין האכילה דיש ממילא חילוק בהם מה שזה מדמע וזה אינו מדמע אבל חילוק אחר אין ביניהם וא"כ אם איתא דמדינא הוי סגי להפריש כשיעור על החיוב לבד משום דהכל נעשה טבל רק משום דאזלינן בתר מעשה הפרשתו א"כ גם במעשר הי' ראוי להיות דינא הכי ותו דאם כוונת הט"ז כאשר עולה על הדעת הו"ל לתרץ בפשיטות דכיון שכבר הטילו חז"ל על כל התערובת שם טבל לא נפקע מני' עד שיפריש ממנו השיעור המגיע מהם דבשלמא ביש פרנסה ממ"א אמרו חז"ל שלא נעשה טבל כלל דמיד שנתקן החיוב הוי כאלו הי' כך מתחלה קודם שנתערב משא"כ באין פרנסה ממ"א שהטילו חכמים על כולו שם טבל מש"ה בעי תיקון כולו ואף דיש להעמיס זה בלשון הט"ז הוא דחוק. ועוד נ"ל ראיה מוכרחת דאין כוונת הט"ז כמו שעולה על הדעת בתחלת הענין כיון שכ' בזה הלשון והוא מפריש עליו ממקום חיוב גמור דהיינו ממקום אחר משא"כ כשאין לו כו' הרי דממקום אחר כשמפריש קרוי לי' חיוב גמור משא"כ כשמפריש מזה אינו חיוב גמור ואלו לפ"ד הש"ך הוא ג"כ חיוב גמור דחיובי' הוא כמו חיוב השחור דנעשית כולה טבולה ואי אית ביה נ"ט הוא ממש חיוב גמור כמו ממ"א דהא טעם כעיקר דאורייתא והט"ז שכתב בלשונו שקיבלה טעם משאור ואם כן חיוב גמור הוא ואף שיש להתעקש בזה בכמה דרכים הכל אינו נראה לי ולכן לא אאריך בזה אלא נראה לי פשוט דסבירא ליה להט"ז כמו שכתבתי לעיל דאף על גב דנעשה הכל טבל מ"מ אינו חיוב גמור כיון שהעיסה כבר נפטרה וא"כ אינו חיוב גמור לענין שתוכל להיעשות חלה על השאור כיון דבשאור איכא חיוב גמור שעדיין לא נפקע חיובי' מני' וגם עתה בחיובו עומד אע"פ שנבלל ונתערב הכל וא"כ גם השאור נעשה כמו העיסה היינו לענין איסור שבתוכם הכל שוה אבל לענין שם חלה יש חילוק ביניהם שזה יש עליו חיוב חלה מאז ועד עתה. משא"כ העיסה לכן אינה פוטרת את השאור וצריך להפריש מהכל והיינו דקאמר הט"ז בשלמא כשמפריש ממקום חיוב גמור נפטר השאור משא"כ זה שמפריש ממקום שאינו חיוב גמור רק מחמת נ"ט ואין זה יכול להיעשות חלה על השאור מש"ה צריך להפריש מהכל ועיין שבזה יובן כל לשון הט"ז הגם דמה שסיים דאזלינן בתר מעשה הפרשתו קצת הוא מיותר י"ל דהוסיף דברים אלו לומר שצריך ליתן לכהן בחנם המותר אע"ג דהו"ל למימר דמוכר המותר דהא ליכא גזל השבט דכבר נתן לכהן את שלו ופשטא דמתני משמע שנותן בחנם כמ"ש התי"ט בריש דמאי מש"ה כתב דאזלינן בתר מעשה הפרשתו דכיון שמוכרח להפריש מהכל שוב נותן הכל לכהן בדבר המדמע וכדברי הר"ש והבן היטב באופן שיצא לנו דלהש"ך הואיל ואיכא בעיסה זו איסור טבל תוכל להיעשות חלה אע"פ שכבר נפקע באיזה פעם מדין חלה מ"מ כל שיש איסור טבל עלי' איתא בשם חלה ולהט"ז לא תלי הא בהא דאע"ג דאיסור טבל עלה אינה יכולה להיעשות חלה אלא על מה שאין בה ג"כ רק איסור טבל דהיינו מעצמה על עצמה אבל על השאור שהי' בה שם חיוב חלה מבראשונה ועדיין לא נפקע בשום פעם אין עיסה זו פוטרתה והבן

ומעתה נבא לדבר מענין שאנחנו בו והוא לבאר דברי הט"ז שבס"ק ט"ו ואומר אני שטעמו שם בדין הפשטידא היא קרוב לדברים אלו שאמרנו כאן והוא דהא מבואר בסימן שכ"ט דאם עשה עיסה לכתחלה ע"ד לעשותה ספגונין לר"ת חייבת בחלה הואיל ובשעת גלגול היתה עיסה גמורה ולשאר הפוסקים פטורה כיון דהגלגול הי' ע"ד סופגנין ודוקא אם היה הגלגול ע"ד לעשותה עיסה ונמלך לעשותה סופגנין הוא דחייבת ע"ש בש"ך סק"ד ודין זה הוי כספקא דדינא וחיישינן לדעת ר"ת וע"ש בד"מ סק"ב שכ' בשם המרדכי דפשטידא לר"ת חייב בחלה הואיל והי' חייב בשעת גלגול לא פקע חיובי' מני' ולהחולקי' עליו פטור ע"ש וא"כ י"ל דלר"ת אסור להפריש מהפשטידא מניה וביה משום דאית ביה טעם בשר והוי כסופגנין וטיגנן וחיוב חלה אית בי' משעת גלגול צריך להפריש עליו הלה גמורה ולכן אינו יכול להפריש מעצמה משום דעכשיו אין חל שם חלה גמורה עלה ודמיה קצת לבשר שקיבל טעם העיסה ואית בה חיוב חלה ואפ"ה פשיטא דלא נימא שיפריש מהבש' דהבשר אין נעש' חלה ה"ה זה שהו' עתה סופגנין וס"ל להט"ז דמש"ה דייק רמ"א לכתוב העיסה אחרת ודלא כהש"ך דס"ל שהוא דרך רבותא ובכל סי' שכ' בב"י ובש"ע בכל דינים אלו לא נזכר שיפריש אחר שנעשה סופגנין ע"ש בכל הסימן וא"כ י"ל דסופגנין אינו יכול להיעשות חלה רק דאית ביה איסור טבל וחיוב חלה ודמיא לדין התערובת שאמרנו לעיל וס"ל להט"ז דאע"ג דטבל אוסר במשהו ונעשה כולו טבולה לחלה מ"מ אינו יכול להיעשות חלה כיון דכבר נפקע מיניה חיוב חלה בעת שהורמה חלתה לכן עתה א"א להיות בו רק איסור טבל ולא שם חלה ה"נ זה כיון שנפקע ממנו שם חלה ע"י שנעשה סופגנין מש"ה אע"ג דעדיין לא נפטר מחלה היינו שיש בו איסור טבל אבל שם חלה א"א שיחול עליו ואע"ג דהתם אמרנו דמהעיסה על העיסה שפיר נפטר מ"מ הכא אפי' על עצמה לא מהני דבשלמא התם שכל העיסה כבר נפטרה א"כ אותו החיוב מעט שיש על העיסה יכולה היא עצמה ליפטר משא"כ כאן שיש עלי' חיוב גמור מעת היותה עיסה ואותו החיוב עדין לא נפטר מש"ה עתה שהוא סופגנין אינה יכולה לפטור עצמה והוי כמו התם דהעיסה אינה יכולה לפטור השאור וגם לא דמיא להא דהתם יוכל השאור לפטור א"ע דהא כי מפריש מני' ובי' פוטר לפי חשבון העיסה את העיסה והשאור את השאור ואע"ג דשאור נבלל תוך העיסה פטורה וחיוב אית בי' מקדם ז"א דממ"נ אי אית ביה בנ"ט אז חיובי' עתה מדאורייתא כמו שהי' מקדם דלא נתבטל כלל ופשיטא דיכול לפטור א"ע ובמה שנתערב לא פקע שם עיסה מני' דהא בעיסה נתערב ואי לית בי בנ"ט דפקע מני' עתה החיוב דאורייתא אפ"ה יכול לפטור א"ע דהא החיו' הראשון שהי' עליו כבר נפקע ולא נשאר בו בלתי אם חיוב דרבנן ועיס' הוא השאור עתה כמו שהי' העיסה בתחל' ולא נתבטל ממנו שם עיס' לכן פוטר א"ע משא"כ כאן החיוב הראשון שהי עליו לא נפקע ויש בו גם עתה חיוב גמו' כמקד' ושם חלה כבר נתקלקל ממנו כי עתה אינו עיסה לכן עתה אינו יכול לפטור א"ע כך נ"ל בישוב דברי הט"ז והש"ך שחולק עליו לטעמי' אזיל דס"ל דכיון שנעשית כולה טבולה לחלה מש"ה כל שיש בה עתה חיוב חלה יכולה היא להיעשות חלה גמורה מש"ה ס"ל ג"כ כאן דיכול להפריש מפשטידא עצמה הנה שהראנו מקום לומר שהש"ך והט"ז לטעמייהו אזלי מ"מ נראה עוד דההוא נדון אינו דומה לגמרי לההוא נדון דשפיר י"ל אפילו למאי דס"ל להש"ך התם דיכול להפריש מני' היינו דוקא התם משום דהעיסה הוא עיסה כבראשונה ובעיסה שייך שפיר חיוב חלה רק גריעותא דידה מחמת שכבר הורמה חלתה ונפטר מש"ה ס"ל להש"ך דכיון דעכשיו חזר שם טבל אליו הרי הוא ראוי להיות חלה כבראשונה משא"כ כאן דגופה נתקלקל ואינו עתה עיסה כאשר היתה מתחלה וכן נמי איכא למימר איפכא אפילו להט"ז דס"ל דהתם אינו יכול להפריש מהעיסה היינו משום דעיסה אחר שהורמה חלתה אינה יכולה עוד לבא לידי חיוב עיי' בסימן שכ"ד סעיף ב' ובאחרונים שם משא"כ זו שלא הורמה ועדיין לא פקע חיובי' מיני' י"ל דאע"ג דנעשית עתה סופגנין ואלו מתחלה עשאה סופגנין היתה פטורה מ"מ שם עיסה לא פקע מונה ולא דמיא לבשר שקיבל טעם עיסת טבל דאינו יכול להפריש מבשר דודאי דבשר אינו חלה משא"כ סופגנין עיסה הוא רק שהתורה פטרה ממילא זו שלא נפטרה יוכל להפריש ממנו ויש פנים לכאן ולכאן בדין זה וצ"ע לדינא ואפשר דהסומך בעת הדחק בנדון שאלתך שהי' לכבוד שבת על הש"ך לא הפסיד אבל בלא"ה צריך לעשות כדברי הט"ז

ולכאורה קשה לי על דעת הט"ז הזו מתשובת הר"י שהביא הט"ז עצמו שם בס"ק ט"ו בעיסה שנתבשלה שנוטל ממנה אחר הבישול חלה מעצמה ועיין שם והובא ג"כ בד"מ אלמא אע"ג דעיקר חיובה מעת הגלגול ועתה הוא סופגנין מ"מ א"צ להפריש ממ"א דוקא ואפשר לחלק דמהר"י מיירי בנמלך לבשל דפשיטא דהכי מיירי דאל"כ לרוב הפוסקים הוא פטורה מחלה וא"כ י"ל כיון דנמלך הוא לא פקע בבישול