נאות דשא קיב

תפלה סימן שי"ח שנכנס בתחום שאינו שלו לחלוק על הפוסקים והכריע לומר בחולם כדברי הגאון שיח יצחק וכ' שהט"ז הביא כל התשובה והי' סבור גם הוא שהט"ז הסכים לדבריו ולא ידע שהט"ז עצמו חולק עליו והשיג שם על המג"א וכל דבריו אינם ראוים להאמר כלל ראשונה כ' לתרץ קושיות המג"א מההוא דאין מברכין על ב' מצות וכ' דזהו דוקא בב' מיני מצוה משא"כ בזה דאע"ג דהם ב' מצות מ"מ הם מין אחד דדוקא בב' מינים אסר ר' יהודה מטעם דאמר התם תן לו מעין ברכותיו כו' ע"ש ואין זה כדאי כלל ואנה מצא זה והרי סתמא קאמר דאין מברכין על ב' מצות. וזה מעין הא דאמרינן דאין חותמין והמדקדק באותם הדינים יראה דאפי' בב' דברים שהן כמין אחד נמי אמרי דאין חותמין בב' ואם יאמר דשני תפילין עדיף ממין אחד וכחדא ממש חשיבי וכההוא דאמרי' נחמת ציון ובונה ירושלים חדא מלתא הוא א"כ זהו עצמו דברי המג"א דכחד חשיבי ושפיר שייך לומר בפתח. ומ"ש על דברי המג"א מההוא דמצות ה ברה ע"ש שאין דבריו ברורים ובלתי מובנים כלל ואולם אמת שיש לדקדק בתיבת ברה שהוא לשון יחיד. והרי קאי על כל המצות ונ"ל פשוט דלשון מצות ה' קאי על הציווי וכאלו אמר צווי ה' ברה ור"ל כל מה שציוה ה' ית' הוא ברה ומאירת עינים ואפשר שלזה נתכוין גם הרב מוהר"ז עצמו עם שאין לשונו סובל זאת ממילא לפ"ז גם בברכה שפיר שייך פי' זה וכאלו יאמר וציונו על הציווי של תפילין וא"כ שפיר יסבול לשון זה אפילו אי קאי אתרוייהו ומיהו כ"ז הוא רק לרווחא דמלתא דאפילו אי יהבינן לי' למוהרז"ה כל טענותיו דלשון מצות בפתח אינו סובל רק מצוה א' מ"מ נכון לומר כן כיון שכבר בארנו והוכחנו דאליבא דהלכתא לא קאי באמת ברכה זו רק על ש"י לבד ומוהרז"ה לא ירד כלל לדקדק בזה ולכן אני תמה עליו שבא להכריע בין הפוסקים לפסק הלכה עפ"י חכמת הדקדוק מבלי להשים על לב אל מקור הדין. ותו אומר אני דאף לפי דבריו שאומר דמש"ה מותר לברך על שניהם כא' משום שהם מין א' ולא נימא דכחדא חשובין אפ"ה שייך בי' שפיר מצות בפתח. לשון יחיד כמין א' הכולל אישים רבים ואפ"ה קוראים אנו כל המין בלשון יחיד כי אעפ"י שיש תחתיו אישים רבים מ"מ בין המינים הוא אחד ה"נ מין מצוה זו בין כל המצות למיניהם שייך שפיר לומר עליו לשון יחיד. עוד הביא מוהרז"ה שם בשם תשובת חינוך בית יהודא שהכריע לומר בפתח מדלא חילקו הפוסקים בנוסח הברכה בין היכי שמניח שני התפילין ובין היכי שאינו מניח רק של ראש לבד דאז ודאי דאומר בפתח ממילא מדלא חילקו ש"מ דתמיד אומר בפתח וזו היא ראי' נכונה והוא ז"ל השיב עליו ואמר דבאמת אף שאינו מניח רק ש"ר לבד אומר ג"כ בחולם דשייך בי' לשון רבים משום שהרבה פעמים נאמרה מצוה זו בתורה יעו"ש שהאריך בזה. ודברים אלו אינם אלא דברי תימא ומבלי עיון בגופא דהלכתא כתב כך ובהא ודאי ליכא מאן דציית לי' וכמדומה שלא עיין כלל בגוף תשובת הגאון שיח יצחק דאלו עיין בה הי' רואה שהוא עצמו כתב דבאין לו אלא ש"ר מלתא דפשיטא הוא שיאמר בפתח וכל מה שנחלקו האחרונים לא מיירי אלא אי קאי אתרוייהו הברכה או לאו אבל הא כ"ע מודי דהיכא דקאי הברבה רק אחדא לא יצדק בו לשון רבים אעפ"י שנזכר כמה פעמים בתורה דמ"מ מצוה א' היא וזה מושכל ראשון. וא"כ ראיות החב"י נכונה ושרי לי' מארי' להרב מוהרז"ה שעיין רק במג"א והי' סבר שאין פלפול אחר בזה רק אם יצדק פתח על שתיהן או לא ועי"ז נשאו לבו להכריע בדבר מלבו ואלו עיין בכל התשובה של הגאון שיח יצחק ולהעמיק בכל מה שנוגע לפלפל על דין זה ודאי הוי הדר בי' ולא הי' מלאו לבו לברור דרך לעצמו באופן שאין שום א' מהאחרונים מודה לו ולכן בכל דבריו אין כדאי להכריע אפילו הכרעה כל דהו ואין לשמוע לו בזה אלא כאשר כבר בררנו בראיות דתמיד ראוי לומר על מצות בפתח ול"מ והנלפענ"ד כתבתי

שאלה מא

ואשר שאלת עוד בבארשט שחמצוהו בשאור טבל דהיינו כפי מה שמבואר בפוסקים להנהיג ליקח שאור מהעיסה קודם הפרשת החלה מהעיסה כדי שיהא השאור טבל והשאור נימוח בתוך הבארשט ואינו ניכר ושאלת מה דין הבארשט והכלי שלו: שנינו במס' חלה פ"ג נטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא עלי' לפי חשבון כו' וכ' הר"ש ולא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ כוונתו ליישב כאן הקושי' שהוקשה אסיפא דאותה מתניתן בההוא דזתי מסיק דתני נמי דביש פרנסה מהני והקשה מההוא דמנחות דף ל"א דר"ש שזורי איערב לי' טבל בחולין ואמר לו ר"ט לך קח מן השוק ועשר עליו דהיינו דהדמאי שחייב מדרבנן וגם זה התערובת חייב מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטל אבל מן הודאי לא דהו"ל מן החיוב על הפטור יעו"ש בהר"ש לכן כ' דברישא דמתני' אין מקום לקושיא זו משום דטעם כעיקר דאורייתא ושניהם חייבים מדאורייתא לכן לא הוי מהחיוב על הפטור

והנה בההוא דרש"ש נ"ל דאפילו דיעבד אם הפריש ודאי טבל על אותו התערובת לא מהני ודבר זה הוא פשוט בעיני דק לפי שראיתי בספר נדפס מחדש לאיש ירושלים ונקרא שער המים והביא בשאלה זיי"ן בשם רב ספרדי שמו מוהר"י זאב"י דההוא דרש"ש לכתחלה הוא דקאמר דגזרינן אטו מן החיוב על הפטור אבל בדיעבד מהני והביא איזה ראיות ובעל הספר הנ"ל סתר דבריו והמעיין שם וראה שאין בדברי בעל הס' שום דבר מספיק לדחות דברי מהרנ"י יעו"ש כי אין רצוני להאריך בזה אולם גם ראיות מוהרי"ז אינן מכריעות כלל וכלל וגם באלה לא אאריך רק אבאר בקצרה מה שנוגע לעיקר הדין הנה מוהרי"ז הנ"ל שם אומר דהך דרש"ש לא דמי לכל הנך מן החיוב על הפטור דחשיב במתני שהם מעולם לא נתחייבו ואינם עתידין להתחייב וגם עתה אין בהם שום אופן חיוב משא"כ זה שכבר נעשה טבל גמור ולא נעשה בו מצותו שלא ניתקן רק שנתבטל ברוב דרחמנא אמר זיל בתר רובא ואפשר עדיין שיתחייב כגון אם יוכר בתערובת וגם עתה חיובו שמור בתוכו דמה שפטרתה תורה הוא רק לחסרון ידיעה שאין אנו מכירין בו ולכן י"ל דבדיעבד אם עבר והפריש מטבל גמור תרומתו תרומה יעו"ש וגוף ספרו של מוהרי"ז איני לפני רק בשער המים שם הובאו דברים הללו

ואומר אני דכל דברים אלו לא ניתנו להאמר כלל אלא הדבר ברור אצלי דהדין בזה כמו בכל דיני דמן החיוב על הפטור המבואר בטור בי"ד ובב"י סימן של"א והוא דבהתורם מהחיוב על מה שהוא פטור לגמרי אין תרומתו תרומה ובתורם מחיוב דאורייתא על חיוב דרבנן הוי דינו שהוא תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומת ומעשרות יעו"ש בב"י ובש"ע. ומעתה אם בא מוהרי"ז לומר דנ"ד לא דמי למפריש מן חיוב על פטור גמור בזה א"צ לשום ראי' דודאי הכי הוא דהא תערובת זה הוא חיוב דרבנן אלא ודאי בא לומר דאין דינו אפילו כמפריש מהחיוב על חיוב דרבנן והא לא שמיע לי כלומר לא ס"ל דודאי נ"ד דמי ממש למפריש מהחיוב על החיוב דרבנן וכאשר הדין שם כך הוא בזה

ודבר זה ברור אצלי אם מצד הסברא וגם מראיות כאשר אבאר אם מצד הסברא כיון דזה התערובת הוא עתה פטור גמור מה לנו למה שחיובו שמור בתוכו הלא קיי"ל דהאיסור שנתבטל האיסור עצמו נהפך להיתר וכמו שמבואר בי"ד ססי' ק"ט בהגה"ה דהעיקר כדעת האומרים דאחר שנודע התערובת מותר לבשלם יחד אף שנתערב והו"ל לח בלח וליכא ספק מ"מ כל שנתבטל נהפך האיסור ונעשה היתר רק דמחמירין לכתחלה שלא לבשלם ובדיעבד שרי יעו"ש הרי דאיסור עצמו נעשה היתר וא"כ זה הטבל נהפך לגמרי ונעשה חולין וא"כ ודאי דהו"ל מפריש מחיוב על הפטור ואי משום מה שחילק מוהרי"ז מחמת שהי' בשום פעם חיוב וגם מחמת שאפשר לבא לידי חיוב כשיוכר ולכן כשמיעטה תורה לבלתי להפריש מזה על זה אא"כ הם דומים בחיוב לא נתמעט נ"ד כיון שהם דומים קצת ודאי דחילוקים כאלו צריכים ראי' ובלא ראי' פשיטא דאין זה כלום ותו דאפי' אם לא יהי' זה נכלל בלשון אותו המיעוט מ"מ הסברא מבחוץ הוא כך דכיון דחזינן דאמרה תורה שכל שמפריש על פטור אין נתפס כלל בתרומה ממילא כל שהוא פטור מאיזה טעם שיהי' תו אינו תרומה כלל כ"ז הוא פשוט מצד הסברא

ונ"ל ג"כ להביא ראיות לזה חדא מדברי התוס' בב"מ דף פ"ח ע"א ד"ה תבואת זרעך שכתבו להוכיח דאפילו מה שאינו מן החיוב על הפטור ממש רק דומה חיוב ופטור אין להפריש והוכיחו דבר זה מש"ס דמנחות הנ"ל וז"ל דאיכא מ"ד התם שאמר לו לך קח מהנכרי כו' ופריך כו' יעו"ש הרי מבואר דדוקא להך לישנא אינו רק דומה למפריש מהחיוב על הפטור. אבל ללישנא קמא הוי מהחיוב על הפטור ממש אי לאו דקנה ממורח יעו"ש ותבין הרי דס"ל בהדיא דכיון דנפטר מחמת התערובת הו"ל פטור ממש. וא"כ אף אם נאמר דבהנך גווני דכתבו התוס' שם שאין להפריש מדבר הדומה חיוב כו' אינו רק גזרה משום מראית עין ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד מהני מ"מ בזה שמבואר מדבריהם דהוי פטור ממש ודאי דדינו הוא כמו כל מפריש מהחיוב על הפטור

וראי' מפורשת יותר לזה עוד מדברי התוס' הנ"ל מדכתבו שם. דבמפריש מדמאי על התערובת דומה למפריש מהחיוב על הפטור הרי דתערובת הלזה גרע מדמאי וא"כ הרי מבואר בסוף פ"ה דדמאי במפריש מהודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עלי' כו' כדין כל מפריש מחיוב על חיוב דרבנן וכ' שם הר"ש משום דמדאורייתא אינו תרומה כלל משום דהו"ל מהחיוב על הפטור יעו"ש וא"כ כ"ש במפריש מהודאי על התערובת דאינו תרומה מדאורייתא דהא התערובת גרע מדמאי כנ"ל וכ"ת דהא דכתבו התוס' דבמפריש מהדמאי על התערובת דמי למן החיוב כו' היינו מחמת דס"ל דל"א רוב ע"ה מעשרין וא"כ אין ראי' מההוא דמהודאי על הדמאי משום דמתניתן ס"ל רוב ע"ה מעשרין ז"א דודאי אפילו מאן דס"ל רעה"מ מ"מ אע"ג דלא גרע מדמאי מ"מ לא עדיף אלא שוים הם מדפריך ולימא קח מן השוק והוצרך לתרץ קסבר אין רעה"מ ודמי לחיוב על הפטור ואם איתא בלא"ה לק"מ אף דס"ל רעה"מ דמי לפטור על החיוב אע"כ דשוים הם וא"כ כי היכי דבדמאי אינו תרומה מן התורה ה"נ בתערובת ותו דהא