נאות דשא קז

האמונת שמואל לא סלקי אליבא דהלכתא שהרי הש"ך סימן רמ"ג סק"י הוכיח דכל חצר המשתמרת אית בי' תורת יד אעפ"י שאינו עומד בצדו וסיים וכן עיקר והחק יעקב שהביא דברי האמונת שמואל ודאי דאשתמיטתי' דברי הש"ך הנ"ל מדלא הביאו כלל וגם דעתי שבשו"ת נחלת שבעה חולק על דינו של הא"ש הנ"ל ואין הספר נ"ש כעת בידי ואיני זכור כעת מאיזה טעם חולק ממילא אי לא הי' בזה רק פקפוק זה הי' כדאי לסמוך על הנ"ש והש"ך וכל הפוסקים שהוכיח הש"ך סברתו מהם ולהתיר חמץ זה

אלא דנראה לי דבנ"ד גם הש"ך והנ"ש יודי דהרי כבר ביאר הש"ך שם דדוקא חצר דאשה משום ידה אתרבאי ומש"ה קטנה זכתה לה חצרה אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי ומש"ה קטן לא קני לו חצרו ואפי' עומד בצדו. ולפ"ז הדבר ברור דבנכרי דלית לי' שליחות אין לו דין חצר אפי' עומד על גבו דבחצר דגברא ליכא תורת יד בשום פעם וממילא דברי הא"ש סלקי להלכתא ולא מטעמי' דאלו הא"ש לא קאמר אלא דאין לחצר הנכרי תורת יד משום דאינו עומד בצדו ממילא לדבריו אם עומד בצדו מהני אף מתורת חצר. וליתא דאף על גב דעומד בצדו ליכא ביה תורת יד. דלא אתרבי חצר משו' יד הלא בחצר דאתתא וכנ"ל ובהא נתיישב לי דברי הרב בח"י שם שהביא דברי הא"ש וכתב דחצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לנכרי ובתחלת העיון קשה על דבריו דהא"ש לא כ' כך כלל אלא מחלק בין היכי דעומד בצדו ולהנ"ל א"ש דבכוונה שינה מדברי הא"ש ולא הביא דבריו רק דנלמד משם דחצרו דנכרי אינו קונה מטעם שליחות אף דהוי נכרי לנכרי כמו שהאריך שם הא"ש אבל בגוף הענין אין משתווה הח"י לדברי הא"ש אלא בא לומר דאפילו עומד בצדו לא קנתה לו חצרו דלית בחצר דגברא רק שליחות ועתה דברי הח"י ברורים ולא אשתמיט לי' דברי הש"ך וזה ברור

עוד יש סתירה להיתר הנ"ל מדברי המרדכי והנ"י שהביא רמ"א בהגה"ה סימן רס"ח דאין חצרו קונה לו דבר הפקר אלא היכא שיודע לו מציאה או דאסיק אדעתי' אבל דבר שאינו רגיל לבא אין חצרו קונה לו אעפ"י שבא מציאה לשם וה"נ הרי הנכרי לא ידע כלל דאית בי' מידי דהפקרא ומה"ט נמי א"ש דינו של הרב בשו"ת חינוך בית יהודא שהביא הח"י סימן תמ"ת שראובן נתן חמצו בחדרו של שמעון ושמעון מכר החדר עם חמץ שלו לנכרי ושמעון והנכרי לא ידעו כלל מחמץ ראובן ופסק לאיסור וגוף הספר אינו בידי ולכאורה נימא גם התם הך סברא שכתבנו דאחר שש מיד נעשה הפקר ונקנה לנכרי מחמת חצרו אמת דלפי מ"ש תחלה א"ש גם שם דאין חצר כלל לנכרי ואולם גם מטעם זה א"ש נמי דכיון דנכרי לא ידע כלל מחמץ ראובן לא נקנה לו דהא אינו דבר הרגיל לבא ובנ"ד נמי אעפ"י דהנכרי ידע מחמץ זה ונתכוין לקנותו קודם שש בתורת אגב מ"מ הרי אז לא קנהו ועדיין לא הי' הפקר מאי נימא דאחר שש קנה לו חצרו הא לא ידע אז שיש דבר הפקר בחצרו וגם הוא דבר שאינו רגיל לבא והכי מסתבר לי דאע"ג דידע שיש החמץ בחצרו מ"מ מקרי לא ידע כיון שלא ידע שהוא הפקר ומסתייע הך סברא מהא דקיי"ל העודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו לא קנה וה"נ דכוותי' ממש שהנכרי יוכל לזכות בו בתורת חצר אלא דקסבר שהוא שלו מחמת המכירה וא"כ לא קנתה לו חצרו כיון שהוא דבר שאינו רגיל לבא דבעינן לדעתו וזה לא הוי לדעתו וקצת ראי' עוד לזה מתשובה שהשיב הרב בח"י סימן תמ"ב יעו"ש בסוף התשובה שהחמץ של ישראל הי' בבית נכרי ולא מכרו ואסרו הרב ע"ש ומדוע לא נימא דמיד אחר חצות קנה לו חצרו מההפקר ושם אפילו לדעת הא"ש מהני דהא הוא דר שם אמת דלפמ"ש תחלה א"ש דאין חצר לנכרי ומ"מ נראה דגם מה"ט ניחא דאע"ג דהנכרי ידע שחמצו של ישראל בביתו אפ"ה אין חצרו קונה לו משום דהוי כאינו יודע לפי שהוא דבר שאינו רגיל לבא שאין להנכרי לידע מזה דהחמץ נעשה הפקר ושיכול הוא לזכות בו וא"כ כ"ש בנ"ד דאין לו להנכרי לידע דהא סבור שהחמץ שלו מחמת המכירה א"כ פשיטא דלא קנה לו חצרו

תו איכא למישדי נרגא בהיתר הנ"ל דהא דאמרינן חמץ בפסח אינו ברשותו כו' י"ל דה"פ דלענין איסורא אית לי' זכי' בגווי' ודמיא הא מלתא להמפקיר עבדו דאמרינן בהשולח יצא לחירות וצריך גט שחרור משום דממונא פקע מיני' ואיסורא רביע עלה ולענין האיסור עדיין זכות רבו עליו וצריך שחרור ממנו הרי דאעפ"י שאינו ממונו אפ"ה זכות נשאר לו עליו לענין איסורא וה"נ דכוותי' דאעפ"י דמקרי דבר שאינו שלו כלל מ"מ התורה השאירה לו זכות לענין איסור דבל יראה וממילא דלפ"ז אעפ"י דהנכרי זכה בחמץ מהפקר מ"מ איסורא נשאר ביד הישראל דהא לענין זה אינו הפקר ומאן לימא לן דכוונת הש"ס לומר דלית לי' לישראל בחמץ שום זכות רק הוא גזרת הכתוב שיעבור בבל יראה בלי טעם דזהו דחוק ולמה לא נימא כפשטי' שזכות זה נשאר לו בו ממילא אף שנקנה להנכרי מצד הפקר מ"מ לא פקע איסורא דבל יראה מהישראל דלענין זה אינו הפקר ומסתייע הך סברא ממה שמוסכם בין קצת אחרונים דאם עבר ומכר חמץ בפסח אזי ממכירה ואילך לא עבר בבל יראה הרי דנשאר לישראל בו איזה זכית אף שהיא הפקר דאל"כ מה יש לו למכור אע"כ דאיסורא דבל יראה אינו רק מחמת מעט זכית שנשאר לו בו ולא מגזרת הכתוב מש"ה כשמכרו אזי מכר אותו הזכות שהי' לו בו ולא עבר בב"י ועכ"פ זהו דוקא כשמכרו משא"כ בנ"ד דלא מכר רק שנימא דהנכרי קנהו מהפקר והרי אותו מעט זכות לא הופקר ולא קנהו הנכרי ואין להקשות לדברינו דהא דעבר בבל יראה היינו משום שיש לו מעט זכות ומש"ה מהני מכירה א"כ יהי' מהני ביטול תוך פסח שיבטל ויפקיר אותו הזכות המועט ז"ח כיון דאיסורא הוא דנשאר גבי' ולא ממונא לאו בר הפקר וביטול הוא וגדולה חזו הא ס"ל לאמימר המפקיר עבדו ומת אין תקנה לאותו עבד כיון דממונא נפקע מיני' ואיסורא הוא דנשאר גבי' איסורא לא מוריש אינש לברי' הרי דס"ל לאמימר דזכות מועט שאינו רק לענין איסור לאו בר ירושה ומכירה הוא אלא דאנן לא קיי"ל הכי אלא כרבינא בההוא דסיקרתא דעבדו וכמבואר בטור י"ד ובש"ע סימן רס"ו סעיף ס"ד דשפיר הוא בר מכירה כיון דדעת אחרת מקנה אבל עכ"פ חזינן דלאו בר הפקר הוא דהא במפקיר עבדו קיי"ל דיצא לחירות וצריך שחרור ול"א יחזור ויפקיר הזכות. שנשאר לו בו אע"כ דזכות דאיסורא לאו בר הפקר הוא מש"ה לא מהני ביטול בפסח אבל לעולם זכות יש לו בו ומכ"ש בנ"ד דהא אפילו אי הוי יכול להפקיר אותו הזכות מ"מ בנ"ד לא הפקירו רק דממילא נעשה הפקר וזכות דאיסורא נשאר גבי' ועבר בפסח בבל יראה כן נ"ל

ומה"ט אני מפקפק על מ"ש הגאון בספר אור חדש על פסחים י"ג ע"ד בשם הגאון המפורסים מו"ה יחזקאל זצ"ל האב"ד מפראג וז"ל ישראל שלא ביער חמצו ומת בפסח הין על בניו להשבית החמץ ההוא שהרי אינם יורשים החמץ שהחמץ אינו ברשותו של אדם שינחילו לבניו רק לדידיה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אבל כשמת לגבי בניו לא בא ברשותם כלל. ולפ"ז מי שמת בערב פסח אחר חצות והניח חמץ דלרוב הפוסקים אין איסור ב"י עד הלילה נמצא דלדידן דקיי"ל דחמץ שעה"פ אינו אסור רק משום קנס הואיל ועבר בבל יראה ובחמץ זה לא עבר בב"י קודם הלילה ובניו אינם עוברי' כי אינם נוחלים החמץ זה ממילא חמץ זה אחר הפסח חוזר להתירו אפילו באכילה וכל הקודם זכה יעו"ש. ולדברינו הנ"ל נ"ל לפי מה דקיי"ל דלא כאמימר אלא כרבינא דאיסורא מורית אינש לברי'. ממילא כיון שזכות מעט נשאר לבעל החמץ. כי מיית מורית איסורא לברי' ומוטל עליהם לבערו ועוברים בב"י כל שאינם מבערים ואסור בהנאה אחר פסח ודבר זה ברור בעיני דהא מלתא דמי ממש למפקיר עבדו ומת דקיי"ל דאיסורא מורית אינש לברי'. ואני תמה על הגאון נ"י שכת' כך בפשיטות בלי שום ראי' וגם נ"ל דרוב האחרונים שכ' דמכירה מהני בפסח לחמץ דלא עבר בב"י ממכירה ואילך פליגי נמי על הגאון הנ"ל דכי היכי דמכירה מהני ה"נ ירושה דבכל דוכתי דינם שוה לגבי כי הך מלתא ממילא ה"נ מהני מכירה וירושה בזה משום דמעט זכות נשאר לו בזה החמץ כנ"ל. הרי מכל הלין טעמי אין בהיתר הזה שום ממש לסמוך עליו ומכ"ש כשנצרף דעת קצת אחרונים דאמרי דאעשה דתשביתו איכא נמי קנסא ושוב ראיתי שדברים הללו כ' הגאון מו"ה יחזקאל זצ"ל בתשובה ארוכה בספרו נודע ביהודא בחלק א"ח ויעו"ש שכ' בתחלת התשובה שדבר זה הוא בתכלית הפשיטות ולדעתי הקלושה נ' דצריכא רבא ואין להאריך כאן בענין הלז שאינו שייך לענינינו כי בלאו ה"ט אין היתר זה מועיל לנו בנ"ד מחמת הסתירות הראשונות שכתבתי

ומעתה נשים את פנינו לבקש ולחקור אם נמצא איזה היתר בנ"ד ולכאורה יש למצוא היתר מצד שהחמץ מונח בחצר הנכרי והו"ל חמצו של ישראל שהופקד אצל הנכרי שהביא הרא"ש בשם קצת מהגאונים דלא עבר המפקיד בבל יראה והרר"י כ דהמפקיד עובר בב"י והרא"ש סתר טעמו וראייתו ויהיב טעמא אחרינא דמש"ה עובר המפקיד דכיון דהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתא דמפקיד קרינן ביה עכ"ד וממילא בנ"ד ליתי' להאי טעמא דהא החמץ מונח ברשות נכרי בלי שאלת ביתו כלל אלא שהנכרי סובר שהוא שלו אבל ביתו לא השאיל לו ולא הוי ביתו דהמפקיד ולא עבר ישראל כלל בב"י אפילו להרא"ש ז"ל וכן ראיתי סברא זו בשו"ת מאיר נתיבים סימן נ"א ע"ש

איברא דהא ליתא דהא מחלוקת זה שהביא רא"ש היינו כשהנכרי קיבל אחריות כמבואר שם להדיא בדברי הרא"ש אבל כשהוא באחריות הישראל פשיטא דעבר בב"י דהא אפילו מצד אחריות לבד עובר כשהחמץ של נכרי מכ"ש כאן דהחמץ שלו וגם באחריותו בה"ג כ"ע מודי דעובר המפקיד וכאן הרי החמץ באחריות ישראל דהא אם ישרף החמץ אין הנכרי צריך לשלם לו כלום דלא בא עדיין החמץ לרשות הנכרי כיון שזה מכר לו דבר שאינו שלו (ועוד שהרי הט"ז בסימן ת"מ מתרץ דברי הרר"י) וא"כ פשיטא דעבר עלי הישראל בב"י ואסור החמץ לאחר הפסח

ואולם הנה הרב פרי מגדים במשבצות זהב סימן ת"מ כתב דברמב"ן פ' בא ובהר"ן פ"ק דפסחים מבואר דס"ל דחמצו של ישראל ברשות עכו"ם אפילו לא קיבל הנפקד אחריות אפ"ה אינו עובר עליו וכ' שם דבדברי הרא"ש בשם הגאונים ג"כ יש לפרש כך דמ"ש הרא"ש שקיבל הנפקד אחריות היינו משום דכתב עלי' דהנפקד עובר ולא