נאות דשא קו

שינקה ואע"ג דיניקה פלוגתא דרבוותא אין לעשות מזה ס"ס כאשר נתבאר לפי שהספקות בב' גופים וכנ"ל

ומ"מ אחרי רואי דגם דין נתפטמה באיסור מעיקרא דדינא שריא כאשר הסכימו כל האחרונים ובראשם הש"ך דדוקא נתפטמה באיסורי הנאה והכרו"פ הוסיף דאפילו באיסורי הנאה שרי דהו"ל שלא כדרך הנאתן וליכא איסור רק בכרשיני ע"ז שאסורה אפילו שלא כד"ה וכן הסכים המ"י כלל ס"ה יעו"ש וכן הסכימו כל האחרונים דבאיסור אכילה עכ"פ שרי בדיעבד ועוד אני אומר דנ"ל לפום ריהטא דאפילו מאן דאוסר אפילו בדיעבד נתפטמה כל ימי' היינו אם שחטה כך מיד אבל אם אח"כ מחזיקה ב' או ג' ימים ומאכילה היתר שוב אין לאוסרה דמה לי אם אכלה כל ימי' היתר ואיסור דשרי ומה לי בזו שאכלה תחלה דברים אסורים כל ימי' ועתה שאכלה היתר אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו ואפילו נימא דאסור לכתחלה לקנות על דעת זה להאכילה אח"כ היתר מ"מ נ"ל בדיעבד מצד הסברא דשרי וכמדומה שזהו טעם הכנה"ג שהביא בשפתי דעת סימן ס' בעוף פאטה שכל מאכלה טרפות כששוהה אח"כ מע"ל ביד ישראל שרי וע"ש שהרב השיג עליו וכמדומה שכוונתו למ"ש. ומה שנתן שיעור מע"ל משום שזהו השיעור שאין באפשרי להיות אברי הבהמה ניזונין מאכילה הראשונה כמבואר בהא דקאמר הש"ס שהאכילה חלב משחרית לשחרית מש"ה כל ששהתה יותר מן מע"ל ניזונית גם מהיתר והו"ל כאלו אכלה איסור והיתר כל ימי' כן נ"ל כוונת כנה"ג

ובהא נתיישבה מה שהקשה הפליתי בסימן א' אהא דפריך בפ' התערובת האי טרפה ה"ד אי דידע לה לישקלא כו' אמאי לא מוקי בכה"ג בהמה שינקה מטריפה דלגבוה ודאי אסור יעו"ש והנה גוף הקושיא יש ליישב בכמה דרכים למעיין בסוגיא שם אלא שאין כוונתו כאן להאריך בפלפולים רק במה שנוגע לעיקר הדין ולדברינו הנ"ל נתיישב בפשיטות דליכא לאוקמי בכה"ג דא"כ מה מהדר שם במשנה לאשכוחי תקנתא איך ומה לעשות בתערובת הזה והלא בפשיטות יכולים להאכיל לכל התערובת ב' או ג' ימים דברים כשרים ותו ליכא שום חשש כן נ"ל נכון בסברא

אלא דכל מ"ש כאן בדין ינקה איני אומר להלכה רק לפום ריהטא ובלי עיון שלא להאריך בדבר שאין בו נ"מ לנ"ד ועכ"פ זה אני אומר דדין נתפטמה באיסור ג"כ מעיקרא דדינא שריא ולכן אפי' אם נאסרנה לא חמיר איסורה מדרוסת הזאב בגסה ואפשר קיל מיני' טובא וא"כ כי היכי דינקה מדרוסת הזאב או הנולד מדרוסת הזאב דאמרנו לעיל דאעפ"י דס"ס לא הוי מ"מ כיון דדרוסת הזאב הוא רק חומרא בעלמא הבו דלא לוסיף עלה לאסור במידי דאית בי' ספקא ה"נ אמרינן בנ"ד אע"ג דפרה היא בודאי ספק טרפה לכ"ע מ"מ כיון דדין דינקה מטרפה הוא רק חומרא בעלמא הבו דלא לוסיף ואין לאסור בינקה מספק טרפה לכן אין לאסור הולד בנ"ד וכן בנדון דהפרי מגדים דהיינו בינקה מדרוסת ארי ולרווחא דמלתא יש להורות שישהה הולד ב' או ג' ימים דאז מצד הסברא לכ"ע שרי וכמ"ש תחלה וכדברי הכנה"ג הנ"ל ולפי שכל אלה דברים פשוטים לא הארכתי והנלפענ"ד כתבתי

שאלה ל"ח

ואשר פלפלת בחכמה בדין שאסור לישב תוך ד' אמות של המתפלל ואמרת אם באמצע תפלתו שותק ושוהה לאיזה אונס או רצון אם אסור ג"כ לישב תוך ד' אמות ואת"ל דאסור איך הדין אם יש באותו מקום צואה ועי"כ אינו מתפלל או אם יש שם צואה ואעפ"כ הוא עומד ומתפלל בכל אלה פלפלת ונסתפקת אי שייך האי דינא דישיבה

ואמינא בענין הראשון ששותק ושוהה לאיזה אונס או רצון מסתברא ודאי דאעפ"כ כיון שזה עוסק בתפלה הוי כאלו מתפלל אפילו בשעה ששתק דבשלמא אם שהה באופן שהדין אצלו שחוזר לראש ממילא מיד נסתלק ואין מתפלל כלל ופשיטא דמותר לישב אז כנגדו משא"כ כל שעדיין אינו צריך לחזור לראש ממילא אפילו בשעה ששותק הוא עוסק בתפלה וכאלו עומד ומתפלל דמי וזהו מושכל ראשון א"צ לראי' בזה וכל טעמים שנאמרו בדין איסור ישיבה נגד המתפלל כולהו שייכי בי

איברא בדין השני שיש צואה באותו מקום ומחמת זה הוא שוהה או שאעפ"כ הוא מתפלל וקיי"ל דהמתפלל במקום שיש בו צואה תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל בזה יש לעיין דלכאורה נר' דמותר לישב כנגדו משום דכולהו טעמי לא שייכי בהא דהטור נתן טעם לפי שזה יקבל עליו עול מלכות שמים וזה יושב ונראה שאינו רוצה לקבל עליו עול מ"ש וכאן לא שייך למימר כך דהא מה שאינו רוצה הוא בשביל המקום שמטונף ואינו רשאי להתפלל כאן ודומה זה למ"ש הב"י להתיר לחולה לישב נגד המתפלל משום דחולשתו מוכחת עליו ולא שייך למימר שאינו רוצה לקבל עמ"ש וה"ה בזה וכן הטעם שנתן הט"ז לפי שהמקום שמתפללין עליו אדמת קודש הוא וצריך להראות בו שינוי וכבוד וכשיושב בטל ואינו עוסק בדבר קדושה מיחזי כאלו אין שם קדושה יעו"ש בסימן ק"ב הא נמי לא שייך הכא דבאותו מקום לאו אדמת קודש הוא. וליכא התם קדושה שאף על פי שזה עומד ומתפלל עדיין באמת תועבה היא וצריך אחר כך לחזור ולהתפלל כמבואר בסימן פ"א וא"כ למה יהי' אסור לישב כך הי' עולה על הדעת אמנם נ"ל דלא פליג ואיכא מאן דחזי שיושב בד' אמותיו ולא ידע שהמקום מטונף ונ"ל ראי לזה דאפילו בכל דוכתא שתפלתו תועבה מ"מ כיון שעכ"פ הוא מתפלל אסור לישב אצלו דהא עיקר דין זה נלמד מקרא דעלי שאמרה חנה אני האשה הנצבת כו' ועיין בט"ז שם סק"א שכתב דמה דכתיב ויחשבה עלי לשכורה מ"מ הי' יודע שמתפללת רק לפי שלא היו רגילים להתפלל בלחש חשב בדעתו שמחמת השכרות מתפללת בלחש ולכן עמד ע"ש וא"כ הרי קיי"ל בגמרא ובש"ע דשכור שהתפלל תפלתו תועבה ומהך קרא גופי' ילפינן לה דשכור אסור להתפלל הרי דאעפ"כ עמד עלי וא"ל דחשבה לשתוי ולא לשכור ושתוי שהתפלל תפלתו תפלה ז"א דהא בקרא כתיב לשכורה ואפי' לאידך פירושא שהביאו שם דעלי באמת לא עמד יעו"ש ליכא למימר דמש"ה אמרה הנצבת לפי שהיא לא ידעה שחשבה לשכורה ולכן עמדה באמה חמישית כדי שלא יצטרך עלי לעמוד דהא ליתא דהא מקרא זה נאמר אחר שכבר אמר לה עלי עד מתי תשתכרין כו'

ועוד נ"ל סמך לזה דלא פליג דאל"כ לטעם הט"ז מחמת שהמקום אדמת קודש קשה דבבה"כ לא שייך זה שכל המקום אדמת קודש ומה נשתנה זה המקום מכל הבה"כ והרי ראינו שדין זה נוהג בבה"כ ג"כ ולא עוד שחמור יותר בבה"כ לענין בא בגבולו יעו"ש כמ"ש המג"א שם בשם הב"ח אע"כ דלא פליג ויש לדחות ראי' זו ומ"מ הראי' ראשונה נכונה ועוד נראה לי ראיה דאעפ"י שזה אסור להתפלל שם אפ"ה שייך טעמו של הטור מהא דכתב הטור דדוקא אם עוסק בתפלה מותר לישב אבל אם עוסק בתורה אסור אע"ג דחמורה תורה מתפלה שהרי מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק ממנה לתפלה בהא תפלה עדיפא שהטעם שאסור לישב תוך ד"א של תפלה מפני שנראה כאלו חברו מקבל עליו עמ"ש והוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק"ש וברכותי' אזיל לי' האי טעמא אבל אם עוסק בתורה איתא לה"ט עכ"ל הטור ומשמע בהדיא מדבריו דאפילו מי שתורתו אומנתו ועוסק בתורה אסור לישב והרי מי שתורתו אומנתו אסור לו לפסוק ולהתפלל ואפ"ה כ' הטור דאית בי' ה"ט וה"ה בנ"ד שאעפ"י שאסור להתפלל שם אפ"ה שייך טעמו של הטור ואין להאריך יותר בענין זה ודע שבהיותי מעיין בזה ראיתי להרב פרי מגדים שכתב דבמקום גבוה ורשות בפ"ע ליכא האי איסורא יעו"ש ואשתמיטתי' דברי הרב בעל הלכות קטנות בחלק א' שכתב להיפוך יעו"ש ואין להאריך והנראה לפענ"ד כתבתי ושלום כנפשו ונפש או"ה הצעיר כו'

שאלה לט

שלום לאהו' כו' הנני להשיב על כל שאלותיך. ראשונה שאלת בעובדא שבא לידך ראובן הפקיד אצל שמעון כמה מדות מאלץ בחדרו של שמעון המיוחד לתבואה והי' מונח שם כמה שבועות בשקים מיוחדים ובתוך כך אירע לראובן אבילות והגיע ערב פסח ומחמת שהי' טרוד באבלו לא אסיק אדעתי' שצריך למכור חמצו והנפקד שכח ג"כ ומכר כל החדר עם כל התבואה שבתוכו ובכללם מסר גם השקים ההם ושכח מלהודיע לראובן שירשהו למוכרו ונזכרו בחשה"מ ושאלת מה דין המאלץ הנ"ל

ראשונה אבאר מה שיש לצדד לכאורה ולומר דאפילו אם נניח דהמכירה זו שמכר הנפקד אינו כלום לפי שלא עשאו המפקיד שליח אפ"ה י"ל דהא קיי"ל ב' דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דהיינו חמץ בפסח דאינו שלו כלל. ומעצמו נעשה הפקר בהגיע הפסח רק שהתורה חייבתו בבל יראה ממילא מיד שהגיע שש דנאסר בהנאה מדאורייתא דאז נעשה הפקר ובל יראה ליכא עד הלילה ואז זכתה לו חצרו של הנכרי למכרו. וזכה מההפקר וכי אתא פסח הוא של נכרי ונמצא שלא עבר הישראל מעולם בבל יראה רק דמיד שהגיע שש עבר אעשה דתשביתו ולפ"ז לדעת השו"ת פני יושיע חלק א"ח סימן י"ב וי"ד וכן עוד הרבה מגדולי האחרונים דלא קניס ר"ש אלא בעבר בבל יראה אבל היכי שלא עבר רק אעשה דתשביתו לא קניס א"כ שרי חמץ זה לאחר הפסח ואפי' נזכר בתוך הפסח אין חייב לבערו לסברא זו דאינו עובר כלל בבל יראה דכבר זכה בו הנכרי והוו חמצו של נכרי כך י"ל לכאורה

אכן יש לפקפק בזה מכמה טעמים חדא לפ"ד האמונת שמואל סימן מ"ד שתפס להלכה כדברי רב אשי בפ"ק דב"מ וכפירש"י ותוס' דחצר אית בי' תרתי יד ושליחות ולא הוי יד אלא היכי דעומד בצדו ושליחות הוי אעפ"י שאינו עומד בצדו ממילא היכי דמהני שליחות לא בעינן עומד בצדו אבל היכי דלא מהני שליחות ולא קני אלא מטעם יד בעינן עומד בצדו ועפי"ז חידש דבנכרי כיון דאין שליחות לנכרי לא קני לי' חצרו א"א עומד בצדו והרב בחק יעקב הביא דבריו להלכה בסימן תמ"א ס"ק י"ד בקצרה ולדבריהם הרי בנ"ד לא עמד הנכרי בחצר רק בעת המכירה ואז עדיין לא הוי הפקר ואח"כ כשנעשה הפקר לא עמד בצדו ולא קנתה לו חצרו וא"כ ישראל זה עובר בבל יראה ואע"ג דנראה דדבר