נאות דשא קא

הזקקו רז"ל אליו לסמוך אקלא ויוכל להיות דפסול אפילו בעגון ובתר הכי הקשה מהמשליש דהתם חזינן אעפ"י דמגרש כאן הותר איחור הנתינה והרי גם בזה אפשר להיות בלי איחור הנתינה ותירץ דהתם מיירי במקום עגונא זהו לדעתי ביאור דברי הר"ן ויש להאריך עוד בביאור כל המשך דבריו לפי דרכינו רק ליראת האריכות עזבתי מה שאינו נוגע לענינינו והמעיין יבין מעצמו יתר דבריו) אבל בגיטין הבאים ממד"ה לא דיבר הר"ן מחשש עיגון כלל אלא ה"ק משום עיגונא הקילו חז"ל והתירו לשלוח גט ממד"ה ואף שנתינתו מתאחרת התירוה חז"ל אפילו לכתחלה כיון דא"א לגט כזה להיות בענין אחר לכן הותר הן איחור הנתינה להאשה הן איחור הנתינה להשליח הכל התירו בו רז"ל לכתחלה כ"ז נכון לפענ"ד באופן דכששולחים גט ממדה"י רשאין הב"ד לאחר לכתחלה המסירה לשליח מן יום כתיבתו כ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה

ועכ"פ אפילו מי שירצה לחלוק ע"ז ולומר דגם בגיטין הבאים ממדה"י צריכין לעשות כמנהג שכ' רמ"א ולכתוב גט אחר כשנתאחר המסירה לשליח מ"מ אם לא עשו כך אלא נתנוהו לשליח וכבר הובא לפניו ומכ"ש היכי שיש דחק כמו בנ"ד שהוא עני ולא השיגה ידו להוציא הוצאת על גט אחר פשיטא דליכא מאן דפליג דרשאין אנו ליתן לה לכתחלה והחושש להחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים

ומכ"ש שנוכל לצרף דעת קצת גדולי הפוסקים המכשירים אפילו נבו"ב בעסוקין באותו ענין מכ"ש באיחור המסיר' דלדבריהם אם אירע כך ששקעה להם חמה והי' נתינת הגט לשליח בלילה מ"מ הרי לא פסקו מלעסוק בעניני הגט וכשר לדעתם כיון דאפילו נבו"ב ואיחור מסירה להאשה מכשירים כ"ש איחור המסירה להשליח

ול"נ להביא ראי' לזה עוד מעובדא דאבא בר מניומי ששליח הראשון הי' שליח שלא ניתן לגירושין וכל זמן שהגט בידו הרי הוא כאלו הוא ביד הבעל ולא בא עדיין ליד השליח להולכה וכן ממחלוקת הפוסקים בנכרי אם יכול לעשות מעשה קו"ף ולא חיישינן בכל הנך דוכתי לאיחור ביאת הגט ליד השליח ודוחק לומ' דכל הנך מיירי שבא לידו באותו יום וכן הרב סי' כ"ג עביד עובדא מקאשטאנדינא לקנדיא ע"י מעשה קו"ף הגם שיש לחלק קצת בדוחק מ"מ אי הוי קפידא בהכי ליתן להשליח באותו יום דוקא לא אשתמיט בפוסקים ראשונים ואחרונים לכתוב זאת ולבאר דההוא דשליח שלא ניתן לגירושין וההוא דמעשה קו"ף הם חלוקים מדין זה ולמה הם חלוקים ומדלא הזכירו כ"ז ש"מ דלא קפדינן כלל אימתי יבא הגט ליד השליח הנה מכל מה שבארנו עד כה עלה בידינו טעם אחד להתיר בנ"ד דהיינו שאפילו נאמר שהמשמעות בהרשאה שהמסירה לשליח נתאחרה מיום הכתיבה מ"מ שרי ליתן גט כזה להאשה

ועתה עוד טעם להתיר מטעם אחר ולומר דאפילו אם היה פסול באיחור המסירה לשליח אפ"ה שרי הכא וזה מב' טעמים טעם א' דהא באמת מדינא א"צ כלל להרשאה והשליח מהימן בכל מה שאומר ולא גרע נ"ד מנאבדה ההרשאה או נפסדה כמבואר בסימן קמ"א סעיף כ"ד ונאמן השליח במה שאומר שניתן לו ביום שנכתב ואע"ג דליכא למימר הכא מגו דאי בעי קלתי' כיון שהמנהג להיות בידו הרשאה וגם דמעיקרא לא ידע השליח שיש פסול באיחור המסירה לידו והוי כמגו למפרע קצת וגם כמגו במקום עדים כיון דעדי הרשאה אומרים שביום שאח"כ ניתן ליד השליח ושליח לא מצי מכחיש דברי הרשאה כמ"ש הב"ש ג"כ שם בס"ק ל"ה מ"מ נ"ל דהכא מהימן דאין ההרשאה מכחשת אותו דנוכל לפרש דתחלת לשון הרשאה קאי על הכתיבה לומר שבאותו יום נכתב ולא קאי על המסירה לשליח וכמו שמבואר בח"מ סימן מ"ג סעיף י"ח ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ה והא דידן דמי ממש להתם ועדיפא מני' דשם מפרשינן כך מעצמינו לשון השטר וכאן שהשליח מעיד לפנינו ולשליח האמינו חז"ל כבי תרי בכל דבריו מכ"ש דמפרשינן כך לשון השטר (ועיין תשובת מוהר"ם פדווא סימן ד'): טעם ב' דזה הוי טעות שהעדים מצויין לטעות בו שהעדים והסופר טעו בעת שכתבו ההרשאה לכתוב יום שעמדו בו מש"ה נאמן השליח לומר כך דאין זה הכחשה ומדברי הב"ש סימן קמ"א ס"ק מ"ב יש ללמוד לכאורה דבנ"ד אפי' יאמר השליח שהי' המסירה ביום שאח"כ כמשמעות ההרשאה לא מהימן כיון דאנן מעצמינו מפרשים דברי ההרשאה כדברי הסמ"ע הנ"ל לא מהימן שליח לפוסלו ויש לדון קצת בדבר ועכ"פ בנ"ד שהשליח אומר כך הדבר פשוט דמהימן ואין זה הכחשה לההרשאה מחמת הנך תרי טעמי שכתבתי

וגדולה מזו ראיתי בהלכות קטנות בסוף הספר בקונטרס לגיטין סימן נ"א ואעתיק בקצרה תמצית דבריו מה שנוגע לנ"ד וז"ל מעשה הי' בגט שבא ממד"ה ע"י שליח שלישי ע"י הרשאה ובהרשאה הי' כמה גמגומים א' כו' עוד גמגום אחר הי' שבשטר הרשאה של שליח הג' הי' כתוב במקום שם מקום כתיבת הגט טעו וכתבו שם מקום כתיבת ההרשאה והזמן הי' ג"כ זמן כתיבת ההרשאה ופקפקו בדבר לומר שלא הי בקיאין בטיב גיטין וקדושין ואין לעשות מעשה על פיהם כמ"ש הריב"ש מ"מ חזרו לומר דלא אמר הריב"ש אלא במסדרי הגט עצמו שיש בו הלכות חמורות משא"כ בזה שהי' טעות במסדרי השליחות שאין בהם כ"כ חילוקי דינים. ותו שאני נדון דהריב"ש דמתוך דבריהם נראה שהי ג' הדיוטות והראי' שטעו בדברים שאפי' דרדקי דבי רב לא הי' טועים משא"כ בנ"ד שהענין מורה שט"ס הוא והם לא דקדקו ע"ז דעיקר עדותם הוא להעיד איך השליח הב' עשאי לזה שליח ג' ונאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ועוד מטעם אחר יש להכשיר בהרשאה זאת דדל הרשאה מהכא הא קיי"ל דבשליח נאמן לומר שליח ב"ד אני כיון שהגט בידו כו' וכן נעשה מעשה עכ"ד והמעיין יראה דנ"ד הוא כ"ש מהתם דהרי שם חששו לדברי הריב"ש אולי היו המסדרי שליחות הדיוטות ואנן הא ידעינן באותו ב"ד שהם בני תורה דפשיטא שיש לנו לתלות בט"ס שהי' סבור לכתוב יום שעמד בו והב"ד מקיימי הרשאה לא דקדקו רק על העיקר הענין וע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו כן נ"ל

ודע עוד דנ"ל דכשכותבין הרשאה ביומא אוחרא צריכין באמת לכתוב יום הכתיבה רק לבאר בתוך ההרשאה שנמסר הגט לשליח ביום כתיבתו אבל עכ"פ יום כתיבת הרשאה צריכין לכתוב בתוכו דהא בכל שטרות דינא הכי ואע"ג דכמדומה שאין מדקדקים העולם בכך וגם בכל סדורי הגיטין שלנו ושל ספרדים לא ראיתי לשום א' מהם שיכתבו זאת ויעשו נוסח לזה איך יהי' נכתב מ"מ ברור בעיני שכך ראוי לעשות. ושוב מצאתי כך מפורש בשו"ת ב"ח החדשות בסימן פ"ז בתשובה שכ' הגאון מו"ה פייבוש מקראקא להגאון בעל ב"ח ששלח אליו שליח עם גט וכ' אליו כ"מ שעש' באותו הגט וז"ל בקצר' ע"ד קיום ההרשא' שנתקיי' ב"פ משו' שנכת' ההרש' סמוך לער' והי' ממהרין הרב מאד לכו' ולחות' באותו יום שניתן הגט כדי שלא לשנות מנוסח הרשא' כו' ע"ש כל האריכו' עוד שם באמצע התשובה וז"ל ולא רצינו לכתוב הרשאה אחרת כיון שעבר יומו והיינו צריכין לשנות מנוסח ההרשאות כו' יעו"ש ואיזה שינוי והי' בזה ע"כ הוא הדבר אשר דברתי שכשכותבין הרשאה ביומא אוחרא צריך לכתוב בתוכו אותו יום דאל"כ מחזי כשיקרא רק דודאי צריך לבאר בתוכו שקבלת הגט הי' תחלה כן נ"ל פשוט וא"כ יש לתלות פשיטא בנ"ד בט"ס כיון דבתחלת ההרשאה הוא כדין וכהלכה שכתבו יום שעמדו בו וא"כ אין בהרשאה זו רק חסרון דהיינו שהי' צריכין לבאר בתוכו אימת ניתן הגט ליד השליח ושכחו מלכתוב זאת א"כ פשיטא דעדיף נ"ד מההוא דהרב בהלכות קטנות שהבאתי ואין כאן הכחשה כלל מההרשאה לדברי השליח ופשיטא דאמרינן דל הרשאה מהכא דבשלמא בדבר שהרשאה מכחשת להשליח יש לדון הנה והנה משא"כ בזה דהיום הכתוב תוך ההרשאה אינו מכחיש כלל להשליח וא"כ אין ריעותא בההרשאה רק במה ששכחו לכתוב ובהא תו השליח מהימן כאלו ליכא הרשאה כלל. מכל הלין טעמי הסכמנו ליתן הגט והגם כי הדין פשוט בעיני לא הי' מהצורך להאריך בו כל כך רק מחמת שמורה א' הי' מפטפט לבלתי ליתן לגט ההוא הוצרכתי לבאר בזה כל חלקי הסותר ולהראות שאין כאן שום מיחוש ואי אפשר לבהמ"ד בלי חידוש והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה לד

שלום לאהובי כו' הנני להשיב על כל שאלותיך ראשונה שאלת ע"ד האשה שערכה לחם מתוך העריבה לתוך התנור לחמים גדולים ולבסוף שלא נשאר תוך העריבה עיסה כ"א כדי שיעור לחם א' נשפך רוטב הרבה מקדירה לתוכו והשיבה גם אותו הלחם לתוך התנור כי לא ידעה כלל אם יש איזה קפידא ואח"כ נתערבו הלחמים לא ניכר איזהו הלחם הנ"ל מה דין הככרות האלו

תשובה מבואר בי"ד סימן צ"ז אם לש פת בחלב או בבשר אסור לגמרי מדרבנן שמא יבא לאכלו עם שאינו מינו ע"ש מיהו פת מועט כגון ככר א' שרי ע"ש והנה אם הי' כאן פת מרובה אשר נפשך בה רוטב כגון ג' או ד' ככרות ומתערב אח"כ נ"ל פשוט דהכל אסור דהרי ככרות של בעה"ב הוי דבר שבמנין ולא בטל חד בתרי כמבואר בסימן ק"י ואפי באיסור דרבנן וכמ"ש הרב פרי מגדים שם בשפתי דעת סק"ב ע"ש ואע"ג דכל דבר חשוב שאין איסורו מחמת עצמו רק מבליעת איסור בטל שפיר נ"ל ברור דהכא מקרי איסורו מחמת עצמו עיין בסימן ק"א סעיף ב' דבשר הבלוע מחלב הוי איסור מחמת עצמו משום דכל חד היתר בפ"ע ולא נקרא איסור בלוע אלא היכי שהיתר בולע מאיסור משא"כ בזה שבלע היתר ואפ"ה נאסר איך נאמר שאין איסורו אלא מחמת הבלוע שבתוכו הרי לא בלע איסור וה"נ בנ"ד מאחר שבלע היתר וכל חד באפי נפשי' שרי וחבורן ביחד אסרו רבנן ממילא נעשה לחם זה גוף איסור

וההוא דמהר"י בן לב בש"ך סי' ק"ב סק"ח דכלי הבלוע מבשר שנתערב בין כלי חלב דפסקו דבטל אעפ"י שהכלי חשוב מ"מ בטל לפי שאין איסורו מחמת עצמו אע"ג דהתם נמי לא בלע איסורא לא דמי דהתם בליעה זו הוי איסור גבי בליעת כלים אחרים והכלי גופא לא נאסרה בבליעתה רק אחר שנתערבה דאז חיישינן שכשיבשל בה חלב יתן הבלוע בה טעם ממילא נגד חלב יש בכלי זה בליעת איסור משא"כ בנ"ד שמיד שבלע הככר הרוטב אסרוהו חז"ל דמי ממש לבב"ח שכל א' היתר ומיד שבלע נאסר ונעשה גוף איסור כן נ"ל ברור וכיון שכן נאסרו כל הככרות

אמנם בנ"ד שלא נתערב הרוטב רק בככר א' נמצא דמתחלתו קודם התערובת הי' מותר דהא הוי דבר מועט ומ"מ י"ל דעתה