נחלי מים קצ

וכי אין פקיד לה קוב"ה, אלא עד לא ייתי לעלמא פקיד קוב"ה בגזירה דיליה לעילא על העורבים למיתי מזונא לאליהו ולההיא איתתא למיהב ליה מזונא. מה כתיב ותאמר חי ה' אלהיך וכו' והא הכא מדידו בההיא קמחא דלא הוה ביה בר מלא כף קמח בכד, כף הוא מדידו דיליה ואחזו דלא שריין ביה ברכאן הואיל וקאים במדה מה כתיב בי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם, תת תתן כתיב, מאי טעמא בגין דבכל דרא לא אשתכח מאן דיזכי לזכו כהאי איתתא ועל דא כתיב תתן, אנת תתן מטרא על עלמא בגין דזכותך סגיא, וכתיב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו, וכי אם ההיא קמחא דקיומא במדידו דהוה מלא כף קמח לא פסקו מיניה ברכאן בגין מלה דאליהו דכתיב כד הקמח לא תכלה וכתיב כד הקמח לא כלתה משכן העדות וכו' עכ"ל הנצרך לעניננו. הרי שהרגיש הזוה"ק בזה אף דקיימא במדידו גדול היה כחו של אליהו לתת בזה ברכה. ולפ"ז מובן היטב דאצל כד הקמח שהיה במדידה אף שהיה בזה ברכה דלא כלתה כד הקמח עכ"פ היה צריך בזה שינוי מעט דבכל פעם שלקח קמח מכף היה בזה חסרון שלא יהיה ניכר כ"כ הברכה, משא"כ בצפחת שמן שלא היה בו מדה כלל היה הברכה שלא נחסר מעולם אף שלקחה תמיד שמן מצפחת מ"מ היה הברכה בזה שלא נחסר

זוה"ק בראשית (דף ס"א ע"ב) וז"ל כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וגו', ר' יהודה אמר הני ארבעים יום וארבעים לילה מאי עבידתייהו, אלא ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא וכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף לקבל ארבעה סטרי עלמא לכל חד עשרה בגין דבר נש מארבעה סטרי עלמא אתברי, ועל דא ומחיתי את כל, היקום, ואיצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי עלמא עכ"ל. נראה דהדרש הזה הוא דוקא לר"י לשיטתו דסובר במשנה דמכות פ"ג משנה י' ר"י אומר ארבעים שלימות הוא לוקה והיכן הוא לוקה את היתירה בין כתפיו עכ"ל, א"כ שפיר מכוון החשבון, דאליבא דהלכתא ליכא אלא ל"ט ודו"ק

בנידון מה שקורין מעשה מרכבה בשבועות, עיין רש"י סוף מגילה (ל"א.) הטעם. ובעניי מצאתי בזוהר חדש פרשת יתרו (דף ל"ב) ד"ה ואראה מראות אלהים וכו' דמעשה מרכבה שראה יחזקאל היה ביומא דשבועות ומפורש שם וז"ל אבל יומא דא יומא דשבועות הוא יומא דקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני ושמעו אנכי וכדין אתקיים ואנכי לא אשכחך ואידכר לון ההוא יומא ונחית שכינתא לגלותא לדיירא עמהון דישראל בההוא יומא דאיהו חמשה לחדש יומא דחמשין תרעין וע"ש שהאריך ובסוף לשונו הקדוש והואיל ואתגליא נבואה דא לא אתגליא אלא ביומא דא דאידכר קודשא ב"ה לישראל ההיא קיומא דטורא דסיני וקבילו אורייתא עכ"ל. וזה טעם הגמרא שקורין בשבועות מעשה מרכבה

וז"ל הז"ח שיר השירים (דף נ"ד ע"ב) פתח ואמר ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים האי קרא איתמר וחבריא אתערו ביה והכי איהו אלא אמאי כתיב דא ביומא רביעא דהא ביום שני אתחזי למהוי סיהרא חסרא דביום השני אתברי ביה גיהנם והואיל ואתברי ביה סיהרא איהו חסרא בגיניה אמאי איהו כתיב ברביעי, תו אית לשאלא גרעונא דסיהרא איהו ברביעי הא תנן דנשואי בתולה לאו איהו אלא ברביעי יומא דגרעונה דבתולת ישראל לא אתחזי למהוי בתולה אחרא בשלימו דהא לית שלימו לאיתתא אלא בבעלה אבל ביום שני דאתברי ביה גיהנם עד לא קיימא בקיומא דהא נפק מיום שני דהוא חושך וכדין אתברי מיניה דכתיב קץ שם לחשך דהוא קץ לכל תכלית הוא חוקר אימתי לבתר דקיימא בקיומא ולא קיימת בקיומא עד דאזערת מזוהרא ברביעי דהא סיהרא רגלא רביעאה איהו בכורסייא עילאי ובגין דאיהו יומא ד' גבי ג' קיימין אחרנין אתמר ברביעא עובדא דילה דהא אזעירת גרמה ואחשיך נהורא ועל דא בתולה אית לה לקיימא ברביעא לאתחזא סיומא בסיהרא, וההוא יומא דבתולה נשאת ברביעי ואית לה קיומא לתתא כרוזא קיימא לעילא וקרי אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, וע"ז ביומא דנפילה קיומא משמע דכתיב כי נפלתי קמתי עכ"ל הזוה"ק. וידוע דרגלא רביעא בכורסייא עילאי הוא רגלא דדוד מלכא כידוע ליודעים, ובזה תבין מדרש פליאה, לא נתקררה דעתו של דוד עד שהגיע לפרק בתולה נשאת, ולדברי הזוה"ק המדרש מתוק מדבש למבין בס"ד: