נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב צד

יום. רק גם לענין חליצה ויבום או שצריך דקים ליה שכלו לו חדשיו ולטעמיה אזיל רש"י בפרק החולץ דף ל"ז אהא דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה וכו' ופירש"י אי קים לן דכלו לו חדשיו וכו'. והרמב"ם בפ"א מהלכות אבל כתב הנפלים אין מתאבלין עליהם וכל שלא שהה ל' יום באדם הרי זה נפל אפילו אם מת ביום ל' אין מתאבלין עליו. וכתב בכ"מ דאיפסיק בגמ' פר"א דמילה כרשב"ג דאם לא שהה הוי ספיקא הלכך גבי אבילות דרבנן הוא הוי ספיקא ולקולא עכ"ל. א"כ לענין ממונא הוי כלל בכל התורה כולה דכל ספיקא דממונא הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע והמע"ה. גם יכול החתן לומר קים לי בגויה שכלו לו חדשיו מאחר שהוא מוחזק. וכבר כתבתי בנ"ש שלי ע"ש הר"ן אם הוא ספק בתקנה הלך אחר דין התורה וכאן אם הוא ספק בל' התקנה שתניח אחריה זרע קיימא אם צריך להיות חי שלשים יום אם לאו הלך אחר דין התורה בעל יורש את אשתו. ותו בגמ' פר"א אמר רבינא משמיה דרבא מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. וכתבו התוס' דחי הוא כי לא שהה כרבנן כדאיתא בהחולץ. והא דאמרן לעיל הלכה כרשב"ג היינו דוקא באשת ישראל אבל באשת כהן לא קי"ל כוותיה להצריכה חליצה משום דאשת כהן היא עכ"ל. הרי דלא אפליגו רשב"ג ורבנן רק לענין חליצה ויבום משום חומרא דאשת אח וגם בהא לא מחמרינן באשת כהן. ש"מ דמדינא ולד גמור הוא אפילו כי לא שהה ל' יום רק באשת ישראל מחמרינן להצריכה חליצה אבל באשת כהן אוקמינן אדינא דולד גמור הוא ואינה צריכה חליצה. וא"כ ה"ה לענין ממון יכול החתן לומר קים לי כרבנן דחי הוא והמע"ה. ולזה כוונתי בפנים שכתבתי לעיין ברי"ף ריש פרק החולץ ועיין בטור וש"ע ח"מ סימן רע"ז. אי נמי יכול החתן לומר קים לי בגויה דכלו חדשיו והמע"ה. וכל זה הוא פשוט לדעתי. הנלע"ד כתבתי נאם הצעיר שמואל הלוי

שאלה פג

מי שנאבד לו בנו והוגד לו ושמע שיצא חוץ לדת להמיר בדת ישמעאלית והוא לא הגיד כי בורח הוא אם מותר לחלל עליו השבת לרכוב אחריו אולי יוכל להחזירו

תשובה תחלה אקדים דברי הרשב"א בתשובה הביאם הב"י בא"ח סי' ש"ו וז"ל נשאל להרשב"א על א' ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו ע"י ישראל מומר להוציאה מהדת ישראלית להמיר בדת ישמעאלית אם שם לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה להמיר אם מותר לילך אפילו מחוץ לג' פרסאות למ"ד דתחום ג' פרסאות דאורייתא. ואפילו להביא חותם מצד המלכות מי דחינן מספק זה את השבת כדדחינן בספק נפשות. והשיב הדבר צריך תלמוד ומ"מ כך דעתי נוטה שאין דוחים שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה אלא כשאותו איסור בא לע"ה ע"י חבר אבל בע"א לא כדמוכח בפ"ק דשבת בבעיא דהדביק פת בתנור. ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו עכ"ל. וכתב עליו הב"י וז"ל והתוס' כתבו בפ"ק דשבת בתחלה כדברי הרשב"א ואח"כ הקשו מדתנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וקשה דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ותירצו דשאני פריה ורביה דמצוה רבה היא ועי"ל דדוקא היכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכא דלא פשע מידי שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד חבריה איסורא רבה והוכיחו כן וכו'. והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתמיר. ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע ה"נ לא פשעה והלכך לחלל עליה שבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד וחציו ב"ח שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פ"ו כי רבה היא. ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי דלגבי שלא תמיר ותעביד כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוא עכ"ל הב"י. והנה מדברי הב"י נשמע שלא התיר רק בנדון הנ"ל היכא שלא פשע אבל היכא שפשע כגון בנדון דידן הוי אמור. ול"נ דגם היכא שפשע כמו בנידון דידן נמי שרי לכתחלה ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה. וגם הרשב"א לא החליט לאיסור רק סיים שהדבר צריך תלמוד ועוד לא השיב על שאלת השואל ששאל אם דחינן שבת מספק זה כדדחינן בספק נפשות. והרשב"א לא השיב על זה. ול"נ דדחינן שבת מספק זה כמו גבי חולה ואמרינן טעמא מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה וכל הזריז ה"ז משובח וכל השואל ה"ז שופך דמים ואפי' רבים יכולים לחלל שבת בשביל אחד החולה כדי שיוכל לשמור שבתות