נחלת ברוך לח

באיזה מעשר אמרו במע"ש שאין בו שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא וקשה הא כל מעשר טהור בגבולין בטל ברוב ולמה תני דוקא הני תרי גווני ועוד הא בגמרא שם פרכינן לחזקי' דס"ל דבפחות משו"פ מ"ל פדיון א"כ מ"ט מעשר בטל ברוב. הא א"ל דלחזקי' מע"ש בטל ברוב כגון מע"ש טהור בגבולין. א"כ מוכח מהסוגיא דב"מ דמע"ש טהור בגבולין הוה דשיל"מ משום פדיון

ומה שהקשה השעה"מ הא מע"ש טהור בגבולין אין מצוה לפדותו לא הבינותי דהא הא דאין מצוה לפדותו היינו משום שיש מצוה עליו להעלותו לירושלים אבל כשאינו מעלהו לירושלים פשוט שיש מצוה לפדותו וכיון שנתערב ואינו רוצה להעלותו פשוט שיש עליו מצוה לפדותו והוה דשיל"מ משום פדיון וזה פשוט

והנה טעמא דהשעה"מ דקשה לי' הא דהרמב"ם מפרש האי משנה דביכורים (פ"ב מ"ב) דתנן התם דביכורים ומע"ש אוסרין בכ"ש בירושלים דמיירי שנתערב בירושלים אבל כשנתערב בגבולין בטל א"כ לכאורה מבואר דהרמב"ם סובר דמע"ש בגבולין בטל ברוב גם הביא מש"כ הרמב"ם (פ"ו מה' מעשר) דפירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערב בירושלים אוסרין בכ"ש במינם ודייק השעה"מ מדכתב הרמב"ם כשנתערב בירושלים אוסרין בכ"ש מכלל דבגבולין בטל ברוב ומה"ט הוכרח לפרש דמש"כ הרמב"ם בתחילה כשנתערב בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה דמיירי שלא הי' רוב לבטל את המעשר אבל כבר כתבנו בענף ב' דדברי הרמב"ם ברורים הרבה ומש"כ דכשנתערב בפירות חולין יפדה מיירי אע"ג דאיכא רוב לבטל את האיסור מ"מ אינו בטל משום דשיל"מ דמהני בי' פדיון אך מ"מ לא דמי האי דשיל"מ לכל דשיל"מ דהא הכא כיון דמהני פדיון אפשר לסלק את האיסור וכשמסלק את האיסור אינו אוסר את ההיתר וסגי כשפודה את המעשר שבתערובות גרידא אבל מע"ש בירושלים הוה ככל דשיל"מ שאוסר את התערובות דהא א"א לסלק את האיסור כמו שהארכנו בענף ב' וראי' גדולה לדברינו דהא הרמב"ם שם (הט"ז) כתב דמע"ש אינו בטל ברוב אלא כשנכנס לירושלים ויצא דאין לו פדיון א"כ מבואר בהדיא דהרמב"ם סובר דכל מקום דמהני פדיון אינו בטל והשעה"מ דחק א"ע הרבה כדי להעמיד דבריו אבל הדבר פשוט דכונת הרמב"ם כמש"כ

והן עתה נבאר מה דפליגי רש"י ותוס' בב"מ (נג ע"א) אי מע"ש טהור בגבולין הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו דבתוס' שם ד"ה ליהדר כתבו דמדהקשה בגמרא גבי מע"ש שיצא ליהדר וליעיילה ולא פרכינן האי קושיא לעיל גבי מע"ש שאין בו שו"פ מכלל דדוקא הכא שיצא המעשר והוא קרוב לירושלים שפיר הוה דשיל"מ משום דאפשר להעלותו אבל כשהוא רחוק לא דהנה מלבד מה שאפשר לישב קושית התוס' דמשו"ה לא פרכינן בגמרא לעיל משום דשפיר ידע דאפשר לתרוצי דמיירי במע"ש טמא כמו שפירש"י אבל הכא א"א לומר כן כמו דפרכינן בגמרא אי כשנטמא מהני בי' פדיון בלא"ה לפי מה שהביא בשיטה מקובצת בשם כמה ראשונים דמע"ש פחות משו"פ אין עליו מצוה להעלותו לירושלים אלא כשנכנס וקלטוהו מחיצות אבל אין חיוב להעלותו א"כ ודאי א"ש הא דלא פרכינן האי קושיא לעיל וכבר הבאתי דהר"ש פ"ב דביכורים גם הרא"ש נדרים (נח ע"א) סוברים כרש"י ולדברינו א"ל דגם הרמב"ם סובר הכי כמו שהארכנו בענף ב' זה הוא מה שנראה לי לענ"ד בדברים הללו: סימן יא לבאר מ"ט גידולי הקדש ומע"ש אסורין אע"ג דהוה זוז"ג

הנה תנן תרומות (פ"ט מ"ד) גידולי הקדש ומע"ש חולין ופודן בזמן זרען וכבר הבאתי לעיל מה שהקשו האחרונים מ"ט לא שרינן לגמרי גידולי הקדש ומע"ש משום זוז"ג. וקושיא זו דומה למה שהקשה הראב"ד ה' נדרים (פ"ה הט"ז) על גידולי קונמות שכתב שם ז"ל מיהו קשה כל היכי דאמרינן אסור בגידוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא זוז"ג מותר ואם נוטע אגוז של ערלה מותר בפירותיו עכ"ל והנה האחרונים כתבו, טעמא דמלתא דכיון דהקדש ומע"ש הוה דשיל"מ שאינו בטל משו"ה זוז"ג נמי לא מהני בהו והנה גם לפי מה שבררנו בסי' הקדום דמסתבר לומר דזוז"ג לא מהני גבי דשיל"מ מ"מ גבי גידולי הקדש לא שייך ה"ט דהא הבאתי שם הא דאמרינן ירושלמי ביכורים (פ"ב ה"ב) דר"ש דפליג התם בגידולי ביכורים ומע"ש סובר דבדשיל"מ הגידולין מותרין וא"כ מ"ט לא פליג נמי על גידולי הקדש א"ו דגבי גידולי הקדש איכא טעמא אחרינא עוד יבואר לפנינו טעם אחר דגבי גידולי הקדש לא שייך ה"ט דדשיל"מ

אמנם הא דגידולי הקדש צריך לפדות הגידולין בדמי זרעים כבר בארנו בספרנו מנחת ברוך טעמא דמלתא ונביא מסקנת הדברים בקצרה שכתבנו דבהקדש בדה"ב שהוא ממון גבוה ממש שיש לו פדיון והנהנה ממנו צריך לשלם להקדש משו"ה צריך לדון