נחלת יעקב פט

מ"ט דשביעתא וע"ז השיב אמר הב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע דלכאורה נראה דהאי זרעו שש הוא שפת יתר דזריעה אינו בכלל המצוה אך באמת הדבר פשוט דזרעו שש ג"כ בכלל המצוה הוא כדכתיב שש שנים תזרע שדך. והוא כיון דטעמא דשביעתא כדי שתדעו שהארץ שלי ובמה שמוברין שנה אתת ואין זורעין בו ליכא הכירא דהארץ הוא של הקב"ה דהא אדרבא דרך אנשים להוביר אפי' פחות מז' שנים ולזה אמר רחמנא שש שנים תזרע והשמיטו שבע. כיון שדרך בני אדם לזרוע שנה ולהוביר שנה כמ"ש בבבא בתרא דמוברי באגי ואם אינן מוברין מפסידין הארץ מכל וכל. אמנם זה הוא בח"ל כשעולם נוהג עפ"י דרך הטבע אבל בא"י שהכתוב נאמר עליו עיני ה' אלהיך מראשית ועד אחרית שנה ואין הארץ מתנהגת בדרך הטבע רק בהשגחת השי"ת ואם יזכו ישראל הארץ תתן יבולה ועץ השדה יתן פריו ואם ח"ו יחטאו כתיב והאדמה לא תתן את יבולה וזהו שצוה הקב"ה שש תזרע שדך. ולא תבורו שנה אחר שנה כמנהג העולם רק השמיטו בשביעית מפני שהוא קודש משום דכל שביעי קודש הוא כמו שבת בראשית והקב"ה הוא המוציא פירות בא"י ולא הטבע והכתיב מנוחה לעצמו בשביעית כמו בשבת בראשית ובזריעת שש רצופים ובהשמטת שביעית יבורר לישראל שהארץ של הקב"ה וע"ז מסיים והם לא עשו כך אלא חטאו וגלי פי' שלא האמינו בהשגחת השי"ת והובירו שנה א שנה וכשהי' ובוודאי מגיע זמן זריעה בשביעית זרעו כי לא האמינו בו לא הבירו כולם בשנה אחת רק בשנה שזה זרע זה הוביר והעולם נידון אחר רובו נמצא שחטאו ישראל כל השנים שהיו בא"י מה שהבירו שנה אחר שנה מחמת חיסר האמונה שהי' בהם ולכך הוצרך יחזקאל לסבול מספר ימים נגד כל השנים שהיו בא"י כיון שהי' בכל שנה חטא חוסר אמונה בא"י אמנם מה שחטאו בזרוע בשביעית זה חטא יותר גדול שחיללו את הקודש דחילול שביעית כמו חילול שבת לכך הי' גלות לכל ישראל שבעים שנה וחטא של חוסר אמונה שהי' בכל שנה סבל יחזקאל יום לשנה. ובזה מיושב הכל

שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. ופרש"י שבת לשם ה' כמ"ש בשבת בראשית ונראה בכוונתו דכמו בשבת בראשית כתיב בכפל ויכל אלהים ביום השביעי וגו' וישבת ביום השביעי ועיי' במש"ל בפ' בראשית כי וישבות מורה על אלף השביעי שכולו שבת כי אז ישבות הכל כמ"ש ישעי' ונגולו כספר השמים ולזה כתב מכל מלאכתו היינו השמים והארץ והיינו שיתהפך כולם לרוחניים וע"ז נאמר גם כן כאן שבת לה' היינו שגם הארץ יזדכך עד שלא יצטרך לזרוע ולבצור כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות והיינו שתוציא מאכל הרוחני הראוי' לאדם

ונתנה הארץ יבולה וכו' וכי תאמר, מה נאכל וכו'. פי' שמבטיח התורה שאפילו בשביעית שלא נזרע מ"מ הארץ יתן פריו וממילא לא הי' צריך השנה הששית ברכה רק בשביל ששמא יאמרו מקצתן שלא יהיה להם בטחון כ"כ על הברכה של השנה השביעית ועלה בלבם מורא בפחד ולכך אתן את ברכתי לשנה הג' לעשות בשנה הששית תבואה על שלש שנים ולשון כי משמש בלשון שמא לפעמים וזהו כוונת הכתוב וכי תאמרו כלומר שמא תאמרו וכו' ולכך וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'

פרשת בחקתי

אם בחקתי תלכו. כמדרש הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשבתי ברכות מאלף עד תיו וקללות מי' ועד ה' ולא עוד אלא שהן הפוכות לומר שאם תשובו הופך להן הקללות לברכות ותמהו המפרשים ע"ז. ונראה לפרש דהנה באמת קשה הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות ולמה בברכות וקללות הברכות מועטים הנה והקללות בריבוי המה. והטעם לזה כי כל זה הכל לחסד כי כשהישראל עושין רצונו של מקום ובאין לטהר אפי' אם הן פותחין רק כמלא מחט סדקית הקב"ה פותח להן כפתחו של אולם. ומדלג אותן על ההרים ומקפץ אותן על הגבעות וברגע אחד מגביה אותן משפל מצבם לרום רקיע כענין שנאמר במשה הר נבו שנים עשר מעלית הי' ופסען משה בפסיעה אחת והכוונה שהי' שנים עשר מדרגות ובללן אותן בעזר השי"ת בהשגה אחת וזהו רומז כאן בברכות מא' ועד תיו והיינו שאף שרואין אותן במעשה ראשונה ברגע אחד מגביה אותן הקב"ה למעלה שאין מעלה הימנה יותר והנה המעלה הגבוה שבגבוהים שאין למעלה הימנה מכנה אותן בשם תי"ו וכשם שהתיו היא אחרונה שבאותיות שאין אחריה אות כן הישראל כשיבואו לטהר מעלין אותן שאין למעלה הימנה. משא"כ בקללות שהן לעונש הוא להיפך שמענישין אותן מעט מעט הקל הקל תחלה וכשאינו שומע מחזירין עליו בעונש אולי ישוב וירפא. וזהו הטעם שבקללות שבפ' תבא נאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה והכל בכפל. ובברכה נאמר רק למעלה וגו' ולא נאמר רק פעם אחד והוא הדבר אשר דברנו כי ישראל. כשהן עולין עולין עד לרקיע למעלה שאין למעלה הימנו בפעם א' ולא מעט מעט, וכן העכו"ם כשבא עליהם העונש בפעם א' ונשלכין בפעם א' מאיגרא רמא לבירא עמיקתא למטה שאין מטה הימנה משא"כ העונש לישראל בא לאט לאט הקל הקל תחלה לכך נאמר בעונש של ישראל מטה מטה היינו שמענישין אותו בהדרגה.