נחלת יעקב פח

בסוכתו ויוצא ובביאור הדברים נראה כי הטעם של סוכה שהיא ב' דפנות וג' אפי' טפח כי ד' מסכים יש רעש אש ערפל נוגה. ומשה לא הי' נגש רק עד הערפל כדכתיב ומשה נגש אל הערפל כמבואר באלשיך (חבקוק ג') ולא היה למשה רק הגשה בשלישית. וסוכה רמז לענני הכבוד כידוע ולכך עושין ב' שלימות והג' רק משהו לרמז כי א"א להגיע רק משהו להשלישית אפי' למשה ולזה כוון הש"ס כי ישראל בעת שהקב"ה משפיע עליהן ההשגה מסתירין פניהם כדכתיב ויסתר משה פניו וכמו שהאריך הרמב"ם בזה (במ"נ ח"א) מה שאין כן האומות ולזה אמר שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה פי' שישפע ההשגה הגדולה וישראל כשבאין להשיג עושין מסכים גדולים כי יראים לצאת חוץ מגדרם כמ"ש חז"ל משה מחיצה לעצמו אהרן מחיצה לעצמו ישראל מחיצה לעצמן משא"כ האומות עושה סוכתו בראש גגו כלומר שאין עושין מחיצ' לעצמן ובועטין ויוצאין חוצה

תרועה מקרא קודש. בש"ם (ר"ה דף ל"ד) איתא אתקן רבה בר אבוה תשר"ת תש"ת תר"ת משוה ספק. אי גנוחי גנח או ילולי או תרווייהו. ולכאורה קשה הדבר לומר כן שהיו מסופקין בדבר שהו' נוהג בכל שנה שלא ידעו היאך נהגו בשנים שעברו. וגם דברי הירושלמי שהביאו התוס' בר"ה דף ט"ו בד"ה כדי לערבב השטן תמוה. ליישב נראה דהנה הטעם במצות שופר הוא מטעם שכתב הרמב"ן דכשהנביאים רוצים לעשות דבר שיהיה מתקיים היו עושים פועל דמיון כמו בירמי' שאמר לו הקב"ה שיזרוק אבן לפרת ויאמר ככה תישקע מלך בבל וכן חץ תרועה לארם עיי"ש בפ' לך בסופו וזה הטעם בכל המצות שלנו כשאנו צריכין לעורר איזה דבר מלמעלה אנו צריכין לעשות פועל דמיון למטה בדברים גשמיים ולכך עושין פשוטה לפני התרועה ופשוטה לאחרי' כדי לעורר שיהי' ג"כ למעלה כך. שיתרבה החסד על הדין כי התרועה שהוא הגנוחי או הילולי ולהתקיעה שהוא סימן לחסד ושמחה כענין שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם הזכיר הכתוב על השמחה התקיעה ועל הצר הצורר אתכם כתוב והרעותם בחצוצרות ובתקיעתינו אנו מעוררים שיתהפך התרועה שהוא מדת הדין לתקיעה שהוא מדת הרחמים והשמחה מחמת שיתרבה החסד על הדין. והנה התרועה שהוא היללה הוא נגד מדת הדין הקשה שיללה הוא על המת והגנוחי שהוא מדת הדין הרפה הוא נגד הדין של הצדיקים והגנוחי והיללה ביחד הוא נגד הבינונים שהן עומדין בר"ה בספק ילולי. וספק גנוחי שהן תלוין ועומדין ולזה שפיר אמר רבה בר אבוה שמשום ספק עושין תשר"ת תר"ת תש"ת שאין אנו יודעין איזה דין יש עלינו אם דין של צדיקים ואז התרועה הוא גנוחי אם דין של בינונים והוא תשר"ת ואם דין של רשעים והוא תר"ת ולכן עושין תשר"ת תחלה שלעולם יחזיק אדם עצמו כבינוני וזהו ג"כ מ"ש התוס' ובר"ה ט"ז) כד שמע שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תנין אמר זהו וודאי שופרא דיתקע בשופר גדול ומטי זימנא למתבלע ומתערבב וכו' והוא תמוה דמהיכי תיתי יתבהל בפעם שני' יותר מבפעם הראשון ולפמ"ש א"ש דכשאנו תוקעין בשופר מעוררין המדה שנקרא שופר למעלה וכד שמע השמן קול תנין כלומר כשמתעורר השופר של מעלה אז ודאי בהיל ולזה תקנו רבנן ג"כ תקיעות דמעומד שבשעת תפלה נעשה ג"כ פועל דמיון להתפלל ע"ז שיהפך הדין לרחמים ובתפלה פועלין הרבה ואולי מחמת תפילתינו יתעורר השופר של מעלה ויתערבב השטן שלא יהי' יכול לקטרג בתפלה ולהכי אין חיוב לתקוע בתפלה רק תשר"ת שלעולם יחזיק אדם את עצמו כבינוני כיון שכבר יצא ידי חובתו

פרשת בהר

שש שנים תזרע וגו'. בש"ס (סנהדרין ל"ט) אמר לי' האי מינא לר' אבהו אלהכון גחכן הוא דא"ל ליחזקאל שכב על צדך השמאלי וכתיב ושכבת על צדך הימני אדהכי והכי אתי האי תלמודא א"ל מאי טעמא דשביעתא א"ל השתא אמינא לכו מילתא דשווי' לתרווייכו אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי והם לא עשו כן אלא חטאו וגלו וכו' אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר את הגדולים אף הקב"ה מייסר את יחזקאל והקשה המהרש"א דמאי קאמר להו דשווי' לתרווייכו דמה שהשיב למין במנהגו של עולם במה תלה הדבר בשמיטה שהשיב לתלמיד. ועוד הא מפורש בקרא אשר תשכב עליו תשא את עונם ונשיאות עון בית ישראל. ומה הוסיף לו ר"א במשל במנהג של עולם. ונראה לפרש דקושית המין היה כיון דכתיב (יחזקאל ד') תשא את עוונם ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון ב"י וגו' ושכבת על צדך הימני ונשאת עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך ועיי' רש"י שחושב כל השנים שהיו בא"י מספר אותן השנים הי' יחזקאל שוכב. וזה לכאורה תמוה מאוד כיון דהם לא גלו רק בעון שמיטות ובשאר שני השמיטה אין כאן חטא ושנת השמיטה לא היה רק שבעים. וכנגדן הו' גלות בבל וא"כ גם יחזקאל לא היה צריך לסבול רק שבעים יום ועל אותן ימים היתירין על שבעים אמר אלהכון גחכן הוא כמו שפרש"י דמשחק בנביאיו שאמר לו יום לשנה וצוה לו לסבול נגד כל השנים שהיו בא"י ולפ"ז שפיר קאמר להו ר"א אימא לכו מלתא דשווי' לתרווייכו דהתלמיד שאל