נחלת יעקב לד

הרע מהעולם ולזה השיבו הקב"ה ולישמעל שמעתיך שסוף י"ב נשיאים יוליד ויכלו בעננים מ"מ יהיה לגוי גדול כלומר שאותו הבטחה הנאמר בנביא אשפוך רוחי על כל בשר בודאי לא יחול על מי שאין לו שום ניצוץ קדושה ובודאי ישמעאל שהוא זרע אברהם עליו ראוי לחול הבטחה זו וזו שאמר והיה לגוי גדול כי לבסוף גרים יעמדו ממנו

פרשת וירא

והנה שלשה אנשים נצבים וגו' ברש"י אחד לבשר את שרה וא' להפוך את סדום שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות וכו' ולבסוף פי' רש"י ורפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט וכו' ותמהו המפרשים דהא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות ונראה דיש להבין מה ענין הוא דאין מלאך אחד עושה ב' שליחות וכי לעולם אינו עושה רק שליחות אחד. לכן נראה דהנה נאמר (ישעי' כד) תמוגגנו ביד עונינו ופי' המפורשים שמכח העון נברא מלאך משחית והוא עצמו מכה ומשחית ומעניש להחוטא וכן הוא כשעושה מצוה אחד קונה לו פרקליט אחד ועומד בעזרו תמיד לזה אלו המלאכים שנשלחו כאן נבראו ממעשים הטובים וממצותיו שעשה נבראו והיינו שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות שמלאך שנברא ממצוה שעשה שמחמת מצוה זו זכה לטובה זו דהוא מעין מצוה שעשה ואינו משמש לאחר ולזה כתב רש"י שפיר בלוט שלא היה לו זכות שיברא ע"י מלאך רק זכות אברהם שעמדה לו לזה כתב שמלאך שריפא את אברהם הלך להציל את לוט. וכוונתו שמלאך שנברא בזכות אברהם והלך לרפא אותו, אותו זכות עמדה לו גם ללוט להצלתו

ורחצו רגליכם ופרש"י כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם ייע"ש. ולכאורה אין ענין לומר שיש אומה שמאמינים שעפר הנדבק בכף רגליהם נעשה אלהים. ועוד קשה אטו בבית אברהם לא היה אבק על הקרקע. ונראה לפרש דהרמב"ם כתב דרגל הוא שם המושאל על הסיבה שהסיבה נקרא רגל כמו ויברך אותך לרגלי שהוא כמו בסיבתי. וזהו כוונתו כאן על דרכי המשל שיש אומה שמאמינים שהסיבה שמסבבין בחכמתן הוא הנותן להם מחיה ובאמת זה שבא ע"י סיבתן נמשל לאבק פורח וזהו אמרו שמשתחוים לאבק שברגליהם דהיינו לזה שבא מסיבותיהן ולזה אמר להם אברהם ורחצו רגליכם פי' הטהרו עצמיכם מסיבותיכם. והאמינו שאין ממש בסיבותיכם בלי עזר הקב"ה והשענו תחת העץ פי' הצדיק מכונה בשם עץ כמו שפרש"י בקרא דהיש בכם עץ ואמר להם שישענו בצל הצדיקים שיגינו עליהם

האף אמנם אלד ואני זקנתי. פרש"י שינה הכתוב מפני השלום והוא תמוה מאוד. ונראה דהנה יש להפליא בדברי שרה שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וכי לא ידעה שלא יפלא מה' דבר. לזאת נראה בכוונתה דהנה באברהם ושרה במה שהקב"ה עשה להם נס שיולידו בדרכים שונים ששרה חזרה לנערותיה כמ"ש רש"י עדנה צחצות בשר ואברהם נשאר זקן והוליד והי' לו להב"ה לעשות נס בשניהם בשוה או שניהם זקנים ויולידו או שיחזירו שניהם לנערותם. וזהו תמיהת שרה שמה שאמרה אחרי בלותי והיינו שהחזרתי לנערותי ואדוני זקן והטעם שעשה הקב"ה כן משום דאברהם הוא מדת החסד ויצחק מדה"ד ושרה סטרא דנוקבא והוא ג"כ מדה"ד ולהיות שרצה הקב"ה שיצחק יהי' קרוב יותר לסיטרא דדינא ולכך חזרה שרה לנערותה כדי שסיטרא דילה יהיה לה התגברות כדי שיהי' נוטה יצחק לסיטרא דדינא. ובזוהר ג"כ מבואר בדברי שונמית שאמרה אל תכזב בשפחתך אל תשליני דהוא מטעם שהבינה שהילד יהי' מסטרא דנוקבא ואין לו קיום וכן היה עד שהחייהו הנביא וניתן לו נשמה מסטרא דדכורא כמבואר בזהר וזהו היה התאוננת של שרה במה שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן והבינה שהולד יהי' מסטרא דידה ולכך היה הבטחה כמצחק בעיניה שהבינה שלא יהי' קיום כמו בשונמית ושפיר אמר הקב"ה בשבילה למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי ותרגומו ברם בקושטא תלד ואנא סבת פי' שבאמת היה נחשב זה ללידה אם אני היה גם כן נשארה בזקנות שאז היה הולד מסטרא דדכורא והיה לו קיום משא"כ שחזרתי לנערותי ומזה נראה שהילד יהיה מסטרא דנוקבא ולא יהי' לו קיום ואין זה חשוב לידה והבטחה זו לריק בעלמא כעין שקרא שונמית הנביאה להנביא לכזב בשפחתיך כמ"ש אל תכזב ולפ"ז אמר הקב"ה לאברהם ממש כמאמר שרה וע"ז אמר הקב"ה היפלא מה' דבר וגו' ולשרה בן והיינו שתחת יכולת הקב"ה שאף שהוא מסטרא דשרה יהי' לו קיום וכן מבואר בזהר שבשעת עקידה ניתן לו נשמה מסטרא דדכורא ושפיר היה לו קיום ובזה אתי שפיר מה דכתיב ותכחש שרה כי יראה אף שידעה שהקב"ה סיפר לו דבריה דהא לא גלתה הדברים לשום אדם ותצחק שרה בקרבה מ"מ היתה רוצה לסבב דבריה מה שאמרה אח"כ אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן לענין אחר שאמרו במדרש שהקב"ה אמר קנמון אני מעמיד בעולם אחר שכלה ליחותו ונצרר ונקשר דמו ובטלה תאוותו והיתה רוצה שגם תאוותה שהי' נפסקת בזקנותה שיתחזק הקנמון בביטול התאווה משניהן ולזה ויאמר לא כי חקת דהיינו שהקב"ה אמר לו שאמרת זה מחמת שלא היה נחשב בעיניך ההבטחה מחמת שהי' במחשבתך שלא יהיה לו קיום להיולד וכמש"ל

ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו' תמוה איך שייך הסתפקות בהשם יתברך שאמר ארדה נא ואראה. ולזה נראה מחמת שראה אברהם