נחלת יעקב כג

בהם לזולתם שיהיה בשורש אחדות ויהיו יכולין להיות קיימין באיש כשלא יחטאו וזהו הכוונה שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו שבא במחשבתו ועיון בהשפעת הרוחניות שיש בכל מיני בהמות וחיות שמחמת שהזכר והנקבה שלהם נברא ע"י פירוד א"א להיות שהם קיום באיש עד שבא על חוה ולזה נקרא האדם איש שנברא להיות קיום באיש ולהוליד גשמיים באיש ולכך נקראת האשה אשה כי איש ואשה הוא מלשון התחברות שנתחברו להיות אחד כמ"ש הרמב"ם במורה בשיתוף שם איש עיי"ש, ולזה אמר עצם מעצמי ולזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כי אם נבראת מנפרדים לא היו נקראים איש ואשה ולא עליו שם איש ולא עליה שם אשה מחמת שלא היו מושפעים כל כך שיהיו משפיעים באופן שיהיו קיימים באיש משא"כ עתה שנבראים באחד והיא חשובה להשפיע קיום להיות קיים באיש ולזאת יקרא אשה ועוד כי בבהמות וחיות אין בהם זיווג מתחבר שזכר מי שהוא בא על נקבה מי שהיא משא"כ זיווג איש ואשה משמים נזדווגו יחד בגופם ונשמתם בדרך בריאתם כאדם הראשון וחוה שנבראו ביחד וזהו כוונת המדרש בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים וכו' והכוונה לזה כעין הכוונה במ"ש חז"ל בתחלה עלה במחשבה לבראות בעוה"ז במדה"ד יע"ש שבודאי אין שייך לומר בהקב"ה שנמלך וחוזר ממה שהיה חושב קודם רק שהכוונה כמ"ש האלשיך שהעולם נברא במחשבה ובמאמר והיינו שקודם על ידי המחשבה היה הבריאה נתהווה בריאה דקה ורוחניות ועל ידי מאמר נתעצם הבריאה והיה הולך ומתפשט ונתהוה מציאות גשמי וזה שאמר שעלה במחשבה לבראות במדה"ד הכוונה המציאות הדק שנעשה ע"י המחשבה הי' במדת הדין וההתפשטות שהיה במאמר עד שנעשה מציאות גשמי הי' במדת הרחמים אחר שידוע שבעולם הגשמי לא יתקיים במדה"ד ומה שהי' המחשבה במדה"ד היינו שאם לא הי' במחשבה מדה"ד לא הי' שום מציאות לרע כלל ולא הי' בחירה בעולם והקב"ה רצה שיהי' בחירה בעולם חפשית לזה הי' במחשבה על מדת הדין ולפ"ז הכוונה ג"כ כאן ע"ז שמציאות של אדם וחוה שהי' בדקות ע"י המחשבה הי' שיהיו שנים שאם הי' המחשבה שיבראו כאחד הי' הקיום באיש הכרחי והקב"ה רצה שיהי' הטוב והרע, החיים והמות נגמר על ידי בחירותם לכך היה המחשבה על השנים

לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת לכאורה קשה דאף אם לא היה נלקחה מאיש רק היו נבראים שנים כמו בהמות וחיות כשהוא נקרא איש היא ראוי להקרא אשה, כמו פר פרה חמור חמורה, ונראה דעיקר נתינת הטעם במ"ש כי מאיש לוקחה הוא שלא נאמר כיון שהוא יקרא אדם ראוי לקרות אשה אדמה כמו פר פרה לזה נתן טעם כי מאיש לוקחה דבשלמא אם נבראה גם מאדמה כמו האדם היתה נקראת בשם אדמה כמו פר פרה אבל אחר שהיא לא נבראת מהאדמה בשוה עמו לכן הוא ראוי לקרותו בשם אדם כי הוא נברא מן האדמה אבל היא נלקחה מהאיש ראוי לקרותה בשם אשה

ויביאה אל האדם. בעירובין (דף י"ח) אמרינן מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן, ופ"ק דברכות אמרינן כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות. ומעודי תמהתי מה טיבה של מצוה זו כיון דאנן מבקשין כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלמא דאין שמחה גדולה משמחת. חתן וכלה ומה מצוה לשמוח לב שמחים ולשמח לב עגמי נפש יש מצוה ולא לשמוח לב שמח. ומה שנ"ל בזה להקדים מה דאמרי' לקמן ברכות שם במערבא אמרו לי' הכי מצא או מוצא. מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב. או מוצא דכתיב ומוצא אני את האשה מר ממות. ולכאורה יקשה האיך שייכות לשאלה זו בשעת נשואין שאין ידוע לו עדיין טבעה ואיכותה ובודאי טובה הוא בעיניו כיון שנשאה עכשיו, ונראה דהנה יש לראות גודל מעלת הנושא אשה בת בנים דא"א לבוא לגודל שכר המקווה לבלתי ב"ת כ"א ביש לו בנים. דהא חזינן דאברהם דהיה צדיק שאין כמותו ובאומרו אליו ית' שכרך הרבה מאוד. השיב מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. ואם אברהם אמר כן אנן מה נעני' בתרי', וזה מעלת הנושא אשה לשם שמים וע"ז ודאי יש לשמות כשמחת בית השואבה כי בזה זוכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה. וע"ז ודאי נאמר מצא אשה מצא טוב אמנם בהיפוך הנושא אשה כדי למלאות תאותו ומשביע עצמו בתאוות היצה"ר ואין מחשבתו כ"א לזה. אז מן תאוות ההיתר יבא אל האיסור כי כן דרכו של היצה"ר כשימלא תאוותו מן ההיתר ואח"כ כשלא יהיה לו מזומן ההיתר מביאו אל האיסור, וע"ז ודאי נאמר ומוצא אני את האשה מר ממות וכל המקרא. וזה הגדת בני מערבא שמודיעין לו שבאשה יש מצא ומוצא. שבכוונתו לש"ש הרי מצא ובאם לאו ח"ו הרי מוצא. וא"כ כל נושא אשה יכנס בסכנה עצומה. כיון שבדבר שיש בו תאוות גשמיות והחומריות גדולות הערך עד שהמשילו ואמרו שהוא אחד מס' בג"ע. מחויב האדם שיתבטל תאוותו עד שיהיה כאלו כפאו שד. שיהיה רק כוונתו לשם שמים. וזהו מגדולי הנסיונות ולזה מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה ולהודיע לו כמה הוא זוכה עי"ז. ושגם אברהם אבינו לא הגיע למעלת רב טוב הצפון עד שהיה לו בנים. וזה אמרם קול חתן וקול כלה. קול