נחלת יעקב קב

ספר

דברים

ויהי בארבעים שנה וגו' פרש"י מלמד שלא הוכיחן עד סמוך למיתה. למד מיעקב וכו' והוא תמוה אטו עשה הוכח תוכיח לא נאמרה רק על סמוך למיתה. וגם מה שאמר שלא יהי' מוכיחו וחוזר ומוכיחו תמוה דהא אמרינן בש"ס הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ולתרץ נראה דהנה הבעל עקידה כתב בשער י"ג לפרש הש"ס דלא הי' דוד ראוי לאותו מעשה דאין העונש על החטא דאי אפשר לילוד אשה שלא יחטא כי אדם אין צדיק בארץ שהרי אפילו ישראל ודוד חטאו ועיקר העונש על מניעת התשובה ולפ"ז דאין להמוכיח להזכיר להחוטא החטאים שעשה רק להוכיחו לעשות תשובה ומכ"ש כשכבר עשה תשובה ודאי דאין להזכירו העוונות שעשה וכדאמרינן שלא יאמרו לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים ולפ"ז נראה דאין להמוכיח להזכיר העוונות, שעשה כבר וא"כ יוקשה על משה רבינו עליו השלום למה הזכיר החטאים שעשו במדבר בערבה כו' וגם הלא כבר עשו ישראל תשובה ונתכפר להם והיאך הזכירם היפך הדין להזכירם בעוונות שעברו וכמו כן קשה על יעקב אבינו במה שהזכיר לראובן וגם ליהודה חטאם אחר שכבר שבו. ולתרץ זה נראה לי דידוע דכמו שבחולי הגוף שכאשר אם כבר נחלה וקם עדיין רושם החולי בו שהוא צריך שמירה רבה ולהזהירו בכל פעם אפילו מדבר קל כו אפילו בדבר קל מחזיר החולי לחליו וכן הוא בחולי הנפש שכאשר התשובה לא עקר החטא לגמרי להפכו לזכות ועדיין נכתב עונות לפניו יתברך וכיון שיש בו רושם החטא עדיין בדבר קל יכול לחזור ולחטוא וצריך מחמת זה שמירה ואזהרה מרובה. וידוע שמי שלא חטא עדיין ועובד השי"ת בכל כוחו שאינו ראוי לבוא אליו ולהזהירו בכפליים שלא יחטא בחטאים גדולים שהאזהרה בו הוא פגם גדול בכבודו. להזהיר איש שלא נמצא עליו שום שמץ להזהירו שלא יחטא באשת איש וכיוצא בחטאים עצומים ולזה כשקרא משה להזהירם בתוכחה בצ"ח קללות שלא לחטוא בעת שהיו טהורים ונקיים מכל חטא ויש בזה פגם גדול בכבודם להזהירם בכפל ולזה אמר להם מקודם שעדיין רושם מחטאים הללו עליכם. ובדבר קל תוכלו לחזור לחולייכם רק כל זמן שהייתי חי והייתי מזהיר אתכם ושמרתי אתכם להיותי פרנס שלכם וגם אולי זכות שלי שמר אתכם שלא תחזרו לחטוא אבל עכשיו שאני מת ואתם תלכו מפרנס לפרנס שאינני יודע אם יהי' זכות ושמירת הפרנס השני גדול כל כך לכך אני מזהיר עוד הפעם ולכך לא שנה במשנה תורה רק מצות מצות כע"א ועריות שאר בשר שבכו עליו כענין שנאמר בוכה למשפחותיו וכיוצא באלו מצות שהי' יודע שיש בהם רושם חטא מאלו. והנה ענין תוכחה זו שצריך להזכיר רושם החטא ולהזהירם שיהיו נזהרים בהם שלא יחזרו לחטא ודאי אינו נכון להוכיח בהם דבשלמא כשמוכיח על חטא שעדיין לא שב שישוב יש קץ לתוכחתו משא"כ בדבר שכבר שב ממנו רק שבא להזהירו מחשש אולי יש רושם החטא בו שצריך אזהרה יתירה א"כ אין קץ לתוכחתו דכל יום ויום צריך להשכים ולהזהירו וכל הרואה בתוכחתו יחשוב שאתמול עבר עבירה זו ולכך מוכיחו ואין תוכחה זו ראויה רק בשעת מיתה. כשיצאו משמירתו מפרנס לפרנס ואתי נמי שפיר הטעמים שלא יהי' מוכיחו וחוזר ומוכיחו והוא ממש כמש"ל דאיך קץ לתוכחה כזו ובכל יום ויום יצטרך להוכיחו. וגם הטעם השני אתי שפיר שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו. דכשחבירו רואהו כשמוכיחין אותן יחשוב שעכשיו עבר עבירה זו ומתבייש

פרשת ואתחנן

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ. אמרינן בש"ס (גיטין פ"ח) מה דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו משום דצדיק ה' וישקוד על הרעה. אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת וכו' עולא אמר שהקדים שני שנים לונושנתם והיינו כי לולא שהקדים הגלות הי' מתקיימים בהם ח"ו אבד תאבדון זה כוונת התלמוד בר"ה בהא דפריך הש"ס התם על קרא דצום השביעי וצום העשירי יהפוך ה' לששון ולשמחה קרי לי' צום וקרא לי' ששון וכבר תמה בזה הט"ז באו"ח סי' תקנ"א דמאי קושיא הוא ודאי הכי קאמר דקודם הי' צום יהי' עתה ששון ועיי"ש מה שנדחק בזה. ונלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה תמוה הבטחה זו דמה ענין יש להפוך אלו ימי הצומות לששון ולשמחה. וכי מי שאירע לו צרה בתשרי ויצא ממנה בניסן יעשה בתשרי על יום הצרה משתה ושמחה ואין ראוי לקבוע יום משתה ושמחה אלא ביום שניצל מהצרה כמו ביציאת מצרים שנקבע יום השמחה ביום היציאה ממצרים ולא ביום שנכנסו למצרים. ולזה נאמר אף דודאי אין ראוי לקבוע יום שמחה ביום הצרה, מ"מ אם מכח מה שנעשה הצרה ביום הזה הי' סיבה שניצל אח"כ מהצרה כגון ביום שנחלה הי' רופא של המלך כאן וע"י כן נתרפא ואלו היה נחלה ביום אחר לא הי' רופא כאן ולא היה נתרפא בודאי ראוי לקבוע ביום זה המשתה דהא ביום זה היה סיבה לנס. ומעתה הואיל ומה שהקדים הקב"ה את הגלות שני שנים לונושנתם הוא סיבה להגאולה וראוי לקובעו יום משתה ושמחה בזמן הגאולה כי ע"י ההתעוררת הרחמים שהי' בעת הזאת בא קץ הגאולה. והנה ידוע כי ביום שיש צרה גדולה בעולם קונה אותו היום תוקף הדין