נחלת יעקב על מסכת סופרים טו

אלא אשורית. במסכת מגילה מפרש הש"ס הטעם שאין כותבין תו"מ אלא אשורית דכתיב והיו הדברים האלה משמע בהוייתן יהא דהיינו אשוריתכמו שנכתבו בתורה:

לא התירו כו'. פרש"י לא התירו לכותבם לשון אחר חוץ מלשון הקודש אלא יונית. ושם בגמ׳ מפרש טעמא דרשב"ג דכתיב יפת אלהים ליפת כו׳ יפיפת של יפת באהל' שם:

אע"פ שאמר רשב"ג כו׳. כל הלכה זו קשה להולמה חדא דלישנא לא מתיישב דקתני אע"פ שאמר רשב"ג כו׳ לא הודו לו חכמים מאי הלשון אע"פ ועוד דזהו הפלוגתא בהלכה הקודמת ופשיטא שלא הודו לו חכמים ועוד דמאי מייתי ראיה ממעשה שהביא האיך מוכח מהאי מעשה שלא הודו לו חכמים. ועוד הא דקאמר לקמן ואף חכמים עמדו בדבריהם דתנן כל כתבי קודש מצילין אותן מפני הדליקה כו׳ האיך מוכח מזה דחכמים עמדו בדברי׳ וא"ל מדקתני אע"פ שכתובין בכל לשון מצילין אותן מפני דליקה ש"מ דמותר לכותבן בכל לשון. ז"א בפ׳ כל כתבי דייק ממשנה זו להיפך מדקתני אע"פ שכתובין בכל לשון משמע דאתי׳ דוקא כרשב"ג דלרבנן מאי אע"פ דהא ניתנו לכתוב בכל לשון אע"כ דמתני׳ אתיא כרשב"ג ואתא לאשמעי׳ אע"פ שאוסר רשב"ג לכותבן בכל לשון אפ"ה מצילין אותן מפני הדליקה וא"כ דמתני׳ אתיא כרשב"ג האיך מוכח מזה דחכמים עמדו בדבריהם. וגם מהירושל׳ דרישא פ׳ כל כתבי מוכח להדיא כמ"ש דאיתא התם על המתני׳ דכל כתביהקודש מצילין אותן מפני הדליקה למי נצרכה לרשב"ג אע"פ דאמר רשב"ג אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית מודה הכא שמצילין אותן מפני הדליקה מעשה בר"ג שהיה עומד ע"ג הבנין וכו' עכ"ל הרי מפורש דמתני׳ דכל כתבי לא אתיא אלא כרשב"ג. לכנ"ל דצריכין להגיה איזה תיבות בהלכה זו וכצ"ל אע"פ שאמר רשב"ג אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית מודה לחכמים שמצילין אותן מפני הדליקה שאמר רבי מעשה ברשב"ג שהיה עומד כו׳. ומדאמר ליה לשקע תחת הנדבך לגונזו ש"מ דס"ל דטעונין גניזה אע"פ שהיה כתוב תרגום ולא אשורית וממילא דמצילין מפני הדליקה. וזהו ממש כגירסת הירושלמי שהבאתי דמייתי ראיה מהאי מעשה דמודה רשב"ג דמצילין אותן מפני הדליקה. ותו גרסינן הכי ועוד דתנינן כל כתבי קידש מצילין כו׳. וזהו ראיה אחרינא דמודה רשב"ג לחכמים דמצילין מדקתני אע"פ שכתובין בכל לשון ע"כ דאתיא כרשב"ג ואפ"ה קתני דמצילין אותן מפני הדליקה. וע"פ הגה"ה זו עולה הלכה זאת שפיר מכל צד ומסכים כשיטת הירושלמי. אמנם בבבלי ריש כל כתבי פליגי אמוראי אליבא דרשב"ג אי מצילין אותן מפני הדליקה אי לא וע"ש:

ואמר לבנו. כצ"ל ואמר לבנאי וכבר כתבתי זאת פ"ה הלכה ט"ו:

בין שקורין בהן. פרש"י כגון נביאים שמפטירין בהן בבהכ"נ. ובין שאין קורין בהן כגון כתובים:

ואעפ"כ. כצ"ל ואע"פ שכתובין בכל לשון והכי איתא להדיא במתני׳ ריש פ׳ כ"כ:

מפני ביטול בהמ"ד. פרש"י דמשכי לבא ובשנת היו דורשין דרשה לבעלי הבתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להם הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים:

אע"פ שיש בתוכן מעות. דמפני כבוד הספר מותר להציל אפילו המעות שבתיק:

למבוי שאינו מפולש. בפרק כ"כ דף קי"ז איכא כמה אוקימתי מאי הוי מבוי מפולש ואיזהו אינו מפולש ואסיק רב אשי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש שלש מחיצות בלא לחי זהו מבוי מפולש:

אלא מן המנחה ולמעלה. הכי איתא בירושל׳ פ׳ כל כתבי והטעם שהתירו מן המנחה ולמעלה לפי שאז לא היו רגילין לדרוש וליכא תו ביטול בה"מ וכ"כ ביפה מראה. אבל בבבלי משמע דתיכף אחר אכילת שחרית מותר לקרות בהן דאיתא שם דף קט"ז ע׳ב בזמן בית המדרש אין קורין בהן אבל שלא בזמן בהמ"ד קורין בהן. ופרש"י שלא בזמן בהמ"ד לאחר אכילה לא דרשו. משום שכרות. ונ"ל דהבבלי וירושלמי ל"פ אהדדי זמן אכילת שחרית היה נמשך בימיהם עד שש ומחצה וזהו זמן מנחה גדולה:

שונין ודורשין. שונין פרש"י בגון מדרש שיר השירים וקהלת:

צריך דבר כו׳. פי׳ צריך לעיין בפסוק מביא ורואה בו. רש׳י שם:

שמסורגלין. ר"ל שנכתבין בשירטוט אפ"ה אסור לקרות בהן:

ברכות שכתבו כו׳. ר"ל מטבע הברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות. רש"י:

עניינות הרבה. ר "ל שכתוב בהן עניינות מפרשיות שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה. רש׳יי פרק כ"כ:

כשורפי תורה. פרש"י לפי שלא יצילום בשבת מפני הדליקה והוי כשורפי תורה:

לבודקו. לידע אם אמת הדבר:

מפני מה אמרו לו. נ"ל שכצ"ל מ"מ א"ל. וקאי על רבי ישמעאל מ"מ אמר לו גדול עונה האחרון מן הראשון ומשני מפני עניינות של תורה שכתובין בהן ואסור לאבדן בידים והוא היה מאבד אותן בידים ולכן גדול עונש האחרון:

דתני רשב"י כו׳. בירושלמי פ׳ כ"כ איתא על הא דתני מפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בהמ"ד. הדא אמרה שהמשנה קודם למקרא. פי׳ הואיל שאסרו לקרות בכתובים משום ביטול בהמ"ד ש"מ דמשנה עדיף ממקרא. ודא מסייע לההיא דתני רשב"י העוסק במקרא מדה ואינה מדה כו׳ עכ"ל הירושלמי ולפ"ז יובן הלכה זו וקא אריש פרקין בהלכה ב׳ דקתני ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בהמ"ד ע"ז קתני דתני ר"ש בן יוחאי כו׳ והיינו ממש כשיטת הירושלמי:

על מנת שקרא ושנה. הנהו ד׳ תיבות ליתא בירושלמי ואפשר ליישב דאיתא לקמן בהלכה ט' ולא שיהא דולג כו׳. והיינו דקתני כאן אע"פ דאמרי׳ העוסק בש"ס אין מדה גדולה מזו אבל בתנאי ע"מ שקרא ושנה תחלה אבל לא שידלג במקרא ובמשנה כדי לבוא לש"ס וכדלקמן בהלכה ט':

לעולם הוי רץ למשנה. הלכה זו מבואר במס׳ ב"מ דף לג ובירושלמי פרק כ"כ. ויען דלישנא של הלכה זו היא ממש כלשון הירושלמי אלא שיש בה איזה טעיות לכן אציגה לשון הירושלמי ופי׳. והכי איתא שם לעולם הוי רץ למשנה יותר מהש"ס דר"י בר אבין אמר עד שלא שיקע רבי בו רוב משניות אבל שיקע בו רבי רוב משניות לעולם הוי רץ לש"ס יותר מן המשנה עכ"ל. והנה בירושלמי איכא נמי ט"ס בסיום הלכה צ"ל לעולם הוי רץ למשנה יותר מן הש"ס. וה"פ הא דקתני העוסק בש"ס אין לך מדה גדולה מזו מייד קודם שקבע רבי רוב הלכות במשנתו. אבל בתר שקבע רבי רוב משנתו כלומר לאחר שסידר המשנה אמרו הוי רץ למשנה יותר מהש"ס ובמס' ב"מ משני הש"ס בענין אחר וע"ש אמנם הכוונה אחת היא אלא שיש בהן שינוי לשון:

כקונדיטין. יין ודבש ופלפלין ומצעו לשון זה כמה פעמים במדרשות:

בלא הש"ס לעולם. דכולהו איתנהו ביה דבלולה במקרא ומשנה כדאיתא בסנהדרין דף כ"ה:

ועוד נמשלה התורה כו׳. כל זה איתא בילקוט פ׳ יתרו ושיר השירים וכן דרך המדרשים להביא על ענין אחד כמה משלים כדי לחזק הענין:

אבל אשרי אדם. ר"ל באמת ומצינו לשון זה כמה פעמים בש"ס:

ולא שיהא דולג. ר"ל שידלג במקרא ובמשנה ולא ילמדנה על נכון רק כדי לבוא לש"ס דא"כ מאימהני ליה הש"ס אלא ילמד בתחלה מקרא ומשנה על נכון ואח"כ יבוא לש"ס. וזהו שסיים על מנת שילמוד מקרא וכו׳. והרא"ש סוף פרק ב׳ דב"מ הביא הלכה זו בשם מדרש וגם התי"ט בהקדמה שלו לספר פלפלא חריפתא הביאה בשם מסכת סופרים ופירשה בשני אופנים וע"ש:

חמר ספן קדר כו׳. הלכה זאת איתא במשנה דסוף מסכת קדושין אמנם בירושלמי הוסיף בה דברים והלכה זו היא כלישנא דירושלמי. והטעם שלא ילמד את בנו חמר ספן כו׳ מפורש במשנה שם שאומנותן אומנות לסטים. פרש"י כשלנין בדרכים הם נכנסין ולוקטים עצים מן הכרמים ופירות ועוד שנשכרין לאחר ומעבירין על תנאם:

קדר. פי׳ בעל קדרות שמוליך ממקום למקום:

והספנים רובן חסידים. וקשה דת"ק דר"י אמר דאומניתן לסטות ור"י אמר משמו דרובן חסידים. וראיתי במהרש"א בח"א שכתב באמת לפרש"י צריכין לומר דר"י שאמר משמו פליג על ת"ק וכתב עוד ולולא פירושו נראה דחמר גמל ספן לאו משום גזילה הוא אלא משום שמלאכתן בדרכים רחוקים חוץ מביתם והטעם שאומנותן אומנות לסטים לא קאי אלא על ארועה וחנוני ברועה שמרעה בשדות אחרים וחנוני שמלומד באונאה שמטיל מים ביין וצרורות בחטים והשתא ר"י משמו לא פליג ומלתא באנפי נפשה היא עכ"ל. ודע שחסר כאן בבא אחד דבמשנה קחשיב ברישא נמי גמל והכא לא קחשיב וכן בסיפא קתני והגמלין רובם כשירים והכא לא קתני. וטעם דרוב גמלין כשירים פרש"י לפי שהולכים במקום גדודי חיות ולסטים יראים לנפשם ומשברין לבם למקום והספנים שפורשין למקום סכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים:

טוב שברופאים לגיהנם. פרש"י שאינו מתירא מן החולי ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא:

והכשר שבטבחים כו'. פרש"י ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן ובתי"ט כתב לפי שטבח הוא אכזרי והיא מדת עמלק:

רוב ממזרים פקחים. פי' ביפ"מ שדומין לאביהם שהם בעלי ערמות לפתות הנשים ולהסתיר מעשיהם מבני אדם:

רובן של עבדים נאים. כתב ביפ"מ שצ"ל גאים וטעמא דאין הגיאות נמצא אלא בביזוי משפחה:

ביישנין. פי׳ הי"מ שהן מיוחסין ולכן הן ביישנים דומין לאביהם:

דומין לאחי האם. כתב היפ"מ יתכן דזהו לפי שאשה אוהבת אותם ולעולם מחשבתה בהם וכשדמיונה בהם בשעת תשמיש ידמה הוולד להם שציורה פועל בו כמ"ש הטבעיים:

דתני רשב"י. נ"ל שצ"ל תני רשב"י הכשר שבעובדי כוכבים כו׳ וכתב היפ"מ נ"מ שאין להאמין בו. והא דקתני בשעת מלחמה נ"ל דאז צריך ליזהר עצמו ביותר שיוכל ליתן אמתלא לדבריו שכוונתו היה להרוג אחד מהשונאים. אכן ברש"י פ׳ בשלח על הפסוק ויקר שש מאות רכב ובמכילתא הובא דברי ר"ש ולא כתב שם בשעת מלחמה. ואחרי כתבי מצאתי בספר בחיי על התורה שכתב כמו שפרשתי:

הטוב שבנחשים כו׳. ונ"מ אע"פ שהוא בן תרבות אין לבטוח בזה וכן כשירהשבנשים אין להאמין בהן כדאשכחן בבנתה דרב נחמן בפרק השולח עיפ"מ:

אשרי מי כו׳. כתב היפ"מ משום דקאמר בכמה מהכשרים שהן רעים קאמר דאשרי מי שעושה רצון המקום כי קשה למצא זה אי נמי לפי שאמר מן רעות הנשים אמר אשרי מי שעושה רצון המקום שניצל ממנה כאמור טוב לפני אלהים ימלט ממנה