נחלת דוד בבא מציעא צ

חשיב כיד א"כ אפי' היכא דליתא משום יד אפ"ה לא גרע משליח דנהי דבלא קרא כלל לא הוי ידעינן מסברא כלל דלהוי שליח מ"מ לבתר דנכתב קרא ליד תו ידעינן מסברא דעכ"פ לא גרע משליח וא"כ מדוייק מאוד לישנא דלא גרע משליח בלי שום גמגום וגם לשיטת רש"י נמי ניחא דה"ק דנהי דבקרא אתרבי משום יד מ"מ היכא דליתא משום יד לא שבקינן לסברא החיצונה דהוי משום שליח וכיון שאין בדיוקו שום ממשות א"כ יטול לו מה שחידש והעיקר כפירש"י והתוס' א"כ ע"כ מוכרחין אנו לומר כהרא"ש לשיטת הרי"ף דפוסק דלא כר"פ וא"כ קטנה לא קנתה בחצר המשתמרת באינה עומדת בצידו ודלא כהש"ך וכן כ' בנ"מ דהעיקר כדעת רוב הפוסקים דלא קנתה קטנה באינה עומדת בצדו כלל וכ"ז פשוט:

דף יב בגמרא בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה כו' רש"י פי' שהפקירו לכל הקודם וכן היתה גירסת הספרים ישנים וגם מר יהודאי גאון כתב כן כמו שכ' הנ"י והתוס' כתבו דלא גרסי' ואפקריה דאי אפקריה א"כ מיד שיצא מידו אין לו שום זכות בו ובשעת זכיה ליכא דעת אחרת והרא"ש והנ"י תפסו לעיקר כגי' הספרים ישנים דגרסי ואפקרי' ולכך כתבו כיון דבעיין לא איפשטא א"כ במתנה לא נפיק מחזקת מרא קמא ובהפקר דליכא מ"ק אין מוציאין מיד הזוכה וצריך לומר דלא חשו לקושיית התוס' והיינו משום דכיון דהוא הפקיר מדעת חשבינן לי' כדעת אחרת מקנה וכן כתב בנ"י בשם האחרונים עיי"ש מיהו אע"ג דחשבינן לי' דעת אחרת מקנה אותן מ"מ לענין חזקת מ"ק אמרינן כיון שהפקירו נסתלק מעליו ולא שייך בי' חזקת מ"ק ועיין במע"מ והיינו כיון דהפקר באמירה בעלמא תו לא מצי לחזור בו אם לא שיקדים הוא עצמו ויזכה בו דאז לא גרע מאחר כמבואר סי' ער"ה עיי"ש משא"כ במתנה שכ"ז שלא זכה בו המקבל עדיין ברשותו הוא לחזור מדיבורו ולכך לא הוי בהפקר חזקת מ"ק כיון דהמפקיר לא מצי לחזור בי' וליכא נ"מ רק לגבי אם תפסה אחר ופשוט:

שם ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם נקטינן מסוגיא דשמעתין דקטן אין לו יד כלל לענין מציאה מדאורייתא רק מדרבנן מפני דרכי שלום ולענין מתנה היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותן דעת רש"י במס' סוכה גבי לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא קמא (מ"ו ב) דגם זה אינו רק מדרבנן עיי"ש בפירש"י ד"ה מקני קני אבל התוס' בסנהדרין (מ"ח ב) ובגיטין (ל"ט א') ובכמה דוכתי כתבו דע"י דעת אחרת אית לי' לקטן זכי' מדאורייתא ולפ"ז גם חצר אית לי' לקטן ע"י דעת אחרת מקנה אותו והא דכתבו הרי"ף דקטן אין לו חצר היינו דווקא במציאה וכן כתבו הקצה"ח והנ"מ:

והש"ך בסי' רמ"ג ס"ק וא"ו כתב דהא דקטן אין לו זכיה היינו בקטן שלא הגיע לכלל דעת כלל דהיינו פחות מצרור וזרקו אגוז ונטלו אבל קטן שהגיע לכלל צרור וזרקו אגוז ונטלו אית לי' זכי' מדאורייתא ועפי"ז פירש הסוגיא דלעיל דהא דאמרינן ילפינן מציאה מגט וקטן מקטנה היינו מדאורייתא ודלא כהתוס' לעיל שכ' דכל הנך ילפותות הוי מדרבנן ובעיקר דבריו כבר הושג בקצה"ח ובנ"מ ופ"י למס' גיטין ומהירושלמי שהביא ראי' כתבו דאדרבה מהירושלמי מוכח דלא כוותי' והנה לא עיינתי בעיקר דבריהם כי לא הספיק הזמן בידי וסמכתי עליהם אך מש"כ הש"ך לפרש דהני ילפותות הוי מדאורייתא הא ודאי ליתא וכמש"כ לעיל דליכא לפרושי הסוגיא בשום אופן בענין אחר אם לא נאמר דהני ילפותות הוי מדרבנן ועיין מש"כ לעיל בשיטת התוס' באריכות גם בפ"י עם שבעיקר השגתו על הש"ך נראים דבריו נכונים מ"מ ראיתי בדבריו במש"כ בדף ל"ט דברים שלא הבנתי אותם והמה נראים כתמוהים לענ"ד. הא' מש"כ בפשיטות דעבד מקבל גט שיחרור משום דילפינן לה לה מאשה ולענ"ד זה סותר לסוגיא דלעיל דאמרי' מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן ולדבריו מאי צריך למילף קטן מקטנה הא בקטן גופי' נמי כתיב בפירוש כמו בקטנה כיון דילפינן לה לה מאשה הן אמת דלפמש"כ התוס' דבדעת אחרת יש לו זכי' לקטן מדאורייתא הי' נראה דיכול לקבל גט שחרור כיון דגם בשחרור איכא דע"א מקנה אותו כיון דזכות הוא לו אך באמת דברי התוס' גופייהו יש לדון עליהם מסוגיא דלעיל ורש"י כ' להדיא דאינו אלא מדרבנן ועוד דיש לחלק בין גט שחרור למתנה גם מש"כ הפ"י דמ"ד לא ילפינן מציאה מגט היינו משום דבגט איכא דעת אחרת משא"כ במציאה הוא להדיא דלא כפירש"י שפי' דהוא משום דממונא מאיסורא לא ילפינן ולא ידעתי מדוע נאדי משי' רש"י סוף דבר דברי הפ"י צ"ע וגם דברי התוס' עצמם ג"כ צ"ע ואי"ה לעת אחר יבואר:

שם ע"ב דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי. מפירש"י בשמעתין נראה דהוא מפרש דאף שכבר לוה מ"מ כיון דהוא פסול מן הדין אמרינן דמשום פסולו לא נזהר לשומרו וכן הביא באו"ת ע"ש הריטב"א ורש"י ולדבריהם צריך לומר הא דאמרינן בסוגיא דלקמן דבכתוב בו הנפק תו לא חיישינן לשמא כתב ללוות כו' היינו משום דכיון דמחזר אחריו לקיימו הרי חזינן דנזהר בו אבל התוס' מפרשי דעדיין לא לוה רק שעתה רוצה ללוות עליו וחיישינן שמא מן הלוה נפל אבל אם כבר לוה עליה פשיטא דנזהר לשומרו כיון שכבר הוציא מעותיו ע"פ שטר זה ובאמת אין סברא זו מוכרחת כ"כ די"ל דההלוואה היה כמלוה ע"פ והאמינו המלוה ללוה בלא שום שטר אבל על השטר לא סמך כלל משום שהוא פסול ולא ניחא ליה למלוה לגבות בשטר פסול ומשו"ה לא נזהר לשומרו ולכך בכתב בו הנפק דחזינן דדעתו לגבות בשטר זה מאחר דמחזר עליו לקיימו א"כ ודאי דנזהר לשומרו ואף דנפל לא הוי ריעותא משום דודאי באונס נפל ולשנא דכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי משמע טפי כפירש"י שכבר לוה דלהתוס' מאי ולא לוה עד תשרי דקאמר הני הל"ל ולא לוה עדיין ועיין ונ"מ לדינא בין פירש"י להתוס' אם ידעינן בוודאי שמן הלוה נפל דהיינו ע"פ עדים או שראו את השטר ביד המלוה קודם נפילה דלרש"י אפ"ה לא יחזיר דחיישינן כו' ולהתוס' יחזיר דתו ליכא למיחש למידי וצ"ע לרש"י מסוגיא דלקמן דמצא בחפיסה כו' ואי"ה שם יבואר:

דף יג ע"א בגמ' בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה דע דבסוגיא זו היטב דבר הרב בש"ך בסי' ל"ט וכמעט שעל דבריו אין להוסיף וממנו אין לגרוע זולת במקומות מועטים כאשר יתבאר אי"ה ולזאת אכתוב השיטות בקצרה ואכתוב עליהן הכרעת הש"ך והנה בפי' שטרי הקנאה כ' הרי"ף דר"ל שטר שיש בו קנין וא"צ לפרש בפירוש שהוא בין ילוה בין לא ילוה רק סתם קנין הכי איתא ועיין בנ"מ ואפשר לכוין גם דעת רש"י לזה ודברי הרא"ש במה שתמה בזה על הרי"ף המה תמוהים מאוד וכמש"כ הש"ך דהעיקר כפי' הרי"ף רק שדברי הש"ך סתומים בזה ולא ביאר הדברים כל הצורך ובמהרמ"ש נתבארו הדברים היטב עיי"ש וגם רש"י מעולם לא כיון למש"כ הרא"ש בכוונתו דמשום דדבר תימא הוא כו' ולכך יוצא הקול משעת כתיבה עכ"ד הרא"ש ודבריו רחוקים מאוד בכוונת רש"י והעיקר בפירש"י דאף דהקול יוצא תמיד משעת כתיבה דעדים החתומים על השטר מפקי לקלא אף אם אינו דבר תימא רק דמה בכך שמפקי לקלא מ"מ במה זכה המלוה דאף דשעבודא דאורייתא מ"מ כיון שלא לוה אין כאן שעבוד ולכך בעינן קנין דוקא רק דהנ"מ בין הרי"ף ורש"י דלרש"י צריך לפרש בשעת הקנין שהוא מקנה לו בין ילוה ובין לא ילוה וגם לכתוב כן בהדיא בשטר ולהרי"ף אין צריך לפרש כן רק סתם קנין הכי איתא ובפירוש דברי הרי"ף העיקר כמש"כ הנ"י ודלא כמו שעלה על דעת המהרמ"ש לפרש דלהרי"ף בעינן דווקא שילוה לבסוף רק שאין אנו חוששין לשמא לא ילוה כלל דזה אינו דא"כ מאי לקנוניא דקאמר הרי"ף דהיינו ע"כ שלא ילוה כלל וימסור לו השטר בכדי לטרוף ולמהרמ"ש לא תליא זה בשינויא דרב אסי כלל דלזה בלא"ה אין חוששין וגם כי זה לא יתורץ בשינויא דר"א וא"כ איך קאמר הרי"ף דהא דלא חיישינן לקנוניא הוא משום שינויא דר"א וגם כי הש"ס קאמר דחיישינן לקנוניא אלא ע"כ דהעיקר כמש"כ הנ"י דגם להרי"ף בשטרי הקנאה נשתעבד אף אם לא ילוה כלל רק דאין צריך לפרש כן להדיא בשטר שמשעבד עצמו אף אם לא ילוה דסתמא דקנין הוא אף אם לא ילוה ולכך להלכה העיקר כמש"כ הרי"ף וכמו שפי' בו הנ"י:

ולענין אי בעינן בשטרי הקנאה דלמטי שטרא לידיה ג"כ ב' שיטות. רש"י בשמעתין ד"ה הניחא כ' דבשטרי הקנאה לא בעינן דלימטי שטרא לידיה עיי"ש במש"כ ואי קשיא דהא שמואל ע"כ לית ליה כאביי כו' לאו פירכא היא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה כו' עכ"ד מוכח מזה דבשטרי הקנאה אף אי לא מטא לידיה מעולם אפ"ה זכה ביה וכן הוא דעת הרבה מהפוסקים והנ"י הביא בשם הר"ח והרי"ף בתשובה דגם בשטרי הקנאה בעינן דמטא שטרא לידיה דשטרי הקנאה לרב אסי הוי כמו עדיו בחתומיו זכין לו לאביי וכמו בעידיו בחתומיו זכין לו לאביי בעינן דמטא שטרא לידיה כדאמרינן להדיא בשמעתין כמו כן שטרי הקנאה לרב אסי בעינן ג"כ דמטא שטרא לידיה והביאו ראיה מהא דמי שמת ונמצא דייתיקי קשורה לו על יריכו דלא יחזיר ומי לא עסקינן אפי' אם יש בה קנין מיהו ראיה זו כבר דחה הה"מ בפ"ט מה' זכיה ומתנה דשאני התם דאיירי במתנת ש"מ בכולה ולכך בעינן מטא לידיה דווקא אבל במתנת ש"מ במקצתה דדינה כמו מתנת בריא אה"נ דאפי' לא מטא לידיה נמי קנה ובעיקר דבריהם הקשה במהרמ"ש [וכבר קדמוהו בזה הראשונים עי' בש"מ והובא באו"ת ובנ"מ] מהא דאמר