נחלת דוד בבא מציעא קיג

היה מלקט הכל מ"מ כיון שהוא בכפל וטורח לו ללקט הכל לכך אינו מלקט כלל משום דאין מדרך האנשים ללקט מחצה ולהניח מחצה [ותירוץ זה הוא עיקר כמש"כ בס' תו"ח עיי"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם דתפס לעיקר כהך שנוייא] ולכך קמיבעי ליה בג' מינים ביחד דאפשר דבזה לא אמרינן הך סברא מדטורח לו ללקט הכל אינו מלקט כלל דזה לא שייך רק היכא שהוא מין אחד אבל כאן דאיכא ג' מינים שפיר אורחי' ללקט מין אחד מהם כולו דבזה אין טורח כ"כ וגם כיון דהוא מלקטו לאותו מין כולו שפיר הוי אורחי' בהכי אף שמשייר שאר מינים וכיון שכן אפשר דמין אחד ילקט היום שני למחר ולכך לא מפקיר להו כלל או דלמא כיון דטורח לו ללקט כל הג' מינים בפעם א' תו לא מלקט כלל אפילו מין אחד לבדו דגם בזה שייך הך סברא דאינו מלקט לחצאין כמו במין אחד כנ"ל לפרש כוונת האבעיא לפי גירסת הרמב"ם ולא גרסינן הך דאיתא בספרים דידן טעמא מאי משום דלא חשיבי כו' רק קב תמרי ורמוני ושומשמי מהו ותו לא ופירושה היא כדכתיבנא וגירסתו מחוורת טפי מגירסא דידן דאילו לגירסא דידן אינו מיושב כ"כ דאטו מפורש במתני' או בדר"י על איזה פירות מדבר אם בחיטים ותבואה לבד דיהיה שייך למבעי היאך הוא הדין בתמרי ורמוני הלא סתמא קתני במתני' מצא פירות ומשמע דבכל מיני פירות איירי ואף דיש בהם חשובים ושאינם חשובים מ"מ השיעור שוה בכולן דלעומת מה שהן חשובים טפי לעומת זה נפישי טרחייהו טפי ולכך ממילא הסברא נותנת דכל מיני פירות שיעורן שווה ולכך סתם להו במתני' ותני פירות סתמא דכל מיני פירות במשמע יהיו מה שיהיו וא"כ מאי קמיבעי ליה אבל לגירסת הרמב"ם ניחא ועיין:

שם ע"ב תוס' ד"ה ת"ש המוצא מעות תימא כו'. וי"ל דהברייתא אלימא לי' לאקשויי דמשמע דבכל ענין הוא שלו אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויים שם ומשמע נמי כו' עיי"ש. מפשטן של דבריהם יראה דכוונתם הוא כיון דמיירי בדבר שיש בו סימן אם כן תיקשה גם לרבא ולכך אלימא ליה לאקשויי מברייתא משום דקשיא מינה בין לאביי ובין לרבא וממתני' לא קשיא רק לאביי אמנם ברש"א כתב דאין כוונתם להקשות גם לרבא דכיון שהרבים מצויין שם ועומד לייאש תו הוי כדבר שאין בו סימן ואמרינן ביה למפרע הוא דמיאש רק דכוונתם הוא דלאביי גופא אלימא הקושיא מדבר שיש בו סימן מדבר שאין בו סימן וצריך לומר לדבריו אף דאכתי המקשה לא ידע מהא דר"י דאדם עשוי למשמש בכיסו וא"כ מנא ידע דאבד במקום שהרבים מצויים דלתייאש לכי ידע דלמא יסבור שאבד במקום שאין הרבים מצויים ולא יתייאש לעולם אף לכשידע וא"כ קשיא גם לרבא דמ"מ הא יוכל לשער שאבד במקום שהרבים מצויים אף בלא הא דר"י דזה יוכל לשער בקל היכן נאבד הימנו ובאיזה מקום. אמנם עיקר דבריו בזה דחוקים דמאי אולמא הקושיא לאביי יותר מדבר שיש בו סימן כיון דלאביי אין נ"מ כלל בזה וגם עיקר סברתו דיוכל לשער היכן נאבד אף בלא הא דר"י הוא ג"כ דחוק מיהו אף אם נאמר בזה דלא כרש"י רק דכוונת התוס' הוא דמהברייתא קשה גם לרבא מ"מ עיקר דבריהם בזה דחוקים וכמו שהקשה במהרמ"ל דבמה תירצו לקושיא הראשונה כיון דכבר הקשו ממתניתין כו'. ומה שכתב במהרמ"ל דמהברייתא הקשו תחילה. הן אמת דלשנא דגמ' מוכח כן מדשני אמתניתין כדאמר ר"י ומשמע שכבר היו ידועים להם דברי ר"י שנאמרו על הברייתא וא"כ ע"כ דמהברייתא הקשו תחילה אבל לפ"ז תיקשה בהיפוך א"כ למה חזרו והקשו אח"ז ממתני'. ומה שכתב במהרמ"ל ע"ז שזה היה מקשה אחר הוא דחוק כמבואר לכל מעיין וכל זה גרם להם להתוס' משום דאזלו לשיטתם לעיל שכתבו דר' יצחק ע"כ ס"ל כאביי אבל לפמש"כ לעיל דאין לזה שום הכרח יהיה ניחא סוגיא דידן בלי שום דוחק והוא דר"י ס"ל כרבא ולכך ממתניתין לא הוי קשיא ליה ולא מידי רק מהברייתא שפיר הוי קשיא ליה לרבא כיון דמיירי גם ביש בו סימן ובלא הא דר"י הוי קשיא שפיר לרבא משום דאינו עומד להתייאש כלל כיון דלא ידע היכן נפל ודלא כרש"א ולכך הוצרך ר' יצחק לשנויי להא דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מיהו אף לבתר דחדית לן ר' יצחק הך סברא דעשוי למשמש בכיסו מ"מ לא הוי ידעינן דתועיל הך סברא דעשוי למשמש רק שעי"ז ידע היכן נאבד הימנו אי במקום שהרבים מצויים שם אי לא דכיון שעי"ז יוכל לדעת שאבד במקום שהרבים מצויים שם ממילא הוא עומד להתייאש לכשידע ואם כן לרבא שפיר אמרינן דהוי יאוש למפרע ותו לא קשיא לרבא ולא מידי אבל אכתי לא ידעינן דסברת עשוי למשמש בכיסו יהיה מועיל כ"כ דבשביל זה נאמר שידע תיכף לכשנפל דלא להוי יאוש שלא מדעת גם לאביי משום דזה יותר בקל לכוין המקום היכן נאבד משנאמר שידע תיכף לנפילתו עד דלא להוי יאוש שלא מדעת כדמוכח מדברי רש"א שהבאתי לעיל ובלא"ה נמי הסברא פשוטה כן ולכך אף לבתר דשנינן אליבא דרבא הך סברא דאדם עשוי למשמש בכיסו כו' מ"מ מקשה ממתני' לאביי משום דסברת המקשן היה דלענין זה לא תועיל הך סברא והתרצן השיב כדר' יצחק וכו' ר"ל כי היכא דמהני הך סברא דאדם עשוי למשמש לענין דלא תיקשה לרבא משום דעי"ז יוכל לדעת היכן נאבד כמו כן מהני גם לאביי דסברת עשוי למשמש חזקה כ"כ עד שעי"ז ירגיש תיכף סמוך לנפילה ותו לא הוי ישל"מ וידוקדק עפי"ז לישנא דכדר' יצחק משום דאינו ממש דברי ר' יצחק רק דהגמ' קאמר כמו דאמרינן לרבא כמו כן נוכל לומר דהך סברא מהני גם לאביי כנלפע"ד ברור והבן זה כי הוא עמוק קצת:

שם תוס' בד"ה תאנה נמי מידע ידע ויש לומר דבדין וודאי דאין לתלות בעוברי דרכים עכ"ד. ויש לדקדק לפי מאי דקיי"ל דהל' כר' חנינא במס' ב"ב (כ"ג ב') בשמעתא דניפול דאמר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אם כן אמאי הוא הדין באמת לתלות באילן ואי משום דהאילן קרוב אדרבה טפי אית לן למתלי בעוברי דרכים שהם רובא דעלמא כיון דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מיהו לשיטת הרמב"ם שם (כ"ד א') בעובדא דחצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה דשרייה רבינא ואמרינן עלה לימא משום דסבר כר"ח ודחי שאני חמרא דאי מגניב מיניה אצנועי בגוויה לא הוי מצנעי והני מילי חמרא אבל עינבי מצנעי והנה הרמב"ם פסק דענבי אסורין גם לפי מאי דקיי"ל כר' חנינא ולכאורה דבריו אינם מובנים דבגמ' לא אמרינן זה רק לפי מאי דבעי למדחי דלא ס"ל כר"ח אבל לפי מאי דקיי"ל כר"ח למה יהיה ענבי אסורים הלא אית לן למיזל בתר רובא דעלמא וכן הקשה עליו בפרישה וכ' ע"ז הט"ז ביו"ד סימן של"א דמשמע ליה להרמב"ם מדקאמר והני מילי כו' דגם לפי האמת קיי"ל הכי ואי משום דרו"ק הולכין אחר הרוב הני מילי היכי שלא נמצא במקומו ממש כגון ניפול הנמצא בין שני שובכות דאזלינן בתר השובך היותר גדול אף דאידך יותר קרוב היינו משום דנמצא במקום מיוחד לא בשובך זה ולא בשובך זה אבל ניפול הנמצא בשובך הקטן ממש היעלה על הדעת לומר דנתלי דהוא משובך הגדול משום דאזלינן בתר רובא דהא ודאי ליתא רק דאמרינן כאן נמצא כאן היה וה"נ דכוותיה בהך חצבא או עינבי כיון דאשתכחו בפרדיסא ממש לא שייך כאן לומר דניזול בתר רובא רק דאמרינן כאן נמצא כאן היה ולכך עינבי אסורין אפי' למאי דקיי"ל כר' חנינא וחמרא דמותר הוא מטעמא דאמרן אם איתא דמיגנבי אצנועי בגוויה לא הוי מצנעי כן הוא תוכן כוונת הט"ז בתוספת ביאור קצת וכבר קדמו הרמב"ן בזה והנה אם כי צדקו דבריהם בכוונת הרמב"ם דודאי ליכא לתרוצי דבריו רק כמש"כ ודברי הרמב"ם הכריחם להך סברא אמנם עדיין יש לראות מי הכריחו להרמב"ם עצמו לומר כן דהא ודאי ליכא למימר דמסתבר ליה זה להרמב"ם לסברא פשוטה דאמרינן כאן נמצא כאן היה דהא חזינן לסתמא דהש"ס דאמר לימא משום דסבר כר' חנינא וא"כ ע"כ דלא ס"ל להש"ס הך סברא דכנכ"ה דאם איתא להך סברא אפי' לר"ח נמי אסור בכה"ג וכיון דחזינן דבסלקא דעתך דהש"ס ליתא להך סברא א"כ מי הוא המכריחינו לומר דלפי האמת נדינן מזה ושפיר איתא להך סברא דכנכ"ה ומש"כ הט"ז דלשנא דגמ' דקאמר והני מילי כו' דאילו לדחיה בעלמא נאמר לא הוי הש"ס מחלק בהכי' כיון דלא קיי"ל כן אין זה הכרח כ"כ [וראוי שתדע דהך סברא כאן נמצא כאן היה שכתב הט"ז בכאן אינו כמו כאן נמצא כאן היה שבכל הש"ס כמו בפ' המדיר לענין מומין ושארי דוכתי דהתם אינו רק בדבר שאינו תלוי במעשה כגון מומין דנמצאו בה בהיותה בבית בעלה דאמרינן דכאן נולדו אבל בדבר התלוי במעשה כמו בנ"ד דנמצאו הענבים טמונים שניכר מעשה זה ע"י מעשה בני אדם דמעצמם דרך נפילתן מהאילן לא אפשר שיהיו טמונים בעומק כ"כ או שיהיו מקובצים הרבה במקום אחד כמו שנמצאו יחד רק בודאי איניש הצניעם ובזה לא שייך כ"כ לומר כאן נמצא כאן היה דכיון שנעשה ע"י אדם אפשר שממקום אחר לקחם ולענ"ד גם הט"ז לא כיון לזה