נחלת אבות על אבות ו:ב

נראה לי שיסוד הפרק הזה היו דברי רבי מאיר אשר נזכרו, ושאר המאמרים באו כולם לבאר אותם המעלות שזכר רבי מאיר שזוכה אליהם העוסק בתורה לשמה, וכמו שאבאר בקישורם וסמיכותם. ולפי שרבי מאיר אמר שכל העוסק בתורה "כל העולם כלו כדאי הוא לו ונקרא רע, אהוב" וכו', שהם כמו שפירשתי: רע ואהוב – למקום, ורע ואהוב – לבריות. הובא המאמר הז מרבי יהושע בן לוי לבאר הבחינה הראשונה מהיות העוסק בתורה – 'רע ואהוב למקום'.

והנה רבי יהושע בן לוי היה מגדולי תלמידי רבינו הקדוש, שהרי בפרק הנושא (כתובות קג, ע"ב) אמרו, שרבי ציוה בשעת פטירתו חנינא בר חמא ישב בראש. ובפרקא דחסידי 1 מובא בתענית כד, ע"ב. אמרו דרבי חנינא בר חמא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. אמרו ליה והא רבי יהושע בן לוי גזר תעניתא ואתה מיטרא. והשיב הא אנא והא בר ליואי. רוצה לומר, שאף על פי שהיו חברים היה רבי יהושע בן לוי חסיד וגדול ממנו. והיו דברים אלו של רבי יהושע להגיד שבלבולי העולם בחולאים ומגפות, שנות בצורת ומלחמות, ושאר הרעות והחורבנות כולם נמשכים, להעדר התורה מבין בני אדם. ולכן אמר שבכל יום ויום כאילו בת קול יוצאת מהר חורב שבו ניתנה התורה האלהית, ואותו קול מכריז ומפרש שהאוי והרעות כולם שיבואו על הבריות ימשך אליהם מעלבונה של תורה. רוצה לומר מסיבת העלבון שעולבין את התורה, שכאשר מניחין אותה מקופלת בזוית הבית ככלי אין חפץ בו 2 לפי ירמיה מח, לח; הושע ח, ח . , ואין אדם עוסק בה הוא עלבון גדול לתורה, ושהוא סיבה ראשונה לצרות ישראל ורעותיהם. והנה אמר "מהר חורב" ולא מהר סיני, לפי שכאשר ישראל אינם עוסקים בתורה נעשה הר סיני – חורב וציון. זהו הדרך אשר דרכו בו המפרשים בזה המאמר.

ולי נראה עוד לפרשו בשני פנים אחרים. האחד – שהוא, שהבת קול מקוננת ואומרת: "אוי להם לבריות", שחושבים שהם עולבים את התורה ומבזים אותה בעזבם לימודה, והרעה והאוי ההוא אינו לתורה, כי היא תמימה אין בה מום, ולא תקבל בזיונם וטומאתם, אבל האוי והרעה הוא להם לבריות מאותו עלבון שעושין לתורה, לפי שכל מי שאינו עוסק בתורה "נקרא נזוף". רוצה לומר מנודה לשמים ומרוחק ממחנה שכינה. ולכן הם מקבלין האוי והרעה כולה לא התורה. והנה אמר: "כל מי שאינו עוסק בתורה תדיר" להגיד, כי מי שהתחיל לעסוק בה ועזבה. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (איכה רבה פ' א') שנה ופירש ממנה – הוא הנקרא נזוף. כי כמו שהגוף מצטרך אל המזון דבר יום ביומו, ככה הנפש תצטרך אל שלימותה תדיר, והעוסק תדיר הוא העושה לשמה. ולכן אמר "בכל יום ויום בת קול יוצאת", לפי שהבת קול מכרזת ומקוננת בזמניים הראויים לעסוק בתורה שהם: "יום ליום יביע אומר 3 בכתוב: "אמר". ולילה לילה יחוה דעת" (תהילים יט, ג). ובא בברייתא רבי יהושע אומר בכל יום מנא לן – "קול קורא במדבר פנו דרך יי'" (ישעיה מ, ג), הרי קול וקריאה ומדבר, וכתיב (שמות יט, ב): "ויחנו במדבר". ודילמא לפרקא מאי קורא תדיר, וכתיב (ישעיה מח, יג): "קורא אני עליהם 4 בכתוב: "קרא אני אליהם". יעמדו יחד". רוצה לומר, שהשם יתברך מעמיד הנמצאות אחר שבראם כמו שאמר (שם): "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים". ואחר כך אמר: "קורא אני עליהם יעמדו יחד", ובאותו לשון עצמו אמר (ישעיה מ, ג): "קול קורא מדבר פנו דרך יי'" להגיד שבעסק התורה מתקיים העולם על טובו.

והדרך האחר – בפירוש המאמר הוא שאמר: "אוי"- בפירוש המאמר הוא שאמר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" – להסכים עם מאמר רבי מאיר שכל העוסק בתורה לשמה – "כל העולם כלו כדאי הוא לו", שרצה לומר כמו שפירשתי, שתכלית עולם השפל הוא קיום התורה והעסק בה. ולכן אמר רבי יהושע שבת קול יוצאת מהר חורב מהמקום שניתנה בו התורה, שמתרה ואומרת דעו ש"אוי להם לבריות", שהם כללות העולם השפל בעלבון שעושין לתורה, לפי שבעלבונה העולם השפל כולו יחטא תכליתי ויתרחק משלימותו. ואמנם כל מי שאינו עוסק בה תדיר הנה הוא בפרט "נקרא נזוף". כי הנה ביאר רבי יהושע הדבר בהפכו כי אם העוסק בתורה נקרא 'רע' מי שאינו בה יתחייב שיקרא נזוף שהוא המנודה והנגער. וכן תרגום ויגער בו – ונזף ביה, וגם כן (במדבר יב, יד) "ואביה ירק ירק בפניה" מינזף נזף. וביאר בזה שלא יחשוב אדם, שכאשר לא יעסוק בתורה לא יהיה מדרגתו 'רע' אבל לא מפני זה אויב אינו כן, כי מאחר שאינו רע מיד יהיה נזוף. לפי שרע יגזור – הדבקות, ונזוף יגזור – ההרחקה. והנה הראיה שהביא על זה מפסוק (משלי יא, כב) "נזם זהב באף חזיר" יראה שלא יוכיח כוונתו. ובברייתא אמרו זהב – זה תורה. וכן הוא אומר (יחזקאל טז, יב): "אתן נזם על אפך". וכאילו יאמר שהתורה נזם זהב וכאשר האדם בלתי עוסק בה הוא כחזיר שאינו משמר את הנזם, אלא מכניסו באשפה וממאסו, כן הנזוף מאוס ומנודה.

ונראה לי שסגנון הפרשה הביאם לדרוש: "נזם זהב" – על התורה. כי למעלה אמר: (משלי יא, טז-כ): "אשת חן תתמוך 5 בכתוב: "תתמך". כבוד" וגו'. ואמר אחריו "גומל 6 בכתוב: "גמל". נפשו איש חסד וגו' רשע עושה פעולת 7 בכתוב: "עשה פעלות". שקר וגו' תועבת יי' עקשי לב ורצונו תמימי דרך". שהפסוקים האלה כולם מורים שכיון שלמה עליו השלום על העוסק בתורה שהוא גומל נפשו, והוא "זורע 8 בכתוב: "זרע". צדקה", ומקבל שכר אמת, ושתועבת יי' עקשי לב שהם הנזופים. ולכן אמר: "ורצונו תמימי דרך" – שזה על התורה נאמר, שנאמר (תהילים קיט, א): "אשרי תמימי דרך ההולכים 9 בכתוב: "ההלכים". בתורת יי'". ולכן נאמר אחר זה: "יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט" (משלי יא, כא). הנה אם כן אומרו מיד (שם שם, כב-כג): "נזם זהב באף חזיר" אין ענינו כי אם שהאדם חסר התורה הוא כחזיר, והחכמה והתורה שהיא בידו היא – כ"נזם זהב באף חזיר". ולכן אמר אחרי זה: "תאות צדיקים אך טוב". ואמר גם כן: מונע בר יקבוהו לאום (שם שם, כו). והנה בתורה ראיה גלויה על שיקרא נזוף מי שאינו עוסק בה, ממה שאמר בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, טו): "ואם בחוקותי 10 בכתוב: "בחקתי". תמאסו" וכו'. ואמר "וגעלה נפשי אתכם" (שם שם, ל) ואין הגיעול כי אם הנזיפה.

ואמנם מה שאמר אחר זה ואומר: "והלוחות מעשה" וכו', ענינו מה שביאר הפילוסוף, שההכנעה אל הדת אינה שעבוד, אבל הוא חירות. לפי שהדת והנהגתה מביאים האדם אל השלימות המדותיי, ולהיות שכלו בן חורין ולא עבד תאוותיו. ולכן אמר אל תחשוב שמי שאינו עוסק בתורה עם היות שיקרא נזוף, הנה יקרא בן חורין מונח לרצונו וחפצו בלתי משועבד למצוות התורה אינו כן, לפי שאין לך בן חורין, אלא למי שעוסק בתורה, לפי שהיא תדרכיהו אל השלימות, והיותו בן חורין ובלתי משועבד לתאוותיו. והנה סמך לזה ל"חרות על הלוחות", לפי שהיה לומר חקוק אבל נכתב חרות, ללמדנו שבאמצעות הלוחות יקנה החירות האמתי. ואל זה כיונו בברייתא 11 מסכת כלה רבתי פרק שמיני. : מאי ואומר וכי תימא נזוף הוי מחשב כבן חורין תא שמע חרות על הלוחות, אין לך בין חורין אלא ההוגה בתורה. שרצו בזה מה שזכרתי, או באו לרמוז למה שאמר יחזקאל (יחזקאל כ, לב-לג): "והעולה 12 בכתוב: "והעלה". על רוחכם היה 13 בכתוב: "היו". לא תהיה אשר אתם אומרים 14 בכתוב: "אמרים". נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם יי' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". וכמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קה, ע"א): "עבד שמכרו רבו" מה יש לו עליו וכו'. ולפי שרבי מאיר אמר שהעוסק בתורה לשמה נקרא 'רע ואהוב' למקום לא נתפייס רבי יהושע במה שביאר היותו חורין, כי גם שיהיה בן חורין לא יתחייב מזה שיהיה – 'רע ואהוב' לשם יתברך. לכן הוצרך לומר עוד שכל מי שעוסק בתורה הוא מתעלה, שהעלוי האמתי הוא היותו 'רע ואהוב' לשם יתברך.

אמרו בברייתא 15 מסכת כלה רבתי פרק שמיני. : וכי תימא בן חורין הוי שכר לא שקיל, תלמוד לומר וממתנה נחליאל לממרין לעוסק בה כנחל שוטף. ודילמא פסיק כאפיק נחלים תלמוד לומר ומנחליאל במות מאות במות שלא סרו. רוצה לומר, שמי שיזכה למתנה שהיא התורה יהיה נחלת האל 16 לפי שמואל יד, טז (אולם שם נאמר: מנחלת אלהים). . רוצה לומר מושגח בהשגחתו הפרטית בהתמדה רבה, כמו הבמות שלא סרו וזה מאמר הלציי. כי לפי שאמר הכתוב (מלכים ב' יב, ד): "רק הבמות לא סרו" 17 ראה גם: מלכים יד, ד; מלכים ב' טו, ד; לה. מלת 'במות' על הסבות העליונות שלא סרו ולא יסורו כלפי השגחתו ויהיו כנחל נובע 18 לפי משלי יח, ד. , לא כמו מה שאמר באיוב (איוב ו, טו): "אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו 19 בכתוב: "יעברו". ".

עוד אמרו שם 20 בברייתא. : אמר ליה רב יוסף לרבא בריה דרב יוסף בר חמא, לא תיתיב עד דמפרשת לי הני קראי, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגאי. אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין אותו ניתנה לו במתנה, שנאמר (במדבר כא, יח): "ממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו במתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל – עולה לגדולה. ואם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר (שם שם, כ): "ומבמות הגאי 21 בנוסח אצלנו: "הגיא". ". רוצה לומר, שכאשר יסיר האדם מעצמו הגאוה והתאוה וישים עצמו כמדבר – יזכה לתורה במתנה וממנה יזכה לנחלת אל 22 לפי שמואל יד, טז. , שהיא ההשגחה הפרטית ובסיבתה יעלה לגדולה, והנהגת עמו שהוא הבמות והגדולות. האמנם אם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו מגאותו אל הגיא השפל. ואם יחזור בתשובה יגביהו השם יתברך, שנאמר (ישעיה מ, ד): "כל גיא ינשא".

הנה אם כן, ביאר רבי יהושע בברייתא הזאת שהעוסק בתורה לשמה – "כל העולם כדאי הוא לו" – ושנקרא 'רע ואהוב' את השם יתעלה בזה מעלה רבה, מלבד מה שיהיה בעצמו בן חורין בשכלו ותאוותיו.