נחלת אבות על אבות א:א

במאמר הראשון הזה ראוי להעיר שאלות:

השאלה הראשונה – באומרו: "משה קבל תורה מסיני". כי למה לא צרף קבלתו אל האלהים אשר נתנה ויאמר משה קיבל תורה מהשם או מפי הגבורה ואמר שקבלה מסיני? ובהיות משה המקבל ראוי שלא היה סיני הנותן כי אם הקב"ה. ואם רמז אל המקום ראוי לומר בסיני באות בית לא מם. ואשר אמרו שכן דרך הכתוב לומר כמו "כי מציון תצא תורה ודבר יי' מירושלם" (ישעיה ב, ג), לא נתנו לבם לפשט הכתובים, כי שם הוצרך הכתוב לומר כן, לפי שאמר (שם שם, ב-ג): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים וגו' והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' וגו' כי מציון תצא תורה" וגו'. הנה אם כן המקום שזכר שם גרם לומר עליו לשון היציאה ממנו ואין כן הענין במשנתנו. ואחרים אמרו שמ"ם מסיני היא מם הזמן שמאז היה קבול התורה, ואינו נכון, כי הנה קודם לכן קבל משה תורה ומצוות במצרים ובמרה.

השאלה השנית – באומרו: "ומסרה ליהושע". כי למה לא זכר אלעזר הכהן הגדול "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז), והוא היה העיקר. כי גם יהושע היה מתנהג על פי אלעזר. וכמו שאמר (במדבר כז, כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמוד 1 בכתוב: "יעמד". ושאל לו במשפט האורים לפני יי' על פיו יצאו ועל פיו יבואו 2 בכתוב: "יבאו". הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה".

השאלה השלישית – באומרו: "ויהושע לזקנים". והיא שהזקנים לא ימלט אם שנאמר שהיו אותם אשר האריכו ימים אחרי יהושע או אם הם השופטים שקמו בישראל אחריו זה אחר זה. ואם אמרו "זקנים על אשר האריכו ימים אחרי יהושע" (יהושע כד, לא) יצדק אומרו "ויהושע לזקנים", כי הוא אשר מסרה אליהם. אבל לא יצדק אומרו "וזקנים לנביאים", לפי שהזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע לא הגיעו לזמן הנביאים בכמו ת' שנה כמו שזכרתי בהקדמה הא'. ואם אמרו זקנים על שופטים הנה יהושע לא מסר אלא לעתניאל בן קנז והוא היה זקן ולא זקנים. וגם שופט אחד האחרון שהוא עלי מסר לנביאים אבל לא הזקנים והשופטים כולם שכבר מתו.

השאלה הרביעית – באומרו: "וזקנים לנביאים". ואם היה שמשה אדוננו ראה למסור קבלת התורה לפרנסי הדורות, ולכן מסרה ליהושע. ויהושע גם כן מסרה לזקנים דברי הדור ופרנסיו ולא מסרה לנביאים שהיו גם כן בזמן הזקנים. מה ראו אם כן הזקנים למסור הקבלה לנביאים? והיה ראוי למוסרה למלכים, כאלו תאמר משמואל לדוד ומדוד לשלמה, וכן לשאר כיון שבאו המלכים במקום הזקנים.

השאלה החמישית – איך מסרו הזקנים קבלת התורה לנביאים? כי הנה משה רבינו עליו השלום מסר התורה לחכמים, ולא רצה הקב"ה שתהיה נמסרת לנביאים. הלא תראה מה שנאמר בפרק הזהב (בבא מציעא נט, ע"ב) בענין רבי אליעזר הגדול עם חכמים, שיצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, ועמד רבי יהושע על רגליו ואמר (דברים ל, יב): "לא בשמים היא". אמר רבי ירמיה כבר נתנה לנו תורה על הר סיני, וכתוב בה (שמות כג, ב): "אחרי רבים להטות 3 בכתוב: "להטת". ". ושם אמרו שנמנו חכמים על זה וברכוהו. וכן אמרו במסכת תמורה (דף טז, ע"א) שבימי אבלו של משה נשתכחו שלוש מאות הלכות ואמרו ליהושע שאל ואמר "לא בשמים היא". הנה ביארו שאין הנביא מתעסק בביאור התורה בנבואתו, ואיך אם כן מסרוה הזקנים לנביאים.

השאלה הששית – בג' דברים שאמרו: "הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". כי מה ראו להזהיר על שלושה הדברים האלה מזולתם? ואם היה זה מוסר מהם ומרגלא בפומיהו, היה ראוי שיאמר 'הם היו אומרים' כלשון המשנה בשאר החכמים. גם ראוי לדעת מי הם אשר אמרו שלושת הדברים האלה? האם הזקנים או הנביאים או אנשי כנסת הגדולה? ואם על הנביאים אמר זה שאמרו כן לאנשי כנסת הגדולה, יקשה ולמה הזקנים לא אמרו כזה לנביאים כמו שאמרו הנביאים לאנשי כנסת הגדולה? ואם על אנשי כנסת הגדולה אמר שהם אמרו זה לחכמים שבאו אחריהם, ישאר לשאול ולמה הנביאים לא אמרו כזה לאנשי כנסת הגדולה כמו שהם אמרו לחכמי המשנה?

ובביאור המשנה הזו יותרו השאלות האלה כולם. שבעה למודים יקרים למדנו מהמשנה הראשונה הזאת:

הלמוד הראשון – שנתהוה ונברא שלימות משה רבינו עליו השלום וקבול תורתו כמו שנתהוה ונברא אדם הראשון ביצירתו. וזה שעם היות כלל האנשים מתהוים מדומיהם במין, והאדם יולידהו האדם אביו ואמו, הנה הפלא יי' חסיד לו 4 לפי תהילים ד, ד. ויצר את האדם הראשון בדרך נס עפר מן האדמה מבלי אב ואם גשמיים שיולידוהו, וכל שאר האנשים נמשכו אחריו בדרך טבעי והשתלשלות ישר זה מזה מאב לבן. וככה היה הענין בתורת אדון הנביאים ושלימותו, ששאר בני אדם למדו זה מזה והיתה ידיעתם נקנית בלמוד אנשים זולתם. אמנם משה רבינו עליו השלום לא למדוהו אדם ולא קבל מבשר ודם, אבל הקב"ה בעצמו נפח באפו 5 לפי בראשית ב, ז. ריח חכמה עליונה 6 לפי זהר תצוה קפג, ע"א. ועוד. ונבואה במדרגה נפלאת. וקנה כל זה מסיני. רוצה לומר מתוך התבודדותו שמה מבלי מאכל ומשתה כל אותם ימי הדבקות. ואחרי כן נמשכה הקבלה ממנו איש מפי איש כמו שנמשכו האנשים כולם מאדם הראשון זה מזה. והנה אם כן נעשה אדם הראשון בחול הצורה על עפרו מבלי אדם, והוא היה התחלה לכל המין האנושי ונעשה גם כן משה בנבואתו בחול הרוח האלהי על גופו, ונעשה הוא התחלה לכל הנביאים.

ואמנם ההכנה אשר עשתה השלימות הגדול ההוא היא – סיני ההר חמד אלהים לשבתו 7 לפי תהילים סח, יז. . שמסיבת התבודדותו שמה זכה לכל זה. וזה ענין משה קבל תורה מסיני. ויהיה מ"ם מסיני מ"ם הסיבה כמו "מנשמת אלוה יאבדו" (איוב ד, ט); "מיי' יצא הדבר" (בראשית כד, נ), שמסיבת עמידתו בסיני והתבודדותו הנפלא שמה נעתק עצמו אל המדרגה העליונה שהגיע אליה לקבל התורה האלהית. וכבר העירו על זה במדרש (שיר השירים רבה א יב, א) חזית אמרו " הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד). רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר אומר : אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי (שמות לב, ד) "אלה אלהיך ישראל", כהאי חמרא כדעייל ביה באיניש הוא מערבב ליה. אמר ליה רבי יהודה דייך. רבי מאיר אין דורשין שיר השירים, אלא לשבחן של ישראל, אלא מאי הביאני אל בית היין? אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדולה של יין – זה סיני, ונתן לי שם דגלי תורה ומצוות ומעשים טובים וקבלתים באהבה הדא הוא דכתיב: "ודגלו עלי אהבה". הנה דמו סיני אל מרתף יין הרקח שמשם מוציאין היין להשקות בני אדם. והלמוד הזה מדברי התורה נלקח שנאמר (שמות כד, יב): "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות 8 בכתוב: "לחת". האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם 9 בכתוב: "להורתם". ". רוצה לומר, שיעלה אל ההר האלהי ההוא מרתף התורה והחכמות האלהיות ושיתעכב שמה ימים רבים. וגם ירמוז באומרו: "והיה שם" – שיקבל שמה הווייה אחרת ויעתק מטבעו וחומריותו אל טבע אחר נכבד, ושמפני זה יזכה להנתן לו את לוחות האבן והתורה שבכתב והמצוה, שהיא הפירוש המקובל. ועל אותו הפירוש המקובל אמר: "ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים" וכו'. כי הנה התורה שבכתב משה כתבה על ספר ונתנה לכל שבט ושבט. אבל פירושה ואיך יובן כל דבר ממנה הוא אשר למד ומסר להם. כי עם היות שנכתב בתורה (ויקרא כג, מב): "בסוכות 10 בכתוב: "בסכת". תשבו שבעת ימים" – הוצרך ללמדם על פה שעור הסוכה והדברים הפוסלים, וכן בכל המצוות. הנה התבאר אם כן הלימוד הראשון הזה ובו הותרה השאלה הראשונה .

הלמוד השני – הוא בענין המנוי ופרנסת העם. שאין ראוי שינתן כי אם אל האיש הראוי והגון אליו. ולכן משה רבינו עליו השלום עם היות שלא קבל התורה מאדם כשאר האנשים, אבל קבלה מהשם יתעלה ברוב עמלו ויגיעתו המופלגת בהר סיני "ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח) ותדד שנתו מעיניו. הנה עם כל זה אותו השלימות שקנה בהתכת חלבו ודמו לא מסרו לבניו ולא נתנו ליוצאי חלציו, לפי שראה בהם שלא היו ראויין להיותם ראש הקבלה. אבל מסרו אל יהושע משרתו בעבור שראה שהיה ראוי והגון אליו. ואין לאומר שיאמר שהשם יתעלה ציוהו על זה ולא התעורר אליו משה מעצמו. כי הנה בפרשת פנחס כשאמר לו השם (במדבר כז, יב-טז): "עלה אל הר העברים וגו' ונאספת אל עמך" וגו', לא בקש משה מהשם יתברך שימנה אחד מבניו כדי שיירש את כל אשר עמל בו, אבל אמר "יפקוד יי' אלהי הרוחות 11 בכתוב: "ויפקד יהוה אלהי הרוחת". לכל בשר איש על העדה". כאומר איני רוצה למנות אדם במקומי מבני ומפועל ידי ואיני מבקש שררה לאחד מזרעי ובני משפחתי. אבל אתה בוחן לבבות 12 לפי 'אדון הסליחות'. וכליות ואלהי הרוחות 13 לפי במדבר טז, כב. , שיודע רוח האיש ההגון אליו תפקוד מה שתרצה. ואז השיבו השם קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו, רוצה לומר אני רואה את רוחו הגון ומוכן למעלה הזאת, מסור לו את רוחך הטוב וקבלת התורה ופירושיה להיות במקומך. ועל זה נאמר במשנתנו: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". רוצה לומר, עם היות שקנה את התורה מהשתדלותו בסיני הנמרץ ורוב התבודדותו בסיני, לא נתנה לאחד מבניו, אלא מסרה ליהושע להיותו היותר מוכן לקבלה. ואיפשר לפרש 'מסיני' שהוא כנו להקב"ה אשר שכן כבודו בסיני, ושכמוהו אמרו זכרונם לברכה "הלכה למשה מסיני".

הלמוד השלישי – שעם היות אלעזר הוא הכהן הגדול, הנה יהושע נשתלם ממנו בענין התורה ובמדרגת הנבואה. כי אין ספק שהיו בדורו של משה ובית דינו הזקנים, שנלוו עמו בהנהגת העם שנאמר (במדבר יא, יז-כה): "אצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", שנאמר: "ויתנבאו ולא יספו". ותרגם אונקולוס – ולא פסקן. ואף על פי כן נתמנה יהושע לראש המקבלים להיותו משרת משה מבחוריו וגדול שבתלמידיו. וכמו שאמרה תורה (שמות לג, יא): "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש" וגו', להגיד שנתיחס התבודדות יהושע והתמדתו באהל משה להיותו מקבל ושומע מפיו, כפי מה שנתיחס התבודדות משה בהר סיני לשמוע מפי הגבורה. הנה אם כן נשאר יהושע בקבול התורה במקום משה, ונשאר אלעזר הכהן במקום אהרון אביו. והיתה מעלת יהושע על אלעזר בתורה כמעלת משה על אהרון. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ז, ע"ב): "גדולה שמושה יותר מלמודה", שהרי אלישע על ידי שיצק מים על ידי אליהו זכה להיותו ממלא מקומו (מלכים ב ג, יא). וכן דרשו (במדבר רבה יב, ט) על יהושע – נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד (משלי כז, יח). כי אף על פי שהיו בדורו זקנים וחכמים כמוהו, זכה מפני שמושו התמידי לשלמות גדול מהם עד שנשאר במקומו. ועם היות שאמר השם יתברך על יהושע בתחלת מנויו "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל במשפט האורים לפני יי'" (במדבר כז, כא) וגו', כבר ביארתי בפירושי לספר יהושע שנתעלה אחרי כן מדרגת יהושע ומעלתו בנבואה עד שנתנבא בעצמו, ולא הוצרך לשאול באורים ותומים. ולכן לא נמצא בכל ספוריו ששאל יהושע את אלעזר אפילו פעם אחת. וכבר נרמז לו בזה שנאמר לו אחרי העברת הירדן "היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע ג, ז). והמאמר יכלול גם מלבד נצחון האויבים שתבואהו הנבואה בכל עניניו כמו שבא למשה רבו, אף על פי שלא תהיה במדרגתו באופן שלא תצטרך לשאול באורים. ובעבור זה נאמר בתחלת ספר שופטים (שופטים א, א): "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל ביי'", להגיד שאחרי מותו שאלו האורים ותומים ולא בימיו. ואין ספק שמשה אדוננו ראה וצפה בנבואתו כל זה, ולכן מסר אליו קבלת התורה ועשהו ראש בקבלתה, ולא עשה כן לאלעזר הכהן, ולא לאחד משאר הזקנים, עם היותם כולם מבית דינו של משה ושל יהושע אחריו. ולהעיר על זה נאמר במשנתינו: "ומסרה ליהושע", כי אליו היתה ראשית מסירת קבלת התורה ואלעזר היה נלוה אליו כמו שהיה אהרון למשה אחיו. והותרה עם זה השאלה השנית .

הלמוד הרביעי – שיהושע כשמת מסר קבלת התורה לזקנים. וענין זה שהקבלה התוריית עם היות שאמר המשנה שמשה מסרה ליהושע, אין ספק שהיו עם יהושע – בית דינו והם הזקנים שהיו בימיו והאריכו ימים אחריו, והוא מסר קבלת התורה לאותו בית דין וקבוץ מהחכמים והזקנים אשר שמה. וכאשר נתמנה ראש עתניאל בן קנז לצאת ולבא במלחמות, היה הוא גם כן ראש הקבלה והמשפט עם בית דינו. ובמותו הבית דין שהיה לפניו מנו את אהוד בן גרא לראש ולקצין 14 לפי שופטים יא, יא. , והוא היה השופט וראש הקבלה ובית דינו. ובמותו הבית דין שלו מנו את ברק בן אבינועם ודבורה הנביאה על מנויו, והוא היה ראש במלחמות ובהנהגה ובקבלת התורה. גם כן נמשך הענין לשאר השופטים והזקנים שזכרתי בהקדמה הראשונה שנתמנו כולם בבית דינם. ורוב הפעמים היה מנויים על פי רוח הקודש. וכל זה על ידי עלי הכהן שהיה בבית דינו שמואל הנביא, ושאר חכמי ישראל. וכאשר מת עלי הזקנים שהיו בבית דינו מנו את שמואל לראש ההנהגה והקבלה. הנה אם כן התאמת מה שנאמר במשנה שיהושע מסר לזקנים, שהרצון בו שמסר קבלת התורה ופירושיה לזקני בית דינו והרשה אותם, שהם ימנו ביניהם ראש אחד. וכן היה בכל דור ודור שזקני הבית דין היו ממנין את הראש עד שהזקנים האחרונים מנו את שמואל, וידמה שהיו עמו מבני הנביאים, ולכן נאמר "וזקנים לנביאים".

ואמנם למה לא מסרו הזקנים קבלת התורה למלכים סיבתו אצלי, לפי שצפו בחכמתם שהשופטים כולם יהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע 15 לפי שמות יח, כא. . הלא תראה שמכל שופטי ישראל לא נמצא אחד מהם עובד עבודה זרה, ולא רשע וחוטא לאלהים מה שלא היה הענין כן במלכים. כי הנה כל מלכי ישראל היו רעים וחטאים ליי' מאד 16 לפי בראשית יג, יג. , איש לא נעדר מהיותו עובד עבודה זרה.

ואמנם ממלכי יהודה רובם נכשלו בעון עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. וכבר כתבתי במרכבת משנה אשר לי בפירוש פרשת המלך, שלא ציוה הקדוש ברוך הוא לישראל למלוך עליהם מלך, כי זה היה מפעל היצר הרע. אבל ציוה שכאשר הם מעצמם יבחרו להמליך מלך בתוכם כיתר העמים שלא יהיה איש נכרי כי אם מקרב עמם 17 לפי ויקרא יח, כט. האיש אשר יבחר יי' 18 לפי במדבר טז, ז. בו. ולכן שמואל הנביא גנה שאלת המלך ואמר (שמואל א' יב, יז): "ודעו וראו כי רעתכם... בעיני יי' לשאול לכם מלך", לפי שהיה ענין המלכים בקרב ישראל רחוק מן הריוח וקרוב להפסד. ומפני זה זקני בני ישראל והמה החכמים מחוכמים מסרו קבלת התורה ושמירתה לנביאים, ולא למלכים החוטאים והמחטיאים את העם. והותרו בזה השאלות שלישית ורביעית.

הלמוד החמישי – שבענין קבלת התורה היתה מדרגת הזקנים גדולה ממדרגת הנביאים, מפני שמקור החכמה ומבוע התורה היה משה רבינו עליו השלום. ולכן נתחייב בהכרח שכל הקרב הקרב 19 לפי במדבר יז, כח. אליו יהיה עליון יותר במדרגתו מהמרוחק ממנו, כענין השכלים הנבדלים 20 מלאכים. המושפעים מהסיבה הראשונה יתברך, שכל אשר התרחקו ממנו תהיה מדרגתם יותר מועטת בהשפעה. והנה הזקנים היו יותר קרובים אל ההתחלה הקדושה ההיא – משה רבינו עליו השלום, ומפני זה היתה קבלתם יותר שלימה ומועטת הספקות מקבלת הנביאים, שהיו יותר מרוחקים ממנו. ואין לך שתאמר שהרוח הנבואיי יהיה לו מבוא יותר גדול בביאור התורה מסברת הזקנים ודעתם, לפי שהנביאים לא נזכרו בקבלת התורה במה שהם נביאים, לשנאמר שהמה בנבואתם ידעו פירוש המצוות ואמתתם, אבל במה שהם חכמים, כי כבר השרישונו חכמינו זכרונם לברכה 21 ראה יבמות קב, ע"א. שבענין המצוות הנביאים הם כשאר בני אדם. ואם יאמר נביא הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת אין שומעין לו. ואם היו אלף נביאים בסברא אחת ואלף ואחד חכמים בסברא אחרת נפסוק הדין עם החכמים ההם להיותם הרבים ולא עם הנביאים. ולכן אמרו (יבמות קב, ע"א): אילו "יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו... בסנדל אין שומעין לו". רצו בזה שהנביא במה שהוא נביא לא יפסוק דבר במצוות כי אם בדרך סברתו וקבלתו מרבו במה שהוא חכם. וכמו שאמר (דברים ל, יב): "לא בשמים היא", כי לא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים כי אם מן החכמים אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אבל אמר (דברים יז, ט): "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט 22 בכתוב: "הלוים ואל השפט". אשר יהיה בימים ההם". וכבר ביארתי בפרשת כי יפלא ממך 23 פר' שופטים – דברים יז. דבר סיבת זה באמת. ומזה יתבאר שמה שבא במשנתנו – "וזקנים לנביאים", אין ראוי שיובן שתהיה הוראת התורה על פי נבואתם כי אם שנמסרה הקבלה לנביאים שבאותם הדורות במה שהם חכמים, כי אין ספק שהיתה חכמת התורה וקבלתה בשלמות גדול בנביאים, לפי שהם היו משתדלים בלימודה תמיד, מפני שהיא היתה ההכנה היותר גדולה בנבואתם. ולכן נעשו המה שומרי אוצרות התורה והקבלה. והותרה עם זה השאלה החמישית.

הלמוד הששי – שקרה בענין הנביאים דמיון מה שקרה בענין הכוכבים. וזה שהחמה הוא המלך בגדודי השמים וכל צבאם 24 לפי ישעיה לד, ד; נחמיה ט, ו. . ושאר הכוכבים הנבוכים הם כמשרתים לה. והנה דרך השמש לסבוב כל אפודת המזלות שנה בשנה בהיותו חודש אחד בכל מזל ובה משפטו כל ימי עולם סובב הולך תמיד. וכמו שאמר (תהילים יט, ה): "לשמש שם אהל בהם", והנה שאר הכוכבים אינם הולכים לרגלו ולא שומרים משמרתו, כי כל אחד הולך בדרך ההוא, אך איש אל עבר פניו ילכו וכפגעו בו לא יחוש אליו. אמנם הלבנה חגרה בעוז מתניה 25 לפי משלי לא, יז. ותרץ ותתיצב לפניו בכל מזל ומזל 26 לפי ברכות לב, ע"ב. שתי פעמים אחד – בדבוקה ואחד – בנגודה, כאומרת הנני הנני לעמוד לפניך ולא תסור 27 לפי דברים כח, יד. מעשות כן תמיד.

והנה הלבנה נוטלת פרס מהשמש על עבודתה, כי היא מקבלת אור ממנו ולא זולתה מהכוכבים. וכך היה ענין משה ויהושע בין שאר הזקנים והנביאים, שהם היו בענין השלמות ברוח הקדש ככוכבים לעולם ועד. אבל משה היה כשמש המאיר לארץ ולדרים עליה 28 לפי ברכת – "יוצר אור" וכו'. . ויהושע היה כלבנה להיותו משרתו דבק עמו "לא ימיש מתוך האהל" כערך הלבנה אל השמש. ולכן קבל יהושע מאדון הנביאים האור העליון מהנבואה, וקבלת התורה יותר מכל הזקנים והנביאים, כמו שמקבלת הלבנה אור מהשמש מכל שאר הכוכבים. ואל זה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באומרם (בבא בתרא עה, ע"א): "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". ולפי שהזקנים באותו הדור לא הגיעו למעלת יהושע שזכה אליה לזריזותו ושרתו ודבקותו לאדון הנביאים, לכן היו אומרים אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. כלומר אוי נא לנו שלא הגענו לשרת משה רבינו, ולכן לא זכינו למעלה שזכה אליה יהושע שכר עבודתו. וכמו שבהיות השמש והירח משבעת הכוכבים הנבוכים, הנה לא נקראו בשם כוכבים כמו הם שנקראו כוכב נוגה; כוכב מאדים; כוכב שבתאי ושני המאורות האלה למעלתם לא נקראו כוכב שמש ולא כוכב לבנה כי אם בשמש לבד שמש וירח. ככה משה רבינו עליו השלום ויהושע בן נון שניהם מן הזקנים היו מן הנביאים היו, והם גדולים מכולם. ולא קראם הכתוב לא בשם זקנים ולא בשם נביאים כשאר הזקנים והנביאים, שהנה נקראו שמואל הרואה וגד החוזה; אליהו הנביא; ישעיהו הנביא וכן השאר. אבל משה ויהושע נקראו לבד בשמש, לפי ש"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". ומזאת הבחינה גם כן נקראו זקנים אותם שהיו בבית דין של משה ולא נקראו נביאים עם היות שחל עליהם הרוח ויתנבאו. וכן בשופטי ישראל חל רוח הקדש, ומהם היו נביאים ופנחס שהיה עמהם, שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 29 ראה ויקרא רבה פר' ויקרא א', עיין גם ברד"ק. שבשעה שהיה רוח הקדש שורה היו פניו בוערות כלפידים ודומה למלאך יי'. וכן אלקנה נביא היה. אבל נקראו כלם זקנים, לפי שזו היתה מעלה יותר עליונה להם, שהזקנים באי זה דור שיהיו יקראו כן לכבוד ולתפארת כאילו זה השם מורה שהם אנשי בית דינו של משה רבינו עליו השלום, כי לכן נקראו האותו שם שהיו נקראים הראשונים שהיו נלוים למשה בהנהגת העם.

הנה אם כן ביארה המשנה מעלת המקבלים מדרגה אחר מדרגה. ראשונה – מעלת משה ויהושע שנקראו בשם כחמה וכלבנה. אחרי כן – מעלת הזקנים שהיו כשאר הכוכבים כאילו הם היו במקום שבעים הזקנים אנשי עצתו ובית דינו של משה רבינו עליו השלום. ומדרגה למטה מהם – בענין קבול התורה והם הנביאים. ומדרגה אחרת למטה מהם – והם אנשי כנסת הגדולה כאילו היו ראשונים במדרגת מלאכים והמה במדרגת אנשים. ועל דמיון זה אמרו זכרונם לברכה 30 ראה תוספתא עדויות ג, ד. : 'גדול מרב רבי וגדול מרבי רבן וגדול מרבן שמו'.

הלמוד השביעי – שלמות הידיעה התוריית תשלם בג' דברים: האחד – בהקדמת העיון והפלגת השקידה בלמוד. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה ו, ע"ב): "יגעת ולא מצאת 31 בנוסח אצלינו: "מצאתי". אל תאמן" ועל זה אמרו: "הוו מתונים בדין". ובפרקא קמא דסנהדרין (דף ז, ע"ב): דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן דכתיב (שמות כ, כג): "ולא תעלה במעלות 32 בכתוב: "במעלות". על מזבחי" . ופירש רש"י – במעלות בחזקה ובמרוצה.

והשני – ברבוי דעות. כי כמו שזכר האלהי מציאות האמת קשה מצד וקלה מצד. וקושיא היא בערך האדם היחידי, כשיעיין לבדו שיקשה עליו מציאת האמת מפני רוב ההצעות וההקדמות שיצטרך להגיע אליה. וקלות מציאותה הוא בערך רבוי אנשים שברבויים תושג אמתת הדבר בנקלה. וכן אמרו בפרקא קמא דתעניות (דף ז, ע"א): "חרב אל הבדים ונואלו 33 בכתוב: "ונאלו". חרב" (ירמיה נ, לו) – של שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד, אלא שמטפשין כתיב הכא "נואלו". וכתיב התם (במדבר יב, יא): "אשר נואלנו ואשר חטאנו". וכתיב (ישעיה יט, יג): "נואלו שרי צוען 34 בכתוב: "צען". ". רבינא אמר מי אוהב בהמון לו תבואה? היינו דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר ומתלמידי יותר מכולם (מכות י, ע"א). ובפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, ע"א) אמרו: "קנאת סופרים תרבה חכמה".

וכבר חלקו בית שמאי ובית הלל בדבר הזה 35 ראה אבות דרבי נתן פרק ט', ב. . והיה דעת בית שמאי שאין מלמדין תורה, אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים. ובית הלל אמרו מלמדין לכל אדם מאה, כדי שיצאו מהם עשרה, עשרה שיצאו מהם שנים, כי אינך יודע אי זה יכשר. מעשה בהלל שכנס תלמידיו אמר להם יש כאן כולכם אמרו לו הן. אמר אחד כולם באו חוץ מן הקטן, אמר יבוא אותו קטן שעתיד להתנהג הדור על ידו, הביאו לו רבן יוחנן בן זכאי. ובמסכת ברכות (דף כח, ע"א) אמרו: שרבן גמליאל נשיא היה מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. וכשמנו לרבי אלעזר בן עזריה במקומו אותו היום נתוספו ארבע מאה ספסלי בבית המדרש. ויש אומרים שבע מאות. וכשראה רבן גמליאל כן חלשה דעתו ואמר שמא מנעתי תורה מישראל. וכל זה ממה שיורה שטוב בעיני יי' להרבות בתלמידים כדי שיגדיל תורה ויאדיר 36 לפי ישעיה מב, כא. , ועל זה אמרו: "והעמידו תלמידים הרבה".

והדבר השלישי – הוא שבענינים המסופקים יהיה אדם מן המחמירים ולא מן המקלין, לפי שאין סכנה בחומרא כי אם בקולא. אמרו ביבמות (דף כא, ע"א) רמז לשניות מן התורה שנאמר משלי ד, טו): "פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור". רבינא אמר 37 בנוסח אצלינו: "רב כהנא...". מהכא (ויקרא יח, ל): "ושמרתם את משמרתי" – עשו משמרת למשמרתי. וכן דרש רבא 38 שם דף כ, ע"א. על (ויקרא כא, ו) "קדושים תהיו" 39 בכתוב: "קדשים יהיו". – קדש עצמך במותר לך. ואמרו 40 עיין שיר השירים רבה פר' ב. מאי "הביאני אל בית היין" (שיר השירים ב, ד)? אמרה כנסת ישראל חביבין עלי דברי דודין יותר מיינה של תורה. ולא אמרו זה להיות דברי החכמים חביבין מדברי התורה כי אם לפי שהם משמרת התורה בסייגים והתקנות שעשו. באבות דרבי נתן אמרו שהקב"ה עשה סייג לדבריו, ואדם הראשון עשה סייג לדבריו, תורה עשתה סייג לדבריה ומשה עשה סייג לדבריו, ואף נביאים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם וכמו שנאמר שם. והמאירי פירש "ועשו סייג לתורה" – שיהיה כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם גבול בל יקיצו השומעים בארץ את הדברים. ועל זה כלו נאמר במשנה: "ועשו סייג לתורה".

האמנם מי אמר שלושת דברים האלה כתב רש"י ששלושת המוסרים האלה היו רגילים אנשי כנסת הגדולה ללמדם כאלו היו מרגלא בפומיהו. ואיפשר לומר, כי על פי הדברים האלה נקראו הם אנשי כנסת הגדולה, לפי שהיו מתונין בדינם והעמידו תלמידים הרבה בכנסיה שלהם, ועשו סייגים ותקנות לשמירת התורה. לא שנאמר שהיה זה המאמר תחלת המסכתא, שאם כן היה ראוי שיאמר ראשונה שהעולם עומד על הדין ואחר כך יזהירו להיות מתונין בדין. וכן בתורה שקודם היה ראוי שיצוו עליה ואחר כך יאמרו העמידו תלמידים הרבה. אבל היה זה באמת ענין הכנסיה ההיא ומנהגה.

והיותר נכון בעיני שאומרו: "והם אמרו שלשה דברים" אינו חוזר לאנשי כנסת הגדולה, אבל לנביאים אשר זכר. יאמר שהנביאים אמרו לאנשי כנסת הגדולה כשמסרו להם קבלת התורה ופירושיה – "הוו מתנוין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" והיה זה, לפי שעם היות שהנביאים היו מפרשי התורה במה שהם חכמים כמו שזכרתי. אין ספק שהיה שכלם וסברתם ודעתם בהבנת התורה וידיעתה יותר בהיר וזך מדעת החכמים שלא היו נביאים, לפי שנפש הנביא מקבלת האור העליון תהיה גם בזולת עתות הנבואה יותר רחבה ומאירה מנפש אדם אחר, כל שכן שהדור הבא אחרי הנביאים היה יותר מרוחק ממקור הקבלה והשפע, והיו בירידה מופלגת בידיעת התורה וקבלתה. ומפני זה חגי, זכריה, ומלאכי וגם יחזקאל, וברוך בן נריה שהיו מבית דינן של הנביאים, כאשר ראו וידעו שבמותם תסתלק הנבואה מישראל ותשאר הקבלה לחכמים כפי סברותיהם, אמרו שהיה ראוי להם מפני זה שיהיו מתונין בדין, כדי שבהתמדת עיונם ישיגו האמת ויגיעו בעשרה שעות למה שהיו מגיעים הנביאים בשעה אחת. וגם כן שיעמידו תלמידים הרבה, כדי שכל אחד קצתו בכללותם תמצא האמת בכללה. ושעם כל זה אל יבטחו בעצמם שהגיעו להשגת האמתיות, ומפני החשש ההוא יעשו סייגים לתורה, כי בזה ישמרו עצמם מן הטעות.

הנה אם כן ג' הדברים האלה שלימות הנביאים וקוצר אנשי כנסת הגדולה חייב שיאמרו אליהם כאשר מסרו להם הקבלה. ואתה תמצא נוסחאות במשנה הזאת, כי יש ספרים שכתוב בהם 'הם אמרו' ויש ספרים שכתוב בהם 'והם אמרו' בואו עם היות הענין קרוב וסובל כל אחד משני הפירושים האלו כפי כל אחד מהגרסאות. והותרה בזה השאלה הששית האחרונה.

הסתכל שבתחילה נתיחס השתלשלות הקבלה כפי הנותן באומרו "ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה" וכו', שתמיד ידבר ראשונה מהנותן. אחרי כן מחכמי המשנה עשה ראשית הדברים מהמקבל – אנטיגונוס קבל משמעון הצדיק ולא אמר ושמעון מסרה לאנטיגונוס. וכן אמר ביתר התנאים כולם. אבל הסיבה בזה היא, כי בתחלה התחיל בזכרון הקבלה באומרו: "משה קבל תורה מסיני" וזכר השתלשלות מסירתה עד אנשי כנסת הגדולה, שאמרו להם שיעמידו תלמידים הרבה. והגידה המשנה שנתקיים המוסר והצווי הזה מהעמדת התלמידים. ולכן משם ואילך זכר התלמידים אשר עשו ומי קבל ממי. ועשו העיקר מזכרון התלמידים שהעמידו וכל אחד מהרב אשר קבל לקיים מה שאמרו: "והעמידו תלמידים הרבה".