נחל יצחק חלק ב תסא

ויש לומר דהוכיח כן מהך דערכין (דף ב') דמקשה הגמ' עלה דחגיגה הכל חייבין בראיי' הכל לאתויי מאי כו' ושקיל וטרי הש"ס בזה וכן הוא בריש חגיגה. ושם בערכין לעיל מינה אמרו עלה דהכל סומכין לאתויי יורש. וכן הכל ממירין לאתויי יורש כו' ושם אח"ז שקיל וטרי בסוגיא בהך דהכל חייבין בראיי' לאיתויי מאי'. וקשה אמאי לא אמרו דהכל חייבין בראיי' קאי לאתויי יורש דהא התוס' הביאו שם בשם ירושלמי דהך חייבין בראיי' קאי על הקרבן כו'. א"כ י"ל דאשמועינן המשנה דשעבודא דאורייתא וע"כ אף יורש חייב. ואמרו שם הניחא למ"ד תשלומין זה לזה דמרבה חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' אכן למ"ד כולן תשלומין דראשון לאתויי מאי. והא הך מ"ד הוא ר' יוחנן כמבואר בחגיגה (דף ט'). ור' יוחנן הא ס"ל ש"ד א"כ לריו"ח אינו קשה הכל חייבין בראיה לאיתויי מאי די"ל דלאתויי יורש דש"ד. ומדלא קאמרי בהש"ס הכי מוכח מזה הסוגיא דבחוב ראיי' ליכא שעבוד נכסי וע"כ לא מצינן לומר לאתויי יורש. משום דבלא הפריש אין שום חיוב על היורשין. ובהפריש מחיים ה"ל מילתא דפשיטא ואין בזה שום רבותא כלל וע"כ שפיר שקלו וטרו דהכל לאיתויי מאי. ומוכח מזה דלא כסוגיות הש"ס בבכורות (דף נ"א) דאמרו שם דיורשין חייבין בעולות ראי'. ואפשר דזהו טעמא דחד מ"ד בבכורות שם דיליף ערך ערך מערכין וחד מ"ד יליף ריקם ריקם מעולת ראי'. די"ל דלכן לא רצה למילף אידך מ"ד מן עולת ראיי'. משום די"ל דס"ל כהך סוגיא דערכין וסוגיא דחגיגה דמוכח דס"ל דליכא בזה שעבוד נכסי ואינן מחוייבים היורשים להביא. וסמך הרמב"ם על הנך שני סוגיות הללו: וטעמא דהך מילתא יש להסביר ע"פ מה דקיי"ל בעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריות כמבואר בחגיגה (דף ט'). והנה גבי רבית אמרו דליכא שום שעבוד נכסי ברבית ולמדו זה מהא דיורשים אינן חייבין להחזיר הרבית כדאמרו ביו"ד סי' קס"א. דמוכח מזה דליכא שעבוד נכסי ברבית דאם היה שעבוד נכסי ברבית א"כ במה פקע אחר מיתתו זכות שעבוד נכסי דשעבוד נכסי להיכן הלך. וכמו כן י"ל בהך דעולת ראיה דנלמד מפסוק דעבר הרגל אינו חייב באחריות. והא זה ברור דאם הפריש עולת ראיה ולא נקרב ברגל דעבר על בל תאחר כמבואר בר"ה (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה אלו חטאות ואשמות כו' דהא דאמרו בחגיגה דעבר הרגל אינו חייב באחריות מיירי בלא הפריש אבל בהפריש קאי עליו בבל תאחר משום דבמאי פקע זכות הקדש אך לא יצא ידי חובתו במה שמביא לאחר הרגל. וה"ה היכא דלא הפריש היה ראוי להיות דאף בעבר הרגל דאינו יוצא ידי חובתו במה שמביא לאחר הרגל. עכ"ז לא פקע שעבוד נכסי שהיה להקדש ובמאי פקע זכות ההקדש לומר דאחר הרגל אינו חייב באחריות. וע"כ מוכח מזה דליכא שעבוד נכסי בעולת ראיה ולכן אחר הרגל אינו חייב באחריות: ועוד יש לדון ולהסביר דאף דש"ד עכ"ז גבי עולת ראי' הטעם הוא דבלא הפריש אינם חייבים היורשים להביא משום דהא בירושלמי חגיגה פ"א סוף ה"א אמרו בהפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותה ר' אילא א' יראה יראה הראוי לבוא מביא ושאינו ראוי לבוא אינו מביא כו' דר' יוחנן ור' יונתן אמרין כל בכור בניך תפדה אפי' לאח"מ כו'. הרי דמצינו לחד מ"ד דס"ל למדרש מקראי דלאח"מ אינן חייבים היורשים אף בהפריש. ואף דקיי"ל לדינא בהפריש דחייבים היורשים עכ"ז בלא הפריש נקטינן לדינא משום הך דרשא דגם אי ש"ד דמ"מ אינן חייבים היורשים. כן יש לומר בטעם דהנך שני סוגיות דערכין וחגיגה. ולכאורה יש עדיין להעיר דאמאי לא אמרו שם דהכל חייבים בראיי' לאתויי יורש ובהפריש. ואשמועינן דלא נימא כסברת המ"ד דיליף בירושלמי דאף בהפריש אינם חייבים היורשים מהך ילפותא. ואפשר לומר דלש"ס דילן היה פשיטא זה וע"כ לא ניחא להו לומר דמיירי בהפריש דגם זה היה פשוט להם ולא הוי רבותא כלל בזה. ועיין בתוס' גיטין (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אמר רב הונא גיטו כו'. ויש לחלק וקצרתי. ויש להאריך עוד בכ"ז ועת לקצר: ונתבאר בעז"ה דשיטת הרמב"ם הוא דבחוב להקדש ז[ד אין לחלק בין קרקע למטלטלי ודלא כהתוס' כתובות (דף צ' ע"א) ד"ה ש"מ בע"ח כו'. וכן מורה פשטות הגמ' בקדושין (דף י"ג) דחד ס"ל דאע"פ שלא הפריש מחיים גובה מיורשים דש"ד. ואף בלא ירשו קרקע רק מטלטלי ג"כ לא בעינן הפריש ולא הוי שום נפ"מ מן הפרשה כלל למ"ד דש"ד דגם מטלטלי משתעבדי להקדש ולכן סתם הרמב"ם בסוף פ"א הל' מחוסר כפרה ולא מחלק בין ירשו קרקע לירשו מטלטלי ע"ש: