מוצל מאש (ר' יעקב אלפנדרי) קיב

דף נ"ו האריכו בו, ונראה עי' בחידושי רע"קא ובהגהות במשניות שהקשה לרמב"ם פ"י מתרומה דסובר שנזיר ששותה יין תרומה משלם הקרן ולא חומש, והטעם משום דנפשו של אדם חותה באיסור ואין לו הנאה, רק באיסור תרומה בלבד גז"הכ כשאכל או שתה בשוגג דחייב בחומש אבל אם פותך ביה עוד איסור אחר אינו חייב, א"כ קשה מאוכל תרומת חמץ בשוגג שחייב בחומש הא מלבד איסור תרומה יש איסור חמץ ע"ש וכבר הארכתי בספר מקנה כלל כ"ב פרט ז' שדעת ראשונים יען דאחשבה רחמנא לאכילה לחייב חטאת אם אכל חמץ או ביו"הכפ חייב נמי אשם מעילות אם הי' קודש, וחומש אם הי' תרומה, ורק בנזיר ששתה יין בשוגג דרחמנא לא חייבו בלא כלום אם עשה בשוגג כמו שהבאתי שם ר"ן בסנהדרין ע"ש, ובאמרי בינה דיני תרומות ומעשרות סי' י"ב, והנה הא תינח אם אכל כזית תרומת חמץ ונחשבה אכילה לענין חמץ שחייב קרבן, חשוב ג"כ לענין חומש על תרומה, אבל באכל רק פחות מכזית ופטור על חמץ, א"כ גם על תרומה פטור כי נפשו חותה שאכל איסור חמץ כי גם בפחות מכזית איסור נפשו חותה בו ומיושב קושי' הנ"ל, אבל עיקר הדבר שכתב האו"ח שחייב מיתה לא פחות מכזית לא זכיתי להבין יען דכתיב ונתן סובר שחייב חומש אבל כי יאכל קודש אכילה בכזית לענין חיוב מיתה

סימן סב סומא אם יוכל לחלוץ

סג אם גירש ע"ת ומתה קודם שנתקיים אם צריך להתאבל

סד שליח הלכה ששינה שליחתו

סה יבם בחור אם יתן לו י"ב חדש לפרנס עצמו

סו כהן שנתן גט ע"ת ולא נתקיים התנאי אם מותרת לו

סז גט ע"ת חוץ מפלוני

סח ספק ממזר אם יוכל ליקח שפחה משוחררת

סט ע אם נאמן אדם לומר שוגג הייתי, ועי' ברכ"י סי' ל"ד שמביא דברי המחבר ז"ל ומאריך אם נאמן עדים לומר אומר מותר, ובספר ארעה דרבנן אות אין אדם מע"ר, ועי' שבועות דף ל"ז הזיד בשבועות הפקדון מהו, והקשה רש"י למה לא מבעי על שבועות עדות ותי' תוס' משום דא"א לידע לעולם אם הם מזידין שיכולין לומר שכחנו, ובכריתות דף י"ב אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה עדות פלוני והוא אמר לא ידעתי פטור דאי בעי אומר לא נתכוונתי לעדות, והקשה הגאון מהו' ליב זונץ ז"ל לתוס' הול"ל דיש להם מיג' דאשתלי ואין כאן קרבן שבועה, עי' בה"ז שם ותומים מאריך בו בסי' צ"ב, ובענין אומר מותר עי' מל"מ פט"ו ממ"א הלכה כ"ה, וט"ז יו"ד צט, וח"ס יו"ד סי' פ"ח

שלא להניח נייר חלק אכתוב מה ששמעתי מחותני הגאון חריף העצום המפורסם רבי יואל אונגאר אבדק"ק פאקש ני' לישב רמב"ם פ"א מאיסור ביאה הלכה כ"ב פסק המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה, ופלא למה דוקא בעלה כהן וכתב הכ"מ כתב ה"ה אעפ"כ סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו לא יוכל בעלה כו' ויש לתמוה עליו שהרי בפרק י"א והלכות גירושין כתב כל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה שנאמר אחרי הוטמאה ע"ב, ואמר חותני הגאון ני' ע"פי פנ"י בקידושין דף ס"ב רב חסדא סבר שאין נסקל ע"פי אב והקשה שרמב"ם סובר פט"ז מסנהדרין אם האיסור הוחזק ע"פי עד אחד חייב אח"כ מלקות א"כ אמאי אמר רב חסדא אין סוקלין הא כבר הוחזק האיסור לאשת איש ע"פי האב קודם שבא עליה האחר בזנות וצע"ג, ותי' שרמב"ם כשיש ספק אף בלא דברי העד דבכי האי גוונא ס"ל לרמב"ם דעד אחד מהימן משא"כ באב שאמר קדשתי את בתי שהית' בחזקת פנויה וקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים רק גז"הכ דאב נאמן מקרא את בתי נתתי לאיש הזה א"כ שפיר אית לן למימר אין לך בו אלא חידושו שחידשה התורה שנאמן לאסרו משא"כ לקטלא לא אשכחן דמהימן ע"ב, וא"כ הכא נמי שע"א שאומר שנטמאה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ורק גז"הכ ועד אין בה שחידשה תורה שע"א נאמן אבל רק לאסרה ולא למלקות, הא תינח על איסור סוטה זה דבר שבערוה, אבל לענין איסור זונה לכהן זה רק איסור ולא דבר ערוה, ועד אחד נאמן מעיקרי דין ושפיר פסק רמב"ם דיקא אם בעלה הכהן ומובן המשך לשונו של רמב"ם בסמוך מביא הדין אב שאמר קדשתי את בתי שנאמן רק לאסרה, כמ"שכ הפנ"י אין לך בו אלא חידושו וכן כאן בע"א אבל פי"א וגירושין מיירי בשני עדים שפיר פסק שליקה בעלה ישראל עליה: