משמרות כהונה חלק ב קעה

מ"מ מכח הסברא שכ' בד"ה אמר וכו' וי"ל שנה שנה וכו' משמע להו דאפי' לאחר כ"ד ועיין למהרש"א

ע"ב בד"ה אמר רבא וכו' דהכא אעדות מיוחד' ש דברייתא קאי וכו' עכ"ל הא דלא ניחא להו לפ' דרבא אמתני' קאי דאם היה המתרה רואה אותן הוו כת אחת משום דלהא לא אצטריך לאשמועי' דממתני' שמעי' לה דקתני אם היו מקצתן רואין זא"ז אבל להי"מ דמפרשי' אמתני' קאי דאם המתרה רואה אותן הוא דהוי עדות ק' אמאי לא מפ' דהוו כת אחת וי"ל דמשמע להו מדקאמר לישנא דמצטרפין דהול"ל כת אחת כלישנא דמתני'

מתני' אם היו מקצתן רואין זה את זה לא נתבאר אם בעי' שמקצת של כת זו רואין את זו ומקצת של כת אחרת רואין את זו או דסגי במקצת של כת אחת רואין אעפ"י שכל כת הב' אין רואין ומדברי התוספות בד"ה הוא והן וכו' שהק' להי"מ דא"כ ליהוו ככת אחת נר' דבחד סגי ודע דפלוגתא דרבוותא אם בהזמת ע"א בטלה כל העדות כמו נמצא קרוב או פסול כמ"ש הרמב"ן בחי' ודעת התוס' בד"ה הרי דבטל' כל העדות כמו נמצא אחד מהם קרוב

גמ' אמר ר"נ עדות מיוחדת כשרה בד"מ הקשו הראשונים פשיטה דכשרה דהא קי"ל כריכ"ב דאמר בפ' ז"ב ד"ל דלא בעי' שיראו שניהם כא' והריטב"א בחי' תי' רד"ן אליבא דרבנן רסליגי התם קאמר דלא בעי' שיראו זה את זה ע"ש ולפי"ז אכתי קשה בדברי הרי"ף שהביא מימרא זו דר"ן בהלכות וכיון שפ' כריב"ב כ"ש דלא בעי' שיראו זה את זה ונ"ל דלדעת בעל המאור שהביא הטור בסי' פ"א דהודאה לפני ע"א לא שמה הודאה לא לישבע ולא לכל מילי ע"ש ולדעתו ז"ל אפי' הודה בפני ע"א ואח"כ הודה בפני ע"א זה שלא בפני זה לא מצטרפי' שהרי עיקר הוכחתו הוא מדתנן התם עד שיאמרו בפנינו הודה לו ומשמע נמי דבעי' זה בפני זה וכ"כ מהרימ"ט סי' ע"ב והא דאמדי' בפ' ז"ע הודאה אחר הודאה מצטרפי' שכל אחד מהעדים אומר שבפניו ובפני ע"א הודה ע"ש וא"כ בהודאה אחר הודאה דכל אחד לבדו דלא מצטרף ובעינן שתהיה הודאה בפני שניהם וכ"כ הכנה"ג סי' ל"ב הגה"ט אות נ"ח ע"ש וקאמר ר"ן דלא בעי' שיהיו העדים רואין זא"ז. מיהו לפ"ז ק' קושי' התוס' אמאי לא ילפי' לד"ז ממשפט אחד דמה שתי' התוס' משום דע"א מחייב שבועה לא יתכן לדעת המאור שהרי ע"א בהודאה לא מחייבו שבועה לדעתו ז"ל וי"ל לקושי' התוס' דלענין זה דעדות מיוחדת לא ילפינן ממשפט אחד דלרבנן דפליגי אריב"ב קאמר התם דטעמייהו משום דכתיב עד בלשון יחיד לו' דבעי' שניהם כאחד ואי ילפינן ממשפט א' לא הוה צריך קרא דעד ולפ"ב נ"ל התם מהודאה ידעי הרי דגלי קרא דלא ילפי' מד"נ להאי דינא דעדות מיוחדת באופן דלדע' המאור ניחא שפיר מילתא דר"נ אפי' למאי דקי"ל כריב"ב וק"ק על הראב"ד שנדחק בישוב הקו' הנזכר' כמ"ש הריטב"א בשמו ואיהו ס"ל כס' בעל המאור כמ"ש רי"ו בס' מישרים כ"ג ח"ו בשמו וא"כ ניחא שפיר הקושי' לדעתו ז"ל ומ"מ אכתי ק' בדברי הרי"ף שהרי לא ס"ל בדעת המאור כמ"ש הטור סי' פ"א ע"ש ועיין בהר"ן בהלכות כאן במתני'. שו"ר לדברי המאור שם בפ' ז"ב שכתב בהדיא דדוקא בע"א לבדו והא דאמרי' הודאה אחר הודאה מצט' ודא"ל לכל חד בההוא מנה דאודאי קמך אודאי לי קמי פלניא אלמא הודאה קמי חד סהדא הודאה היא שאני התם דסוף סוף השתא איכא ב' עדים ע"ש דמבואר להדיא דכי הודה בפני ע"א ואח"כ הודה בפני ע"א מצטרפין והו"ל כמודה בפני ב' עדים ומהתימה ממהרימ"ט וה' כנה"ג שלא ראו דברי המאור במקומן ועיין ברי"ו ס' מישרים נ"ג ח"ו שדבריו צ"ע

וראיתי להרמב"ן במלחמות שכ' ע"ד וז"ל והא ההיא אוקמתא דאוקי' דא"ל לכל חד ההוא מנה דאודאי קמך וכו' אידחיא לה דהיינו הודאה אחר הלואה ועוד דמעיקרא לאו משום האי טעמא אוקמינן בהכי אלא משום טעמא דהקשו עלה בגמ' מ"ש הלואה אחר הלואה וכו' ולריב"ב כולהו מצטרפי וכו' אלמא הודאה בפניו הוי הודאה אבל בעלי סברא זו צריכין להעמידה בשאמר כל אחד אחד היה עמי וכו' עכ"ד. ותמהני שדברי המאור ברור מללו דמ"ש ודא"ל לכל אחד וכו' הוא בכלל הקושיא דניחא ליה לאקשויי לכ"ע דאפי' למ"ד הלואה אחר הלואה ל"מ מ"מ הודאה אחר הודאה כי א"ל לכל חד מנה דאודאי וכו' מצטרפי אלמא הודאה קמי חד סהדא מהניא ומתרץ דשאני התם דס"ס השתא איכא תרי סהדי ומבואר להדיא בכי אודי קמי חד סהדא ואח"כ אודי קמי חד סהדא מצטרפי ודוקא בע"א לחוד הוא דס"ל דלא מהניא הודאה אבל ע"י צירוף מהניא שו"ר להש"ך סי' פ"ה סקכ"ב שעמד ע"ז בסגנון אחר אבל דעת הראב"ד נראה דס"ל דאפי' ע"י צירוף לא מהני והוא ממ"ש הרמב"ן בחי' בפ' חזקת ד"מ בשמו דאחר שכתב הודאה ל"מ בע"א כ' וק"ל מדאמרי' הודאה אחר הודאה מהניה ותי' דמיירי שאחר בפני היה עד אחר ע"ש מוכח דגם ע"י צירוף ל"מ והדק"ל בדברי הראב"ד ועיין למהרימ"ט חח"מ סי' ח"י ע"ש

דף ז' ע"א תוס' בד"ה אי' וכו' מכאן יש ליזהר וכו' עכ"ל נר' דהתוס' מפ' כמ"ש הרמב"ן דבעידי פירעון דבעידי הלוואה כשירין ללוה אע"ג דפסולין לערב דלא כפירש"י ומ"מ יש ליזהר גם בעידי הלואה ולכך כתב לשון יש ליזהר

בד"ה כמכחול וכו' שמחלל אינו טריפה וכו' עכ"ל לפ"ז בגמ' גם ברוצח ובערוה הומ"ל ראיתם הרוצח או הבועל שאינו טריפה וכ"כ מהדש"א ואפשר דהתוס' כאן אולי לפום חד תי' שכ' בפ"ק דחולין די"א ע"ב דתה שאין חובשין אותו עד י"ב חדש דקסבר טריפה חיה ואם כן הגמרא ניחא ליה למנקט ברוצח ובערוה מילתא דאתיא לכ"ע גם למ"ד טריפה א"ח

כתב הריטב"א דלפירש"י דבודקין אותו מי"ח טריפה ק' הא מנוול ע"ש ובפ"ק דחולין שם קאמר הגמ' משום איבוד נשמה דהאי ננווליה ע"ש וי"ל דהתם ה"ק משום איבוד נשמה דרוצח ננווליה דאי אזלינן בתר רובא הוה מקטיל ונימא. דלעולם לא אזלינן בתר רובא ושרי לנוולו ואע"ג דמסברא אסור לנוולו מ"מ משום איבוד נשמה נימא דגזירת הכתוב היא דשרי לנוולו אבל לפום קושטא דמילתא דאזלינן בתר רובא אסור לנוולו מסברא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך

ע"ב גמ' שלא בדרך ירידתו לאתויי מאי לאו לאתויי וכו' להר"מ בפ"ו מה' רוצח דפ' ירידה שהיא צורך עליה פטור נ"ל דגריס בדרך ירידתו לאתויי מאי לאו לאתויי גם צ"ל לדעתו דל"ד לירידה דקצב שחייב אעפ"י שהיא צורך עליה דשאני הכא דהירידה גופה יש בה עליה והוי ירידה ועליה בב"א גם ניחא לדעתו ז"ל קושיא שנית שהק' התוס' בד"ה ואבע"א וכו':