משכן העדות שכו

ח) תמורה (ד':

) ס"ל לרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני. ובתוס' (ו'. ד"ה והשתא) חדשו דבאיסור שבדה מלבו מודה רבא דמהני. ובהגהות מרדכי (ספ"ג דשבועות והובא בב"י וסמ"ע סי' ר"ח) בשם הר"י ברבינו פרץ חולק בזה וס"ל שגם באי' שבדה מלבו ס"ל לרבא דל"מ וקי"ל כוותי' לכן הנשבע שלא למכור או שלא ימחול ועבר ומכר או מחל ל"מ ע"ש. יש להעיר ע"ד הגמ"ר א"כ מאי אמר רבא (ב"מ כ'.) ש"מ איתא לדשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ונאמנת במגו דאי בעי מחלה. הא כיון דאמרי' כל לגבי בעל ודאי מחלה (ב"ק פ"ט.) א"כ אמאי נחוש שמא מכרה הכתובה מי פתי יסור הנה לקנות כתובה ולשדות זוזי בכדי כיון דודאי תמחול [ומובן דל"ל משום ריעד"נ דהא לתרץ הריעותא סגי בחששא דכתבה ליתן כו' גם כשלא מכרה הכתובה וכדחזינן במצא שט"ח ועתוס' לעיל י"ב סע"ב ורש"י י"ג. ד"ה דמוקי]. ובע"כ דהחשש שהבטיחה ללוקח בנדר או שבועה שלא תמחול (ע' תוס' ב"ק פ"ט:

סד"ה כל). א"כ לרבא לטעמי' האיך יש לה מגו דא"ב מחלה הא כיון דנשבע שלא תמחול תו לא מהני מחילתה. [הג"ה מהכותב. על ההשגה הנ"ל ע"ד החו"ד השיב אאמו"ר זי"ע שגם להס"ד דל"א בת"ר אף דל"מ הרוב דניזל בתרי' מ"מ מהני לשווי' כספיקא דאיקבע והרי באיקבא איסורא מודה הרמב"ם דאסור מה"ת וכדמוכח מא"ת ולהכי אסור בשבירת עצם מחמת רוב כשרות:

עפ"ד רש"י חולין (כ'.) הנ"ל אמר אאמו"ר לתרץ קו' הפמ"ג בשפ"ד (ר"ס כ"ז) דמנ"ל דמפרכס מותר מה"ת דלמא השחיטה מתרת רק לאחר שתמות ושלא תחול אי' נבלה אבל לא שתפקיע אי' אמה"ח והניח בצ"ע לשיטת רש"י חולין (קכ"א:

) דדרשא דל"ת על הדם רק אסמכתא ע"ש. אמנם לדברי רש"י (כ'.) א"ש דאם נאמר שהשחיטה אינה מתרת אי' אבר כיון שכבר חל גם לכשתמות לא תתיר השחיטה לאי' טריפה שכבר חל וא"כ לא מש"ל היתר שחיטה כלל א"ו דנפקע ע"י השחיטה גם אי' הקדום (ואף דדעת רשב"א בתוה"א הובא בש"ך סי' ל"ג סק"ד דמחיים אפי' טריפה ל"ה אבל רש"י הנ"ל כ' בהדיא דקודם גמר שחיטה טריפה הוי) עכ"ד אאמ"ו:

בדבר קו' הנ"ל על החו"ד אני בעני לא הבנתי כלל שהרי יהי' צריך לשבור כ"כ עד שימצא פסח כשר א"כ האיך נתיר להתחיל לשבור אחרי שכל מצב ההיתר הוא שיעסוק כ"כ בהיתר עד שיבוא לעבור על הלאו. ושאלתי ד"ז למו"ר הגהמ"ח ועי' ק"א לס' יעלת חן (א"ק פ"א) וע' בשערי שמחה ח"ב (סי' י"ח):

עפ"י הוראה הנ"ל (אות ד') דהאוסרים חמץ בפסח בצונן הוא רק בלחם חמץ או בחטין ומחמת מקום הציריא. תירצתי אז אח"כ ד' אבי העזרי דצינון מעכב גם חימוץ חטין ותמהו הרא"ש וטור (סי' תס"ז) מארבא כו' (היינו אמאי ל"כ הפוסקים דבעודם במים מותר למכרם ואפי' בפסח (עמג"א סק"ד) ומשום דבעודו היתר מותר לבטל דבזה ל"ש שמו עליו ועמק"ח סק"א ג') אע"כ דצינון מועיל רק בעיסה ולא בחטה. וי"ל שגם אה"ע מודה לחילוק זה אמנם צ"ב הא חטה קשה להתחמץ יותר מעיסה כמש"ש הרא"ש וטור. וצ"ל משום דהקליפה מפסקת אין הצינון פועל לעכב החימוץ. והנה אף דלאה"ע חמץ בפסח אוסר גם בצונן (מדחפש ט"א להתיר) אנהיר לן מו"ר דזה רק מקום הציריא. לז"כ שפיר דצינון מעכב החימוץ דהא בציריא ליכא מפסיק. וממנ"פ אין המים נאסרין. תוכו אין אוסר בצונן. וציריא נתעכב מלהחמיץ מחמת הצינון. עכה"ג:

ט) ואכתוב איזהו מילי אגדה שבזכרוני ששמעתי מהגהמ"ח זי"ע. ברש"י פ' תולדות עה"פ ויעקב איש תם כל מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. וק' מרש"י (פ' ויצא) שפי' אחיו אני ברמאות. וי"ל בפשטא דמצינו דתיבת איש הוא לשון שר ומושל על הדבר ההוא. כמו איש נעמי (וערש"י שם שענינו שהי' שולט עלי' ובלשון משנה אישי כ"ג ופירש"י אדוני). וכמו כן בענין תמימות מי שחריף לרמות אמנם כופה את יצרו מפחד ה' ומהדר גאונו ומתנהג בתמימות קרוי איש תם. אבל מי שאינו יכול לרמות לא נקרא איש תם אחרי שאיננו מושל על הדבר רק בהכרח מתנהג בתמימות. וז"ש רש"י דמי שאינו חריף לרמות קרוי תם. ומדכתיב ויעקב איש תם מוכח שהי' חריף לרמות ותמימותו הי' מצד בחירתו הקדושה. [זאת למודעי מה שמכנים עכשיו בשם חכם למי שחריף לרמות ועוסק ברמאות ותרמית כל היום ושבתו בתוך מרמס. בלשונינו הקודש זה מכונה בשם נוכל כדכתיב (מלאכי א') וארור נוכל גו'. וחכם נקרא מי שיש לו שכל האמיתי לקיים ובחרת בחיים. והוא ירא ה' וסר מרע וכדכתיב הן יראת ה' היא חכמה וסר מרע בינה (איוב כ"ח כ"ח). ופירשו המפורשים דהן הוא לשון אחת (וערש"י קדושים כ' י"ד). חכמה אחת יש בעולם היינו להיות ירא ה' וסר מרע וממילא מקיים תמים תהי'. זהו החכמה האמיתית]:

י) בפ' נצבים. והי' בשמעו גו' שלום יהי' לי. ותמוה. וי"ל דהנה לעיל בפ' התוכחה כתיב גם כל גו' אשר לא כתיב גו'. ודרז"ל זו מיתת צדיקים. ומובן דרק הישרים בליבותם המשתוקקים ללכת בדרכי תוה"ק מצטערים במיתת צדיקים ח"ו ונחשב אצלם לעונש מר. משא"כ החפשים השואפים לילך בדרכי תאותם ר"ל אין זה נחשב להם לעונש כלל. ומקצתם עוד שמחים בזה שעכשיו יוכלו יותר למלאות רוע תאותם בלי מפריע. כי עד עכשיו לפעמים הי' הצדיק מוכיחו או שהי' בוש ממנו ולא הי' יכול לעשות הכל כחפצו. והנה המצטער ומתענש במיתת צדיקים ניצל עי"ז מעונשיו אחרים אחרי שכבר קיבל עונש. בפרט שמתעורר עי"ז לשוב מעבירות שבידו. ולהטיב דרכו במדות תרומיות ותמידות. אבל הרשע השמח במצ"ד אזי כשיבוא יומו יענשהו ה' בעונשים קשים ומרים ר"ל. וזשה"כ פן יש בכם שורש פורה גו' והי' בשמעו את דברי האלה הזאת (היינו המכה אשר לא כתובה ורק נאמרה בדיבור ובשמיעה לבד) והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי (דלגבי דידי' אין זה אלה כלל ואדרבה עכשיו יהי' לו מנוחה ושלו' ויוכל להרבות במילוי תאותו) כי בשרירות לבי אלך גו'. ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו אחרי שלא נתענש במכה אשר לא כתובה ירבצו בו כל צ"ח קללות הכתובות בפ' התוכחה ר"ל:

יא) בסוף פ' בשלח כתוב זאת גו' ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק. יש לפרש דהנה הלוחם עם שונאו מחמת שרצונו להבריח השונא מעליו די לו כשמחלישו ומבריחו ממנו. אבל אם רצונו לעקרו ולשרשו אזי אין מניח ידו ועושה כל אפשרותו עד בלתי השאיר לו שריד. והנה רצונו ית' למחות ולמחוק זכר עמלק להאביד שריד מעיר. רק אז עוד לא הי' הזמן לזה [ואולי מפני שלזה צריכין ריבוי ועוצם זכיות התורה והמצוה בכמות ובאיכות וזאת נשלם בכמה דורות אח"ז היינו בדורו של שאול המלך]. ואילו היו בנ"י יודעים שהמצוה היא למחותו הוי חלשי דעתייהו שהם אינם זוכים לזה. לכן אמר הש"י למשה שים באזני יהושע כי מחה אמחה גו'. כמו הלוחש באזני חבירו שלא ישמע הזולת. וחשבו בנ"י שטעם המלחמה רק כדי להבריחו מעלינו ולכן די במה שהחלישו יהושע:

מחזיקינא טיבותא רבתי מלא חפניתא לידידי הרבני המופלג היקר מוהר"א אנשיל רעהפיש נ"י מברעסלא בנו של הגהמ"ח זצ"ל. כי ברוח נדיבה הטה שכמו לסבול. ונתן גם השתדל על הוצאות הדפסות הספר כולו. ושיהי' נדפס בהידור ויופי. ישא ברכה מאת ד'. אושר ועושר יחדיו יהיו תמים על ראשו. ויבורך בזה ובבא. ומהראוי שמחבבי תורה יביאו ברכה תוך ביתם ויקנו ס' הזה. למען יהי' מקום מוצא לכסף להדפיס יתר החיבורים מהגהמ"ח זי"ע. ויאיר במאור תורתו על פני התבל. והנני אומר יישר לגיסי הרב מוה' משה הערצאג נ"י שטרח לעשות לוח המפתחות עצהיו"ט. יהי נועם ד' עלינו ומעשה ידינו יכוננו לעשות נ"ר לבוראינו ית' גם למלאות רצון עבדיו הנאמנים אשר כלו כחם ביגיעת התורה והמצוה:

כו"ח בימי הפורים תער"ג לפ"ק ווארשא. חיים יעקב נפתלי בהגאון צי"ע מו"ר אברהם בנימין זצללה"ה.