משיב דבר חלק ד רנא

מאי הוצרך רש"י להוכיח דמיירי ערב הרגל מהא דמ"ק דאין נושאין נשים במועד, תיפוק לן דמשנה מפורשת היא בביצה פרק משילין דברגל אסור משום מו"מ, אלא ודאי היה אפשר לפרש בחוה"מ וכל שבעה ה"פ אם אירע איזה יום או יומים מחג הסוכות בתוך ז' ימי המשתה וכן פי' הרא"ש בריש כתובות הא דתניא אין מונעין מן הכלה תכשיטין כל שלשים יום, דה"פ אם אירע ז' ימי אבלות בתוך שלשים ימי הכלה, וכן פירשתי לך דמוכח לפרש הכי מהא דיומא (דע"ח ב') א"ל רב לר"ח כלה עד כמה א"ל כדתניא אין מונעין כו' ע"ש וכן פי' במד"ר בראשית (פ"ג) הא דכתיב כאור שבעת הימים כאינש דאמר כן וכן אנא מפקד לשבעת יומיא דמישתותי ואי תקשה לך א"כ לימא סתם חתן כו' פטורין מן הסוכה, וכבר ידענו דשיעור שמחת החתן הוא ז' ימים מהא דתניא בכתובות שם ונוהג ז' ימי המשתה, ובשלמא הא דתניא אין מונעין מן הכלה כל שלשים יום, אשמועינן הא גופא דשיעור התקשטות הכלה שלשים יום, אבל ימי החתן פשיטא לן טובא, ונ"ל דס"ד דוקא עד שבועל ב"מ יש צער לחתן דבוש לשחק עם כלתו, אבל אחר ביאה כבר לבו גס בה לאחר מ"א דבועל ב"מ ופירש, ונוהג עמה כל דיני נדה לענין הרחקה כמבואר ביו"ד (סי' קצ"ג) ואינו משחק עמה כ"כ, ס"ד דאינו חושש אז לעשות חופתו בסוכה, קמ"ל כיון דבראש ימי הנשואין היה חופתו בבית א"א לשנות ולשמוח במק"א, ועפי"ז יובן בטוב מש"כ התוס' ד"ה אין משמע מכאן דאם יצא מחופתו אפילו כלתו עמו כו' ע"ש, ולכאורה מאי משמע מכאן, דלמא אי קובע חופתו לשעה במק"א מיקרי ג"כ חופה לכ"ד אבל בסוכה אינו רוצה לקבוע אפילו שעה א' עם כלתו מטעם הש"ס, ולמש"כ ניחא דאי אחר ביאה אינו חושש כ"כ, אלא משום דעיקר שמחה רק במקום שקבעו בראשונה, והחולקים ע"ד התוס' סוברים דמכ"מ א אינו נוח לו לשמוח עם כלתו בדברים המותרים אף כשהיא טמאה, ומש"ה לא מיקרי חופה אבל בבית אפילו לשעה מיקרי חופה ע' בזה היטב בט"ז אה"ע (סי' ס"ב), ולא נחיתנא הכא לדקדק עוד בזה, [ולאביי דהטעם משום יחוד, וע"כ הא דחיישינן בכלה יותר מכל הנשים משום דשאר נשים אינן בושות לרדת מן הסוכה כשהיא בעצמה משא"כ בכלה וא"כ י"ל דגם היא אינה בושה כל ז'

ובעיקר הדין דאתאן עלה, יפה הורה הרב המורה לצדקה, דכלל גדול הוא מקצת היום ככולו כמו בז' ימי אבילות וח' ימי מילה וכיו"ב הרבה, זולת המפורשים בתורה כמו נדה ויולדת ובדבר התלוי בסכנה כמו חולצתו חמה בפ' ר"א דמילה דנותנים לו ז' ימים להברותו אבל בכ"ד מקצת היום ככולו ועולה מקצת יום הא' ליום שלם ולא תקשה הא דמברכינן ביום הז' דאבילות דכל מאי דנוכל לאפושי בשמחה מפשינן, ולמעוטי בצערא ממעטינן, ולהכי יש לנו לדון יום הז' כפי הטוב בעינינו אבל יום הא' דא"א להאריך יום ההוא עולה ע"כ ככולו, ולא דמי למש"כ המג"א (בסי' קל"א ס"ק י"ב) די"נ שלא ליפול ע"פ כו' ואפילו ביום ז' שהוא ח' לחופתו כו' דשאני נ"א מברכות שבע, תדע דהא ביום החופה אין נופלין ע"פ אפי' לפני החופה כמבואר בביאורי הגר"א (שם ס"ק י"א) וע"ע בפר"ח שם בפי' הגהת הרמ"א ולא מיקרי חתן אלא ביום החופה דלא כט"ז. עכ"פ הדין פשוט דז' ימי המשתה אינן מעל"ע, וכן עמא דבר אביך מוקירך

נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן לז

שמעון יצא מהעיר ביום סגריר ושלג רב, ונאבד, ושאלו מאשתו סימנין עליו ואמרה שבהן ידו א' צפרנו מקולקל, וראשו משונה מאחוריו, ואחי שמעון אומר כי לא צפורן בהן ידו היה מקולקל אלא האצבע האמצעי, ועוד אמר כי יודע בעת שהלך לעיר היה בידו לערך חמשה ועשרים רובל, ופירש באיזה מטבעות, וגם יודע ארנקי שלו, ואח"כ נמצא האיש בתוך השלג ראשו משונה מאחוריו, והמעות בכיס שאמר האח וגם שט"ח על מאה רו"כ, וגם הכיר את בגדיו בט"ע אבל לא נמצא צפורן מקולקל כלל ורק שני אצבעות מידו הימנית נאבדו לגמרי וכשהגידו להאשה שלא נמצא בבהן ידיו צפורן מקולקל ואמרה שיכול להיות ששכחה כי חליתי ושכחתי אפילו איך לברך על נרות

נראה דאשת שמעון שריא, חדא דנראה שהסימן שאחורי הראש משונה מאד, וה"ז סימן מובהק שמשיאין עליו יותר מגבשושית גדולה על חוטמו, ואפילו לא נימא הכי ואין משיאין על זה הסימן, מכ"מ כבר יצא מאיסור דאורייתא דדעת הרמב"ם ושו"ע חו"מ (סי' רפ"ד) דקיי"ל סימנין דאורייתא ומורידין לנחלה ע"י, ורק אין משיאין את האשה משום חומר עריות, ולא כדמשמע מסוגיא דב"מ וביבמות, אלא כהאי לישנא קמא בבכורות (דמ"ו א') ע"ש, ואחר שאינו אלא איסור דרבנן יש לסמוך על ט"ע דבגדים ולא חיישינן לשאלה אלא שאין הדבר ברור, מכ"מ באיסור דרבנן שפיר יש לסמוך ע"ז, ותו דכבר ידוע מש"כ בשו"ת ח"צ דזה ודאי לא חיישינן לשאלה דיחיד היינו שהזדמן אדם בסימן כזה, ותו שהרי היה בכיסו שט"ח וזה ודאי לא מושלי

וע"ד השינוי ממה שאמרה בצפורן ודאי שכחה דחולי אמתלא אלימתא היא, ויכול להיות שהיה משונה צפורן באותו אצבע ימין שנאבד ונאכל מעכברי דדברא, ותו דכמו דאיתא בבבא בתרא (דף קנ"ה) שאין חוששין לשינוי דשערות משום שגדל לאחר מיתה ועשויין להשתנות, ה"נ צפרנים גדלים לאחר מיתה ואפשר נשתנה לאחר מיתה

נפתלי צבי יהודא ברלין סימן לח ב"ה ה' לסדר ויברך אתכם תרמ"ד וולאזין כבוד הרב וכו' מו"ץ בקאלאני' זאטושא

ע"ד ר' אברהם יעקב מפה, הן הוא כבר כתב אלי בעצמו, וגם אני ידעתי כי אחר ששנא לאשתו העלובה, טוב לפני שניהן הגירושין, וכדכתיב כי שנא שלח וגו', אבל מה אעשה שאינו מתנהג עם אשתו וילדיו בד"ת ולא בד"א הלא עליו לשלם לה את כתובתה משלם וליקח את ילדיו אליו, או לפשר עמה בכלכולם, והוא אינו חושש לדבר, ומבקש ממנה שתעשה לו טובה להתגרש כדי שישא אחרת, והיא תשאר עניה ומדולדלת ותשאר עגונה גם בהיותה גרושה מאישה, ואפילו מקום לדור אין לה

ומלאכי הנביא אמר ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגד, כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ה' צבאות ונשמרתם ברוחכם ולא תבגודו, ויש למאר כפילות והשנוי דכאן כתיב ה' אלהי ישראל, וכאן כתיב ה' צבאות, והענין דבימיו היו האנשים בוגדים בנשותיהן, ויש שלא היו מגרשים כלל, אלא הרחיק עצמו ממנה, והיא נשארת עגונה, ויש שהיו מגרשים אבל חומסים חובתם מהם והאשה נקראת לבוש התחתון של האדם כמו שהבעל נקרא לבוש העליון כדכתיב בבגדו בה ומפרש הגמ' בקדושין (די"ח) שפירש טליתו עליה, ורות אמרה לבועז ופרשת כנפך על אמתך, והוכיח הכתוב לשני האופנים, לאופן הראשון אמר הנביא ובאשת נעוריך אל יבגוד, דזה הבגידה אינו אלא לאשה ולא שייך בכל אדם ורק דוקא באשת ישראל, דבאוה"ע אין זה האופן מיקרי בגידה שהרי באוה"ע הדין דמשיוציאנה מביתו וישלחנה מותרת לינשא לאחר, כמש"כ הרמב"ם ה' מלכים (פ"ט ה"ח), אבל העול והחמס השני אינו רק באשה כי אם בכל אדם המשרת את חבירו והוא חומס את שהוא חייב לו ומגרשו ריקם, ובזה האופן ישנו גם באוה"ע והיינו דבר הכתוב, ובאשת נעוריך אל יבגוד כי שנא שלח אמר ה' אלהי ישראל, דזה אינו אלא בישראל, אבל וכסה חמס על לבושו היינו שמשלחה ריקם, ע"ז אמר ה' צבאות, והזהיר הנביא ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו, דבגידה זו אפשר בכמה אופני בני אדם

והנה האשה ההיא לו יהי שאינה כדאית ליה לפי דעתו אבל מכל מקום הלא חיה עמה כמה שנים והולידה לו שלשה ילדים וגם מכרה הכרים והכסתות שלה בעת צר לו כמו שהוא יודע, ועתה