משיב דבר חלק ד רמט

ולא תימא משום דבעינן יאוש וש"ר כו' הרי דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ מהני אע"ג דאתי לידי' באיסורא ורב זביד לטעמי' (בדף, קט"ו) דמפרש מחלוקת רב ור' יוחנן אי דוקא יאוש ואח"כ ש"ר או ה"ה להיפך ופסק בהא כרב, ור"פ מוקי בא"א משום דס"ל דלכ"ע בעינן יאוש ואח"כ שינוי רשות דבל"ז הרי באיסורא אתי לידי', והיינו שהביא הרי"ף אוקימתא דר"פ וסיים והלכתא כר"י דיש בזה תקנת השוק, ולכאורה מיותר הוא לימא והלכתא כר"י, אלא בא לאפוקי בפי' רב זביד דבזה הלכתא כרב והרא"ש כתב על הא דר"ז הלכתא כר"י ולשיטתי' קאי כידוע

וכי תימא הא גופא ק' אמאי מהני, הא באיסורא אתי לידיה ויאוש דאחרי כן לא מהני כמו באבידה, הא ל"ק דכל זה דמדמי הגמרא הכל לאבידה אינו אלא למאי דלא ידע מדרשא דקרא באבידה, וא"כ הא דלא מהני יאוש שאח"כ הוא מסברא דכיון דאכתי לא ידע, לא מהני במה שגלוי וידוע שאח"כ יתייאש ומקרי אתי לידי' באיסורא והוי כמו יאוש לחוד דלא קני וא"כ ה"ה תרומה ושארי דיני תורה לא מהני במה שמתרצה אח"כ אע"ג שגלוי וידוע לנו שיהיה כן, אבל לפי המסקנא דבאבידה קרא קא דריש איסורא דומיא דהתירא דבין אית בה סימן בין לית בה סימן אסורה, נמצא דוקא באבידה הכי הוא אבל בכל דבר אינו כן, מש"ה פסק הרמב"ם בתרומה דאם אמר כלך אצל יפות מהן לא בעינן שויא שליח, וה"נ אמימר ורב אשי אכלי משום שידעו שיתרצה מרי ב"א והכי מוכח מסוגיא דקידושין (דף נ"ב) דאלו לאו משום כסופא הוי מהני במה שאמר אמאי לא שקלתי מחרפי ולא כמש"כ התוס' דמיירי דשויא שליח, ממילא ה"ה בגנב וגזלן אפילו מייאש בע"כ מהני ש"ר ואח"כ יאוש דגלוי וידוע הוא שיתייאש ומהני יאוש שלא מדעת, והוי כמו בהתירא אתא לידיה

נחזור לענין, דשיטת הרמב"ם דאם הוא דבר שאין דרך בעלים להקפיד דנוטל לקדש בו אשה דמצוה קא עביד, הוי כמו יאוש ואח"כ כשבא לידה אינו גזל כלל וא"כ היה מקום לומר דה"ה בקישוט שאם אין הבעלים מקפידין הוי ספק מקודשת, אבל כ"ז ליתא דבשלמא בגוף הדבר שפיר הוי ש"פ, ואפילו אינו ש"פ כאן אולי ש"פ במדי, אבל בתשמיש לא עדיף מנותן רשות להשתמש, מ"מ התנה הרא"ש דבעינן שיהא קבוע זמן, דבל"ז אפשר יהיה נצרך לו מיד, ואין בשעת קידושין ש"פ, משום שמא יבא בעלים ויקחנו, מכש"כ בלא יהיב רשות, נהי דאין מקפיד להשתמש כ"ז שאין רוצה ליטול פקדונו, מכ"מ כשיהיה נצרך לפקדונו ודאי יטלנו נמצא שאינו ש"פ, וגם בעיקר הדבר שאינו מקפיד בתשמיש שאינו נפחת לא נראה כלל בתכשיט שהתקשטות הוא במקום רבים, ואיכא למיחש משום עינא ומשום גנבי כדאיתא בב"מ (ד"ל), בנזדמנו לו אורחים, ותו דוקא במקדש בהיתר דהוי מצוה יש סברא שלא יקפיד בעליו, אבל בנ"ד דמיירי בלא שדיך והוא מעשה איש רע מעללים מהיכא תיתי נחוש שהבעלים לא יקפיד ע"ז, אדרבה ודאי יקפידו כדי דלא לתהני עובדא דא

ובזה נחיתנא דהוי כמקדש בכלי שאינו שלו דלא הוי קידושין, והמקום ית"ש יעמידנו ע"ד אמת, כנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן לד לר' שמואל רויזענבערג בווערחני אנדינסק

אשר הגיע ליד מע"כ, מעשה בא' שקידש אשה בטבעת שאולה מן העו"ג, והורה שאינה מקודשת יפה הורה, ואינו דומה לגזל עו"ג דאי' (בסי' כ"ח ס"א) באה"ע דמקודשת משום דס"ל דגזל עו"ג מותר וא"כ הוא קונה, משא"כ שאלה שדעתו להחזיר ואינו מכוין לקנות, ודומה למשכון עו"ג ביד ישראל כמש"כ מע"כ נ"י וזה פשוט, ולא כמש"כ דהח"מ וב"ש נתקשו בזה, אלא שנתקשו במה שסיים הרמ"א (בסי"ב) דאם מכרו לאחר וקידש בו הוי מקודשת, מאי איריא לאחר, הא אפי' אין דעתו להחזיר ה"ז דומה לגזל עו"ג, והב"ש הסביר יותר בס"ק ל"א, דע"כ הא דאיתא בקידשה במשכון של ישראל דהוי מקודשת מיירי בדעתו להחזיר דבל"ז לא מהני משום שהיא אינה מתרצה להתקדש בטבעת שסופו להחזיר, ומאחר שמודיע לה שהוא משכון וסופו להחזיר, שוב יש נ"מ בין משכון של ישראל לשל עו"ג, דאין ישראל קונה משכונו, והרי דעתו להחזיר ולא לגזול, אבל א"כ קשה לשון הרמ"א ואם מכרו וכו', והכי מיבעי ואם אין דעתו להחזיר הוי מקודשת, ולא ידעתי מאי יישב מע"כ קושייתו ז"ל, הא מיהא יפה הורה לקדש שנית

ולענין ברכה לא ביאר מע"כ באיזו ברכה מדבר, אם בברכת אירוסין או בברכת נישואין, ולא עוד אלא שעירבב הדברים במח"כ, במש"כ וכן המנהג לברך אחר הקידושין משמע דמדבר בברכת נשואין אלא שטעה במה שכתב וכן המנהג, דבאמת אין מחלוקת הראשונים אלא בברכת אירוסין שהיא כמו כל ברכת המצות דבעינן עובר לעשייתן, וכן באמת אנו נוהגין, ומה שהביא מע"כ ממש"כ בבאר היטב בשם כנה"ג מיירי בברכת אירוסין ובאמת שני ענינים המה, ובברכת נשואין מבואר ג"כ בהגהת רמ"א (סי' ס"א ס"א) דאין צריך לברך שנית ז' ברכות, והב"ח כתב והובא בב"ש סק"ז לברך, ויש לבאר טעמייהו דשני ברכות הללו: הנה ברכת אירוסין לכאורה היה ראוי לברך שנית, כמו בכל המצות אם בירך ועשה המצוה שלא כהוגן ואינו יוצא צריך לברך שנית, וברכה הראשונה היה לבטלה, ואמאי בקידושין אינו כן, ונראה שהוא עפ"י שנתבאר בחיבורי העמק שאלה (סי' י"ז) מחלוקת גאוני קדמאי אם ברכת רבקה דנ"ל מינה בכתובות דבעשרה הוי ברכת אירוסין או ברכת נשואין, דבירושלמי איתא דהוי ברכת נשואין אבל ברכת אירוסין הוי ככל המצות, ומש"ה איתא בירושלמי כל המצות מברך עובר לעשייתן חוץ מקידושין בביאה, מבואר הא בכסף ושטר בעינן עובר לעשייתן כמו כל המצות אבל ש"ס דילן ס"ל דהוי ב"א ומש"ה ס"ל להשאלתות ובה"ג דבעינן עשרה, וברכת המצות לא תקנו חז"ל כלל, משום דיש ברכה בל"ז, כמו דלא תקנו לברך על ק"ש, משום דיש ברכת אהבה רבה ועוד הארכנו בזה בסיעתא דשמיא. והנה בשלטי הגבורים בשם הפרדס, כתב דבברכת, אירוסין אין לנטות מפסק השאלתות ומשום זה נוהגין שיברך אחר דוקא ולא החתן בעצמו כמו כל המצות מעתה דקיי"ל דב"א נ"ל מרבקה והתם לא הוי קידושין ממש, שהרי אליעזר היה עבד ואינו נעשה שליח לקדש כמו בגירושין ומש"ה כתיב ביצחק, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, היינו שקידשה שנית כד"ת, הרי למדנו דברכת אירוסין שהיה בשעת קידושין שלא עפ"י ד"ת מהני, וא"צ לברך שנית, אבל בברכת נשואין שהיה לפני הקידושין תליא במחלוקת רש"י ותוס', אי מהני חופה לפני קידושין היינו ביבמות (דף נ"א) בסוגיא דיש חופה לפסולות, דרש"י מפרש לפני קידושין ולא כמו שהבינו התוס' דרש"י ס"ל חופה קונה, אלא רש"י ס"ל דחופה שלפני הקידושין מועיל, וכמו שהביא בהגהת מרדכי קידושין (סי' תקמ"ו), וכן פסק הרמב"ם ה' תרומות (פ"ז הכ"א) וכן אם נכנסו לחופה בלי קידושין אין אוכלת בתרומה, אבל התוס' שם פליגי ומפרשין דוקא לאחר קידושין, דלפני קידושין לא שייך חופה, והכי פליגי התוס' והרמב"ן בחי' יבמות (דף נ"ט א') בתוס' בד"ה לא אשתנו על הא דאיתא בקידושין (ד"י) אי תחלת ביאה קונה מצי כה"ג לקדש בביאה, ואמאי הא הוי בעילה לפני נשואין, והרמב"ן יישב דמיירי שהיה חופה לפני קידושין, והתוס' לטעמייהו לא יישבו הכי, וסוגיא דעלמא כדעת רש"י ורמב"ם ורמב"ן דמקרי נשואין אפילו בלא קידושין ומש"ה תניא בסנהדרין (דף נ"א) ניסת ללוי ולישראל ולעו"ג, ופירש"י לעו"ג איכא לאו דלא תתחתן בם, כונת רש"י בזה, משום דקשה האיך שייך לשון נשאת לעו"ג הרי קידושין לית בה, ויישב דמכ"מ שייך לשון נשואין כיון שהוא בדרך נשואין כמו דכתיב לא תתחתן בם ואיתא בע"ז (ד"ל) דרך חתנות אסרה תורה, איך שהוא הכי קיי"ל כהוראת הרמ"א שלא לברך שנית ברכת נשואין, וממילא גם הכתובה בזמן כתיבתה קיימת לגבות ממשעבדי, ולא דמיא להא דתנן קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת ומ"מ אינה גובה מזמן הראשון אלא מבני חרי כמבואר (בסי' ס"ז) דהתם אין בשיעבוד שעשה בקטנות ממשות, וכן גר שנתגייר [בזה"ב] הוי כקטן שנולד, אבל כאן מהני מה ששעבד עצמו