משיב דבר חלק ב צא

סימן לג להרב דק"ק לינקעווע: ע"ד אשה שישבה על הספסל ונפלה ונלקתה בצדדי המקור ויצא ממנו שפע דם מן המכה, וגם נבהלה מאד, וחקר מעכ"ה אולי יש לחוש שמא יצא דם מן המקור, וכדאיתא בגמ' ביעתותא מרפיא, והוסיף מעכ"ה לתמוה על מעשים בכל יום שאשה מתבעתת ואין חוששין לזה כלל אף לבדוק א"ע, והרי בסוטה איתא שאומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה, ומפרש בגמ' משום שמא תראה מחמת ביעתותא, והוסיף מעכ"ה להקשות מדאיתא שלהי מ' נדה בש"א כל הנשים מתות נדות וס"ד דגמ' משום ביעתותא דמלה"מ מרפיא, ואע"ג דלפי המסקנא נדחה זה הטעם, מ"מ הסברא דביעתותא לא נדחה, והעלה מעכ"ה דביעתותא מביא לידי ראיה בשפע, ולא טיפת דם, מש"ה חיישינן בסוטה שמא תראה בשפע, ובמיתה חיישינן דילמא ראתה בשפע ומחמת מיתה אינה נכרת, אבל בכל מבעתת שאין יוצאה ממנה שפע דם אין לחוש שמא ראתה טפת דם, זהו תמצית דברי מעכ"ה, ומש"ה נטה דעתו לחוש באשה זו שיצא ממנה שפע דם מחמת מכה ויש לחוש שמא יצא מן המקור ג"כ: והנה מש"כ מעכ"ה דבנדה מוכח דיש לחוש לביעתותא, אינו כן במח"כ אלא במסקנא קיי"ל טעמא דב"ש בא"א, אבל משום ביעתותא אין לחוש, וכן הבינו רבותינו בעלי התוס' בסוטה שם, שהקשו רומיא דשני הסוגיות ויישבו משום דבשעת הוצאת הנפש אין לחוש, ולא עוד אלא אפילו להס"ד דטעמא דב"ש משום דחוששין שראתה מחמת ביעתותא דמלה"מ, אין כן דעת ב"ה שהלכה כמותם, גם מה שיישב מעכ"ה לפי דעתו דבמיתה חיישינן שמא ראתה שפע דם ומחמת המיתה אינה נכרת, אין הבנה לדברים אלו, מדוע לא ניכר להנשים החיות העוסקות בהמתה אם יצא ממקורה שפע דם: איברא לא הוצרך מעכ"ה אלא ליישב רומיא דסוגיא דנדה אסוטה עפ"י סברתו דבנדה אחרי שרואין שאין יוצא שפע דם ממקורה, מש"ה אין לנו לחוש שמא יצאה טיפת דם וכן בשארי מבעתת אין לחוש לכך, ובסוטה החשש שמא תראה בשפע, ובזה יצא מע"כ ידי הקושיא ונטית דעתו לחשוש באשה זו שיצא באמת שפע דם: אבל עיקר סברת מעכ"ה, מופרך מקושיית רבותינו בעלי התוס' הנ"ל ולא יישבו הכי רומיא דנדה אדסוטה, אלא יישבו דמחמת הוצאת הנפש אין לחוש, א"כ קשה אמאי אין חוששין בכל מבעתות שמא ראתה, ולכה"פ נחייב אותם לבדוק, והנה לכאורה היה מקום ליישב רומיא דנדה אדסוטה, דאינו דומה שמא ראתה לחשש שמא תראה שהרי אין לך דבר שראוי לחוש כמו שעת הוסת, מ"מ קיי"ל בנדה (דף ט"ו) וסתות דרבנן, ומש"ה אפילו הגיע שעת וסתה מותרת לבעלה, ופירש"י אם לא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה לא מספקינן לה בטמאה פי' דאם ידענו שבדקה היינו חוששין שמא ראתה דהבדיקה בשעת הוסת גורם גרוי במקור ורואה ומש"ה אסורה לשמש מה"ת משום והזרתם וגו' שהוא מה"ת כפירש"י בהוריות (דף ח:) בד"ה פרוש מן הנדה, זהו דעת רש"י ז"ל, וביארנו יותר בחיבורי העמק שאלה שאילתא פ"ט בס"ד, וה"נ אם נבעתה אין לחוש להוציאה מחזקתה שמא ראתה, אבל שמא תראה שפיר חיישינן וכ"כ הגאון בנו"ב ק' והובא בפ"ת (סי' קפ"ד) לחלק בין שמא ראתה לשמא תראה כדאיתא בגיטין (דף כח) בין שמא מת לשמא ימות, כך היה הדעת נותן אבל א"כ קשה על התוס' סוטה הנ"ל שלא יישבו רומיא דנדה ודסוטה הכי, ואם שאפשר ליישב בפשיטות שהתוס' לטעמייהו בנדה שם (דף ט"ו) דבאמת אפילו וסתות דרבנן יש לחוש שמא ראתה כמבואר שם בד"ה אפילו, מ"מ גם בלא זה אינו דומה חשש וסתות לחשש ביעתותא, דבוסתות ודאי יש מקום לחלק בין שמא ראתה לשמא תראה, דכמו דמחלקינן בין שמא מת לשמא ימות משום שסוף אדם למות, ומש"ה חוששין לכל שעה שאחר כן שימות, וה"ה בוסתות דהא ודאי שתראה דם דאטו לעולם לא תראה, מש"ה חוששין שתראה בשעה העלולה לכך דהיינו בזמן הוסת, משא"כ חשש ביעתותא אין ברור שתראה מחמת זה, וכשם שאין לחוש להוציאה מחזקתה ולומר שמא ראתה ה"נ אין לחוש על להבא שמא תראה, מעתה שרואין אנו דבסוטה חששו שמא תראה ה"נ יש לחוש שמא ראתה והדרא קושיא לדוכתה אמאי אין חוששין לכל מבעתת שמא ראתה, ונראה דהא ודאי בשעת יציאת הדם מן המקור אפילו בשעת ביעתותא מרגשת שנעקר דם ממנה, וכמו באסתר כתיב ותתחלחל שהרגישה בפנים שנפתח חללה, מש"ה כ"ז שלא הרגישה אין לחוש כלל. אבל על להבא יש לחוש שתרגיש ותראה, והא שאין מיישבין הא דוסתות כך לומר דמש"ה טהורה משום שאם ראתה ודאי הרגישה הא ל"ק שהרי בנדה קיי"ל דהיא בחזקת טהורה אפילו לא שאל הבעל אם הרגישה, ואפילו היתה ישנה ואפשר שהרגישה ולא ידעה משא"כ כל מבעתת הוא בהקיץ ואם הרגישה ודאי היתה בודקת עצמה מש"ה אין לחוש לה, והא שהקשו התוס' מסוגיא דנדה, היינו משום שבשעת מיתה אפילו הרגישה לא בכחה לבדוק ולא לומר שמרגשת, מש"ה שפיר הקשו אמאי אין חוששין שהרגישה והתחלחלה מחמת בעיתת מלה"מ אבל בכל אשה שנבעתה אין לחוש כלל שמא הרגישה וראתה דם, זה פשוט בישוב הענין: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן לד להגאון מו"ה יעקב נ"י רב הכולל בנויארק. ע"ד האשה אשר נקרע כיס השתן שלה בהקשותה בלדתה ועשה לה הרופא אפעראציאן ותפר הכיס, ועשה המצאה שלא תלד עוד ולא תסתכן, ע"כ הכניס פי הרחם שהוא המקור בתוך הכיס ותפרו, ועתה מטפת דם תדיר עם ההשתנה, ואינה יכולה להטהר מפני כי המי רגלים שבכיס תמיד אינם מניחים לרפאות את הפצע של פי המקור ועלה בדעת הה"ג להתירה לבעלה, וביקש ממני להקדים בתשובה: והנה מר דגברא רבא הוא עליו להשכיל כי קשה למהר בזה הוראה להתירא, והוא שאלה שלא נמצא בספרי שו"ת, כאשר הוא באמת דבר פלא שישחית הרופא בידים רחם האשה באופן זר כזה, ואם עשה עצה שלא תלד היה אפשר להשקות לה כוס עיקרין, או שתשמש במוך שתניח באותו מקום לפני תשמיש, ואם שגם זה אינו ברור להתיר לשמש על המוך. אבל גם עתה כאשר פי המקור כנוס בכיס והוא משמש על כותלי המקור מבחוץ ה"ז דומה למוך איך שהוא הרופא עשה דבר זר מאד, ולענין להתירה לבעלה קשה עלינו להתירה, והנה מעכ"ת נ"י החל בהתירה מצד שכיון שיוצא דרך כיס השתן ה"ז כיוצא דרך דופן, ולכאורה הרי מפורש בנדה (דף נט) מי רגלים הדור למקור ואייתי דם, ובזה היא טמאה, אבל יש לדחות דשם מיירי דמי רגלים משכו את הדם מן המקור אל פי המקור ויצא כדרכו לבית החיצון, משא"כ בנ"ד יוצא מפי המקור אל הכיס, אבל מ"מ אינו ענין ליוצא דרך דופן דהתם לא יצא מפי המקור כלל, אלא מכותלי הרחם יצא דם דרך דופן, משא"כ בנ"ד יצא מפי המקור אלא שנכנס לכיס ומשם לבית החיצון: אלא שבא מעכ"ה מטעם אחר שהרי אין דרך לראות בענין זה, והוי כמו דם בחתיכה, ודחה מע"כ נ"י שכיון שנשתנה גופה וא"א לצאת הדם כי אם דרך הכיס, הוי דרכה של אשה זו, ולא דמי לחתיכה שאינו אלא מקרה, ובזה רוצה ליישב קושיית הס"ט על הא דאיתא בדמ"א שאין אשה טמאה אלא ביוצא מדוה דרך ערותה לאפוקי דרך דופן, תיפוק ליה דהוי שלא כדרכה ויישב מע"כ נ"י דבא לאפוקי אם היה באופן שכן דרך אותה אשה, וכדומה לזה ביבמות דק"י ישיבתה זו היא עמידתה לפי' ב' (וזה הישוב אינו אלא לפי' התוס', אבל לפרש"י דמיעוט של החתיכה הוא משום חציצה) אלא שמבואר בראשונים באשה שנפל מקור שלה למטה ויוצא דם דטהורה משום שאין דרך לראות כן לשיטת הרא"ש, והרי היא קבועה לראות בזה האופן, מ"מ מיקרי אין דרך לראות כן, אע"ג דשם אפשר שתתרפא, גם כאן אפשר שיקרעו התפר ולהשיב הרחם