משיב דבר חלק ב פח

ב) וממילא מיושב מה שהקשה על הש"ך (סי' ס"ו) שכתב דאף דבדם האיסור רק מפני מראית העין מ"מ אם ביטל במזיד אסור משום קנסא, והק' מע"כ מירושלמי הנ"ל דמוכח דאם האיסור רק מפני מראית העין אין בו משום מבטל איסור, ואין כאן קושיא דהירושלמי מיירי דוקא שלא באיסור אכילה, אבל באיסור אכילה אסור לבטל אפילו איסור דרבנן שהוא משום מראית עין ופשוט: ג) מש"כ הגאון חוות דעת ביו"ד בדיני ס"ס דאסור לקרות ק"ש מספק בתורת חוב, למד מסוגיא דב"ב (פ"ב) לענין קריאת פרשה דביכורים משום דמיחזי כשיקרא, וה"נ כתבתי בספרי הע"ש (שאילתא נ"ג אות ב') לענין ספק ברכה דאסור לומר בריך רחמנא מלכא דעלמא, אע"ג שרשאי לומר בחנם, מ"מ בתורת ברכה אסור, והבאתי דהכי דעת כמה גאוני בתראי, ומש"ה אסור לענות אמן אחר ברכה לבטלה, אע"ג שמותר לומר אמן בחנם, מכ"מ אחר ברכה הוא בתורת חוב אסור משום דמיחזי כשיקרא, וכ"ז דלא כהגאון בעל פרי תבואה (סי' ס"ו) שהביא מע"כ, או יש מקום לחלק, איך שהוא דברי החו"ד ניחא: ד) בנתיבות המשפט (סימן ר' סקט"ו) כתב וכיון דבעכו"ם לא מהני שליחות ממילא אין חצרו המשתמרת קונה וכו' ותמה מע"כ הא בר"ן שמביא שם הנה"מ מבואר דחצר הוא מטעם יד ולא מטעם שליחות פשוט ששם בנה"מ טה"ד, והכוונה פשוטה שהרי בפתיחה הביא מחלוקת הראשונים ז"ל אי חצרו המשתמר לדעת הוי משום יד או משום שליחות, ודעת הב"י שהוא מטעם שליחות, וה"נ בידו ממש בלי כוונת קניה: ה) בהא שכתב בכתובות (סי' רמ"א) דעבדא כמקרקעי אינו נקנה מטעם חצר, ומע"כ הקשה מלשון תוס' ב"ק (די"ב א') קושיא אלימתא היא, אכן עדן לא זכיתי להבין דברי התוס', שהרי בגיטין (דכ"ב א') מבואר דאם מכר הבעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ואמאי הא הכלי הוא חצרו, אלמא דאין קרקע נקנה בחצר, וכן בחו"מ (סי' ר"ב) בסמ"ע (ס"ק יג) בקנה המרתף לא קנה הקרקע שעליו באגב, ואמאי לא קנה מטעם חצר אלא קרקע לא נקנה בחצר וא"כ האיך עבד נקנה בחצר המשתמר: סימן לא תשובה בעז"ה להרב מו"ה יקותיאל אלי' שי' מהארדק. על דבר טבח אשר זה דרכו למכור בשר טריפה שבידו לבתי השרים, והנה א' מהשרים הוא ישראל פושע, אם רשאי להביא לביתו ג"כ בשר טריפה, באופן שאם לא יביא הוא יביא טבח עו"ג, ואינו כתרי עברי דנהרא, אם יש לסמוך על מש"כ התוס' והרא"ש בע"ז (ד"ו ב') דבמומר אינו אסור להושיט לו דבר איסור אלא בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, באשר שנראה דבריהם כאן סותרים למש"כ ריש מסכת שבת דמ"מ איסור דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור כש"כ שלא יסייע לו, וכ"כ הר"ן בע"ז (פ"א) בזה הלשון ממש, והנה הגאון טורי אבן באבני מלואים חגיגה (די"ג) הכריח כתוס' ורא"ש ע"ז מסוגיא דע"ז גופא דקאמר למאי נ"מ באית ליה בהמה לדידיה דליכא משום ל"ע, ואי איכא איסור דרבנן אכתי מאי הוי, והכי הכריח מסוגיא דחגיגה שם, ובמח"כ הגאון ז"ל לא דק, דאיזה דוגמא יש עו"ג לישראל, הרי התוס' והר"ן ז"ל דייקי שחייב להפרישו מאיסור כש"כ שלא יסייעו לו, ובעו"ג לא מצינו שאנו חייבים להפרישו מאיסור, ורק בקטן ישראל שקיל וטרי הגמ' ולא בעו"ג אפילו אוכל אמה"ח, והרי בפי' כתבו התוס' ע"ז (דט"ו ב') ד"ה לע"ג לענין היתר לפני דלפני, דמש"ה אסור בישראל אפילו בלפני דלפני, משום שתי סברות חדא דאנו מוזהרין שלא יבא ישראל לתקלה ע"י, ועוד דחד לפני הוא כו' הא עו"ג אין אנו מוזהרין שלא יבא לתקלה ע"י. ויש לי עוד ראיות לזה ואיני חפץ להאריך ולבאר כאן אכן בביאורי הגר"א יו"ד (סי' קנ"א סק"ח) לא כ"כ, אלא גם בעו"ג אסור מדרבנן ורק באית ליה שאני, וה"נ לענין סיוע לעו"ג במקום דליכא לפני עור ממש ודאי שרי, משא"כ לישראל מכח קו' הנ"ל, מיהו בהא שנחלקו שני דיבורי התוס' ורא"ש עלינו למצוא פשר דבר, ומעכ"ת שי' כתב מסברא לחלק בין מסייע בשעת העבודה למסייע לפני מעשה העבירה, וזהו אמת וברור בדעת התוס' ורא"ש ז"ל כאשר יבואר וכ"כ בשו"ת בנין ציון סימן ט"ו, אמנם בעיקר הדין קאי ברברבתא, תנן בגיטין פ' הניזקין משאלת אשה לחברתה החשודה עה"ש נפה וכו' אבל לא תבור ולא תטחן עמה, ופרש"י מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה, אשת חבר כו' וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ופרש"י שהתירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום עכ"ל, והנה מבואר דעת רש"י דרשאי להשאיל לחשודה על השביעית אפילו בברור שתעסוק בפירות שביעית, ולא כהירושלמי שהביאו התוס' דאיתא שם ר"ז בעא קומי ר' מנא מתניתין בסתם הא בפירושא לא, א"ל וסתמי לא כפירושא א"ל אני אומר נפה לספור בה מעות כו' כדאיתא בתוס', והא דנטה רש"י מדעת הירושלמי דעת לנבון נקל דס"ל דסוגיא דתלמודן דלא כהירושלמי, חדא כקושיית התוס' דאי בברור אסור מאי מקשי מ"ש רישא מ"ש סיפא, וישוב התוס' לא שמיע ליה, שנית הא דמקשה על רבא והא מדקתני סיפא משתטיל אה"מ לא תגע עמה מכלל דרישא לאו בטו"ט עסקינן ופרש"י דס"ד דרישא מיירי בלא הוכשרו לק"ט וא"כ מאי רבותא דשרי משום דרכי שלום, ולכאורה הא חשודה שתטמא לאח"כ ואינו מותר לפני זה אלא משום ד"ש, וצ"ל דהיתר דלפני שעת עבירה כבר למדנו מרישא בשביעית דחמור איסורא מטומאת פירות א"י, וע"כ יש בסיפא עוד רבותא אחרת והיינו לאביי קמ"ל דסמכינן על רוב ע"ה מעשרין, ולרבא מקשה ומשני אע"ג שכבר נטמא טומאת חולין, כ"ז לשיטת רש"י באופן אי לא נימא כהירושלמי, אבל לשיטת הירושלמי דאם ברור אסור אפילו לפני מעשה עבירה, והיתר דד"ש אינו אלא משום תליא בדבר הרחוק, א"כ טעם דשרי בסיפא ג"כ משום דתולין בדבר רחוק שלא תטמא ותלוש בשארי משקין וכדומה, א"כ אין כל התלויות שוות ושפיר איצטריך לאשמועינן בסיפא בפ"ע, ותו דבפי' אוקמי בירושלמי דלא כרבא אלא באינו לותת הא בלותת אסור כמ"ש התוס' בד"ה רישא וס"ל לרש"י דלש"ס דילן לא קשה הא דבמתניתין תנן בוררת אפילו בלותת, ובמס' ע"ז תניא נחתום שהוא עושה בטומאה לא בוררין, היינו משום כאן התירו בטומאת חולין משום ד"ש והתם לא מיירי בדרכי שלום, דהתם מיירי בנחתום ששוכר פועלין, ולא שייך ד"ש, ולא דמי להא דמקשה הגמ' בגיטין ורמינהו טוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעית ואצל אוכלי פירותיהן בטומאה אבל לא לא"ש ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה, ולא משני בדליכא דרכי שלום, הא ל"ק דאין מפקידין אלא אצל ריע הרגיל אצלו ויש דרכי שלום, נחזור לענין דלתלמודן לא קשיא הא דע"ז, אבל הירושלמי ס"ל דאיסור ברור לא התירו משום ד"ש אפילו לפני שעת עבירה, ולא התירו משום ד"ש אלא הא דתולין בדבר הרחוק, מש"ה מקשה שפיר אי טומאת חולין אסור אפילו במקום ד"ש אסור, ומשני באינו לותת, והא דבעינן היתר דד"ש היינו אע"ג דמסתמא דסופו לטמא מ"מ שרי משום ד"ש שתולין אולי לא תטמא אח"כ, זהו שיטת הירושלמי ולא כתלמודן, תדע דבפי' המשניות להרמב"ם אזיל בשיטת הירושלמי ברישא ומפרש בסיפא דלא נטמא עדיין דלא כרבא, הא פרש"י ברור דלפני שעת עבירה אסור ומשום ד"ש מותר, ובזה יתיישב שיטת רש"י מהא שהקשו התוס' רומיא דסוגיא בחלה על הא דבע"ז אסור גם לפני מרוח דהתם לא שייך דרכי שלום מש"ה אסור אפילו לפני שעת עבירה ולא כמו שהבינו התוס' טעם רש"י דאסור משום דאפילו לפני מרוח הוי עבירה, אלא אפילו לפני שעת עבירה אסור, וכן מבואר דעת רש"י בפירושו השני שהובא בתוס' ע"ז (דנ"ו א') סד"ה שמותר דטעם האסור משום שסופו לשתות טמא, הרי דאסור לפני שעת עבירה משום דליכא בזה היתר בדרכי שלום, כ"ז שיטת רש"י, אבל התוס' שהקשו רומיא דסוגיין על הא דע"ז, ע"כ ס"ל להיפך דלפני שעת עבירה שרי בפשיטות אפילו בלא דרכי שלום, וא"כ הא דאסור לקצור ע"כ משום דהוי שעת עבירה, ולמדו מקושיית הגמ' לרבא מכלל דרישא כו', ומאי קושיא דילמא קמ"ל דלפני הזמן שרי משום ד"ש, ולית להו מש"כ לפרש"י שהרי