משיב דבר חלק ב עב

באשר יעמוד ע"ד גם כשיראה שטעה ומשמעות ידך הוא כחך, שכח דעתך גדול לחזור מן הטעות ולומר טעיתי, ומשום כך אתה ראוי להוראה, ואחר שהדבר הלז אינו דבר נקל, היה אפשר לדון בצדק אותו הצעיר, אשר בין הוא מורה בין שאינו מורה, זה ברור שלא הגיע להוראה, וע"כ לא מצא לב לומר טעיתי ולבקש סליחה וכפרה: אבל באמת זה הנסיון אינו אלא למי שיודעים בו שהוא הורה כך, משא"כ אותו הצעיר שלא נודע מי הוא, פניו לא יחורו אם יודה והלא כדאי היה לפניו לבקש כפרה על עונו שהתריס נגד רבותינו ז"ל ולהבדיל לחיים גאוני הדור יצ"ו, אין זה אלא שנתקיים באותו הצעיר מאמרם ז"ל ביומא (דפ"ז) כל המחטיא את הרבים כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, ואין מחטיא את הרבים ועשוק בדם נפש רב יותר ממנו שמתיר לקפח פרנסת רבנים ולהחטיאם במחלוקת כאשר יבא עוד: עתה נבוא להיתר שהמציא הצעיר עפ"י לשון א"ז שהביא מהרי"ו אם הוא ת"ח וצריכים לתורתו כו' ע"ז כתב הצעיר בזה"ל שאין הפי' כמו שכתב דוקא אם הת"ח השני גדול מן הראשון בחכמה בהרבצת תורה רק אז מותר לו לירד לאומנות חברו בכל אופן כי הכל צריכים לתורתו אבל בזמן ששני הת"ח שוים אז לא הותר להת"ח השני להנהיג ברבנות במקום הראשון רק כשלא קבלו בני העיר את הראשון כו'. ולפי פירושו זה התפלא על הרמ"א וכתב והנה אחר שהרמ"א מיירי בקבלו הקהל את הראשון הרי לכ"ע לא מהני במה שדר השני שם כמבואר בתשובת מהרי"ו שהוא המיקל ביותר עכ"ל. אולם כ"ז אינו נכון כלל, כי מעולם לא חילק מהרי"ו בין אם הת"ח השני גדול מן הראשון או שוה אליו כו', אך באמת כונת הא"ז באמרו אם ת"ח הוא ובני אדם צריכים לתורתו, אינו לבאר שיעור חכמת השני וטה"ד כאן בהמליץ] באופן שיהיה דבור ובני אדם צריכים לתורתו מגביל מדת ת"ח, ור"ל אם ת"ח גדול הוא כ"כ שב"א צריכים לתורתו, והיינו להוציא את ת"ח סתם שאין ידוע אם ב"א צריכים לתורתו כ"כ, ואם היה הכונה כך היה צריך להיות אם ת"ח הוא שצריכים לתורתו שי"ן תחת וא"ו וכו' עכ"ל אותו הצעיר, והנה הרואה במאמרי הקודם, יראה שמעולם לא נפלאתי על הרמ"א רק הראיתי שמאחר שהרמ"א מיירי בקבלוהו להראשון, ע"כ אינו כמו שחשב הצעיר שטעמו של הרמ"א ביו"ד הוא משום שבא להשוות דין הרבנים לאומנות דעלמא דמותר בבא לדור שם, וזה אינו שהרי גם באומנות לא התיר הרמ"א בבא לדור שם אלא בלא קבלו את הראשון, וגם לא נזכר בדבריו אם השני גדול מהראשון או לא, רק הבאתי לשון הרמ"א כמו שהוא, רב היושב בעיר ולומד תורה ברבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ לרבים כו' ופי' הגר"א שהוא מטעם שכתב הא"ז משום שבא ללמוד תורה ברבים ויש בזה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, והיינו דין דמקרי דרדקי דאיתא בגמרא, וע"ז כתבתי דרבנים בזמנינו שאינם לומדים תורה לרבים, ורק מורי הוראה ואין בזה משום קנאת סופרים תרבה חכמה, שוים לשארי אומניות דלא שרי להשיג גבול אלא כשבא לדור בעיר וגם בלא קבלו להראשון, והכי מפורש עוד בהגהת רמ"א בחו"מ שם בזה"ל ואין חילוק בכ"ז בין ת"ח לאחר דאין חילוק אלא ברוכלין כמו שיתבאר בסמוך ויש אומרים דאם בני העיר צריכים לתורתו אינן יכולין למחות בידו אע"ג שיש ת"ח אחד בעיר דקנאת סופרים תרבה חכמה עכ"ל, והוא בשם הגהת אשר"י היינו הא"ז, הרי תראה כמה עיקם אותו הצעיר כונת הא"ז בשאט נפש ובזדון לפרש כונת הא"ז או שהוא ת"ח סתם, או שהוא לומד תורה ברבים וצריכים לתורתו, שחוק עשה לנו הצעיר הזה, וכי מי שרבים צריכים לתורתו אינו ת"ח, וא"כ למאי כתב הא"ז ובני אדם צריכים לתורתו, אחר שאפילו ת"ח סתם מותר, אלא הפי' כמ"ש הרמ"א ביו"ד ובחו"מ דדוקא אם צריכים רבים לתורתו מותר משום קנאת סופרים תרבה חכמה, משא"כ ת"ח שאינו לומד תורה ברבים, אע"ג שגם הראשון אינו לומד תורה ברבים, מכ"מ אינם אלא כשארי אומניות כלשון רמ"א בחו"מ הנ"ל: הן אמת דדעת הר"י ברונא בסי' רנ"ג אחר שהביא דעת מהרי"ו סימן ט ותה"ד הוסיף מדעת עצמו דלגבי ת"ח ליכא כלל דין השגת גבול, והביא ראיה מהא דאיתא בב"ב (דכ"ב) לענין חנות שבעיר דאם ת"ח הוא אפילו לאקבועי נמי כי הא דרבא שרי להו לרב יאשיה ולרב עובדיה לאקבועי דלא כהלכתא מ"ט כיון דרבנן נינהו אתי לטרודי מגירסייהו, ואע"ג דקאמר בגמרא שהוא דלא כהלכתא יישב מהר"י ברונא לפי דרכו, אבל דעת רבינו הרמ"א מפורש דלא כמהר"י ברונא ורק ברוכלין יש נ"מ בין ת"ח לאחר, פי' דברוכלין דשרי לכל אדם לחזור בעיירות אלא לאקבועי אסור, בזה דוקא מותר לת"ח שהוא רוכל אפילו לאקבועי, אבל בכל דבר דאסור להשיג גבול אפילו אם השני ת"ח אסור. והנה הוסיף הצעיר בנו' 208 וכתב כי על הרב הראשון עברתי בשתיקה וכהודאה דמיא שהוא מרביץ תורה ברבים, ועל הרב השני מתח ג"ד הקשה ואמר וזה ידוע שאין הרב השני שבזה"ז לומד תורה ברבים. אולם אנכי לא אבין מאיזה טעם דן את הרב השני לכ"ח אחרי אשר עצם המעשה שנכנס לגבול הראשון אינו מרע חזקת כשרות שלו כי כבר הותרה הרצועה מפי רבותינו נוחי נפש כנ"ל אם כל הרבנים זולתו מרביצים תורה ברבים בוודאי גם הוא ברצותו להדמות ליתר חבריו כו' עכ"ל, כ"ז לא מחכמה ודעת כתב, ומה לנו לחקור ברב הראשון אם הוא לומד תורה ברבים או לא, ממ"נ אם הרב השני לומד תורה ברבים שרי משום קנאת סופרים תרבה חכמה אפילו הראשון ג"כ לומד תורה ברבים וכמבואר ברמ"א יו"ד הנ"ל, ואם השני אינו מרבה חכמה ה"ז כשארי אומניות ואפילו הראשון ג"כ אינו לומד תורה ברבים אסור להשיג גבולו, ומעולם לא הותרה הרצועה ח"ו, ובודאי מרע השני חזקת כשרות שלו והרי הוא רשע דחמס, ופסול לעדות, והוסיף עוד וכתב ונראה לי שאף אם נאמר שהרבנים בזמנינו אין מרביצים תורה כ"כ כמו רבותינו הקדמונים כו' אולם תחת זה יש להם מקום אחר להתגדר בו, ולא המדרש עיקר אלא המעשה להורות לעם או"ה להוכיח אותם במילי דשמיא, ולפקח בכלל על צרכי הצבור וחסרונותיהם, הדברים האלה יכולים הם שיעמדו במקום הרבצת תורה ברבים, וגם בכגון זה יש משום קנאת סופרים כו', יפה כתב דיש בזה משום קנאה אבל לא קנאת סופרים, ולא מרבה חכמה, כמו בלימוד התורה, דאם יש בעיר אחת שני מרביצי תורה, אין תורתו של זה מנגד ומקפח תורתו ש"ח משא"כ הנהגת הצבור, במקום שיש שני רבנים היא ראשית חטאת השני שמרבה מחלוקת, ומה שזה רוצה לעשות בצרכי הקהלה בא השני והצד שלו ומקפחו: והנה כל מה שדברנו עד כה הוא באיסור השגת גבול וגזל היחיד שקדמו , ובזה לבד חקרו מהרי"ו ותה"ד ומהר"י ברונא, ולא היה בעובדא דידהו מחלוקת בעיר, רק מיאן הראשון שמקפח פרנסתו, ובאשר באמת איסור השגת גבול אינו אלא מדברי קבלה כדאיתא במכות (דכ"ד) לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו מש"ה התירו במקום הרבצת תורה בישראל, ואפילו שכרו הקהל את הראשון, שיש בזה גזל גמור כמ"ש במכתבי הקודם בשם הגאון ח"ס זצ"ל מכ"מ אינו גזל ממש כעין ויגזול את החנית מיד המצרי, אלא הוא עושק ועושה עול וחמס. אבל הרבה גרוע מזה העון במה שהשני בא לעיר עפ"י מחלוקת, ועל ידו מתחזק הריב ושינוי דעות וגורם רעה רבה, הן מצד התורה הן מצד ד"א, מצד התורה שהוא לאו מפורש בתורה ולא יהא כקרח וכעדתו, וראיתי שהצעיר מטה עקלקלותם גם בזה וכתב אם סיבת הדבר שהרב הראשון השתמש ברבנות שלא כהוגן אזי אף מצוה רבתא עשה ושכרו הרבה מאת הגבורה, ובכלל דברים אלו מסורים רק ליודע מחשבות עכ"ד הצעיר, ואני אמלא אחריו שהיודע מחשבות ית' יודע את הרב השני עושה מחלוקת לשם מצוה שהרב הראשון אינו עושה כהוגן, או עושה לטובת עצמו, וא"כ נוגע הוא ופסול הוא לדון עפ"י דעת איזה צד של בע"ב שהרב אינו עושה כהוגן, עד שיתברר הדבר עפ"י ב"ד כשר שהרב אינו עושה כהוגן, ואז ג"כ שומר נפשו ירחק מאותו מקום סכנה לנפש במה שעלול הדבר שעפ"י שיעשה מחלוקת על הרב הראשון יהי גורם עוד רעה רבה יותר משהיה הרעה ע"פ הרב הראשון. ואני רגיל לבאר הא דאיתא בב"ב (דע"ח ב') מ"ד על כן יאמרו המושלים באו חשבון, המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם