משיב דבר חלק ב עא

ואינו מזיק הרבה, כי נשקעת במהרה, ויש אש מזיק הרבה ולא אמרה הון, כך הוא אש המחלוקת, פעם נשקע האש, ופעם מגיע מזה השחתת העיר, ומבדילים עצמם זה מזה, ומי גורם כ"ז, מי שהעיז לבא להשיג גבול הקודם לו, ומשתדל ע"י קרוביו וכדומה למנות אותו לרב או שוחט, והנה אותו האיש אינו מחזיק במחלוקת לחוד, אלא עושה המחלוקת כדי להתחמם באש שלה, ועובר על לאו שבתורה ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו', והכל עושה בשביל הנאת פרנסה, ומיקרי רשע דחמס, וידוע בחו"מ (סי' לד) דרשע דחמס פסול לעדות אפי' באיסור דרבנן, וא"כ הרב המשיג גבול פסול לעדות, ואיך אפשר לסמוך על הוראותיו, או על חזקת כשרות בשחיטה: וכבר ידוע מש"כ הגאון ח"ס בחלק יו"ד דלפי מנהג מדינתנו שמקבלים רב או שוחט שוכרים אותו שיהא הוא עובד העיר ומשועבד להם, ובעבור זה קוצבים לו שכר, והרי זה שכירות כמשמעו, ואסורים לחזור אם לא עפ"י ד"ת, והבא לקפח שכרו וליעשות רב או שוחט קודם שהיה ד"ת בין הרב והשו"ב עם בעלי הקהל אינו בגדר משיג גבול לחוד אשר אינו דין ומשפט הכתוב בתורה, אלא הוא גזלן ממש ומחטיא את הרבים להיות גזלנים, וא"כ הוא השוחט מומר לאיסור גזלה כיון שרגיל בכך שיושב וגוזל בכל יום הכנסת השו"ב הקודם, ומומר לדבר אחד לשיטת הרמב"ם צריך בדיקת סכין ואין סומכין עליו, ואע"ג דלא קיי"ל הכי מדתניא בתוספתא והובא בתוס' חולין (די"ב א') נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו', ובאמת יש מקום לומר דמזה למד הרמב"ם מדהובא ברייתא זו בגמרא בשינוי לשון התוספתא ולא תני כי אם אבדו לו, ולא הביא נגנבה, ש"מ דש"ס דילן חולק, וכיוב"ז כתב הרמב"ן בחי' ב"ב (דס"ג) לענין תנו חלק לפלוני, דמדהביא הגמ' לשון התוספתא בשינוי מדתניא בתוספתא לפנינו, ש"מ דהגמ' דילן חולק והכי קיי"ל בחו"מ סי' רנג ע"ש], מכ"מ ודאי א"א למנות שוחט לרבים אם אינו בחזקת כשרות, ומש"ה נוהגים כמה גדולי ישראל בשעה שנותנים קבלה על שחיטה מפרשים שאין מסכימים להכשירו אלא באופן שלא ישיג גבול אחר: והנה הוסיף אותו הצעיר להגיד חדשות בענין טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם, דלשיטת הרמב"ם ע"כ מיירי בטבח שאינו מומחה דוקא, וזה פלא היאך עלה ע"ד איזה איש לומר כן, והלא כל שאינו מומחה אסור לאכול משחיטתו אפילו מראה סכינו לחכם מאי מהני במה שיודע להעמיד הסכין ומרגיש בפגימה כ"ש, והכותב הזה טעה במה שראה בלחם משנה לחלק בין גמיר ללא גמיר, וקסבר דגמיר היינו מומחה לשחיטות, ובאמת הכוונה של גמיר שהוא יכול להורות הלכה במקום שיפול ספק, וכ"כ הרדב"ז שנדפס בספרי הרמב"ם דפוס ווארשא, וז"ל דשני מיני טבחים יש, יש מי שלומד השחיטות והבדיקות על פה כמצות אנשים מלומדה ואינו יודע דבר מצד עיונו, ואם יפול לו ספק אינו יודע לבררו וכיוצא בזה צריך להראות סכינו לחכם מדינא שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת, ויש טבחים שיודעין הדין מעיקרו מן הגמ' והפוסקים ומדרך עיונו, וטבח כיוב"ז אין צריך להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ולזה מחלו על כבודם אבל לא לכל, ואגב אלו היודעים נהגו כולם שלא להראות וטעות הוא עכ"ל הרדב"ז, והנה לא באתי בזה המקום לברר הסוגיא לפירש"י ולהרמב"ם, ורק ההכרח הביאני לבא בזה להוציא מן הלב לסמוך ע"ד אותו הצעיר שבא לעקור גבול שגבלו ראשונים, והרי אנו רואים מדעת חז"ל להזהיר על השוחטים ביותר על כבודו של חכם, יותר מכל אדם, ומטעם שכתב הה"מ בשם הראב"ד משום שצריך הרבה זהירות ועיון גדול, ועתה נהי שבטל עיקר הדין להראות הסכין עפ"י דעת פוסקים ראשונים ז"ל, מכ"מ יש להתבונן מזה דשוחט המבזה את החכם שבעיר גדול עונו יותר משארי בני אדם, ונהי שאנו מוזהרים עפ"י הממשלה יר"ה שלא לנדות אפילו למי שחייב נדוי, וחלילה לעבור על חוקי הממשלה, בכ"ז הוא צריך לדעת שהוא בר נדוי אפילו אם הוא רק מקיל בכבוד הרב, ולא מבזה אותו שנקרא בפי חז"ל בסנהדרין (דצ"ט ב') אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב, אכן יותר מכל אדם מישראל מוזהר השוחט שלא להקל בכבוד הרב, ויהי מוראו עליו ובזה נוכל לבטוח בו שלא ימעול במעשה השחיטה הנדרש לזהירות הרבה, וה' ברחמיו יסייענו לגדור פרצת ישראל ולא יבאו שועלים בפרצות להרחיבם, והיה זה שלום בקהלות ישראל, כנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן ט עוד מענין הנ"ל הן הגיע עלה והביא שנית דברי הצעיר מתחזק להתיר מה שחסרו גאוני הדור יצ"ו. והרואה מבלי עיון בעומק הדברים, יכול לחשוב שאותו הצעיר מחזיק מעמד במלחמתה של תורה, ובדעתו הראשונה עומד כי גאוני הדור יצ"ו טעו בדבר משנה ושכחו דין הרמ"א בחו"מ (סי' קנ"ו), ולא ידעו כי מש"כ הרמ"א ביו"ד (סי' רמ"ה) לענין רבנים היינו מש"כ בחו"מ בשארי אומניות, והרמ"ה השוה דין הרבנות לאומנות דעלמא, ]ועפי"ז מצא לעצמו היתר להתיר מה שאסרו גאוני הדור המובהקים בהוראה באשר טועי מדבר משנה המה, והוסיף עוד טעם עפ"י דעת הראשונים ז"ל בטעם הדין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר משום דשויא חתיכה דאיסורא, והובא בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב ס"ק נ"ח), וטעה אותו צעיר והבין דדוקא השואל לחכם ואסרו, ושויא השואל על עצמו חד"א שהרי הוא סומך עליו, משא"כ אם חכם אסר בלי שאלה אינו כן, וטעות גדול הוא, אלא הפי' דשויא החכם בהוראתו חד"א והראיה שהר"ן בע"ז פ"א מקשה אחר שהביא דברים אלו שהטעם, משום שנעשית חד"א, מהא דאיתא שם בד"מ נפק שפורי דרבא ואסר דרב הונא ושרי, ואי כמו שהבין הצעיר לק"מ, דשם לא בא השואל תחלה לרבא, אלא אתי ארבא דצחנתא לסיכרא למכור, ויצא הוראה מרבא לאסור אלא טעות גדול הוא], ולא כמו שהבינו גדולי הדור יצ"ו, וגם הש"ך והגר"א ז"ל טעו בפי' דברי הרמ"א, והרואה שהצעיר מתחזק על עמדו, מסתמא יש ממש בדבריו, ע"כ רואה אני חובה לשוב שנית ולהודיע שכבר אותו הצעיר נסוג אחור ממעמדו הראשון ויודע עתה שלא היה אלא מגיס לבו בהוראה, ודברי הרמ"א ביו"ד דמיירי בקבלוהו להראשון, אינו הדין שבחו"מ דמיירי בלא קבלוהו, ומש"ה שרי כשבא השני לדור באותה העיר אלא שבא עתה להתיר להשיג גבול הראשון ע"פ היתר שהביא מהרי"ו בשם א"ז שהבאתי במאמרי הקודם, ואשר לזה כוון באמת רבינו הגר"א ז"ל בהבנת דברי הרמ"א, והצעיר חפץ בהתגלות לבו במשמעות לשון הא"ז נגד הבנת הרמ"א בדברי הא"ז כאשר יבואר עוד לפנינו: אחר שכן היה הדעת נותן שהצעיר יחוש לדבר שהוציא לעז ודברי בוז על רבותינו הש"ך והגר"א ז"ל ולהבדיל לחיים גאוני הדור אשר קטנם עבה ממתניו, ולקרוא אותם טועי בדבר משנה, ולא נעלם ממנו מה שראוי היה לגזור עליו לולא דינא דמלכותא, אבל אם בעל נפש הוא עליו לבקש תחלה מחילה ברבים באותו מקום הוא "המליץ" ולומר נעניתי לכם עצמות רבותינו הש"ך והגר"א ז"ל חטאתי לאלהי ישראל ולכם רבותי גאוני הדור יצ"ו שקראתי אתכם טועי בדבר משנה, ולא עיינתי בשו"ת מהרי"ו שהביא הרמ"א. הן אמת שלא דבר נקל הוא להודות על הטעות, ועל כן איתא בויק"ר פי"ג על המקרא וישמע משה וייטב בעיניו, שמשה הוציא כרוז לכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולימד לי, ולא בחנם עשה כן משה רבינו אלא שבא ללמד שלא נבהית להודות על הטעות, שהרי משה רבינו ג"כ טעה, וכך נהגו כמה אמוראים ולומר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ואני רגיל לפרש הא דאיתא בגיטין (דמ"ג) ובכ"מ בפי' הכתוב והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהן, שלפי אותו הפי' אינו מובן מליצת הכתוב כי יתפוש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך, והרי אומר לו שבחו בפניו שהוא ראוי להנהיג משרה על הצבור, ואיך אפשר שיגיד שבחו זה שהוא נכשל בד"ת וטועה בה כדרכה של תורה שנכשלים בה, אלא כך הפי' אם אתה נכשל בתורה, הרי המכשלה הזאת תחת ידך לחזור בך, ואין בושת ההודיה רבה עליך שתהיה מוכרח להאחז בה ולעמוד על דעתך, ואם היה כך לא היית ראוי להוראה