משיב דבר חלק ב סד

משחיטת אותו ואת בנו וכדומה, וממילא בנשבע שלא ישחוט ושחט שחיטתו כשרה: והנני להוסיף עוד שגם בנשבע שלא למכור דקיי"ל בחו"מ (סי' ר"ח) דאם מכרו מכור, והבינו בש"ג ובסמ"ע, הטעם דלא אמרינן אם עביד לא מהני הוא משום שכתבו התוס' בתמורה (ד"ו) בד"ה והשתא, באדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ועבר וגירשה, דמש"ה מהני הגירושין לרבא משום שהוא בדה האיסור מלבו, ואני תמה, מכדי סברא הוא כיון דא"ר לא תעביד, מה לי זה האיסור או זה, ותו אמאי לא הקשו על מכירה המצויה יותר, אלא נראה דזה פשוט במכר באיסור דהוי מכירה אפילו לרבא, מטעם דאמר רבא בב"ק (ד"ע) אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, הרי אפילו נתינה באיסור מיקרי נתינה, וקנתה בביאת איסור, ומזה הוכיח רבא עוד לענין רבית דאע"ג שחייב להחזיר מדכתיב וחי אחיך אהדר ליה דניחי, מכ"מ אם נתן בריבית גלימא קני, וא"צ להחזיר גלימא אלא משום דלא לימרו כו' כדאיתא בב"מ (דף סה) אלמא דאפילו קנין באיסור הוי קנין, וכבר רמז על הוכחה זו דאתנן אסרה תורה כו' הגר"א בחו"מ שם, ומזה למדנו בכל קניני' באיסור דאי עביד מהני, ולא הקשו התוס' אלא בגט, וגם בזה לא הקשו דלא תהא מגורשת כלל דזה א"א שהרי גם באונס ומוציא ש"ר דא"ר לא תגרש אם גרש הוי מגורשת, ולא הקשו אלא נימא דלא מהני ויהא חייב להחזירה, והכי פי' הגאון קצוה"ח (סי' ר"ח), וע"ע בנוב"ת אהע"ז (סי' קכ"ט), וע"ז יישבו שפיר דדוקא באיסור תורה שלא תהא מגורשת גזרה תורה שחייב להחזירה, משא"כ איסור שבדה מלבו, ומה שעבר על שבועתו כבר עבר, מהיכא תיתי שחייב להחזירה, ונראה להוסיף עוד דגם הגמ' ידע שמכירה באיסור הוי מכירה ולא בא אלא מטעם הפקר ופקע כחו כמ"ש המג"א וח"ס שם, אלא דלכאורה נימא דזכה מן ההפקר ע"ז אמר דאי עביד לא מהני, וא"כ הוי כהפקר, איברא עיקר הדבר אם הנשבע שלא למכור הוי כמפקיר, תליא בעיקר הנודר הנאה מחפצו אם הוא הפקר ותליא בסוגיא דנדרים (דפ"ד א') שויא להו אפרא, ומבואר בהע"ש פ' קרח: בהא סליקנא דפשיטא דלמדים בענין אחד בכל איסורי תורה מאיסור אחד שפירשה בו תורה דאם עביד מהני, ולא עלה עה"ד לומר בנשבע שלא לשחוט ושחט שיהא מטמא טומאת נבילה, וה"ה שכשר לאכול: איברא יש לחקור במה שאמר אם אעבור אהיה נידון כחשוד לאותו דבר, והנה מצד הסברא א"א לומר שיהא זה הבשר כשר כאלו נשחט מחשוד והוי נבילה, וכדתנן ריש פ"ב דנדרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כו' כנבילות כו', אלא דבשו"ע יו"ד (סי' א' סי"א) אי' אם הטילו הקהל איסור כו' י"א ששחיטתו אסורה, והוא משו"ת הרא"ש, וכתב משום דדמי לחשוד לא"ד, והנה מש"כ הש"ך סקל"ח דה"ה בלאחרים אסור כיון דהקהל אסרו שחיטת הכל, מבואר שאין הטעם שכ' הרא"ש דדמי לחשוד לא"ד משום שעבר על איסור בשביל שחיטה ונלמוד מזה דה"פ בנשבע שלא ישחוט ועבר ושחט שהרי גם בלא איסור הדין כן, אלא עיקר הטעם דכיון דהבהמה בחזקת איסור קיימא, ורק נאמנות השוחט מתיר, והוא נאמן בדבר שבידו, משו"ה במי שאומר שאין השוחט נאמן אצלו הרי הבהמה בחזקת איסור, וכמו שדעת האדם בנאמנות על חבירו מועיל אפילו לעשות איסור מה"ת כמש"כ הרמב"ם בה' פסח (פ"ד ה"א) השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאח"ז שנפסל שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח, ויביא פסח שני, הרי דבמה שמאמין אפילו אינו מחויב להאמין מהני אפילו לעשות פסח שני, ממילא ה"ה באינו מאמין לחבירו אפילו עפ"י דין הוא נאמן, מכ"מ אחר שאצלו אינו נאמן באיסורו קאי, ואפילו להקל מהני אם אמר שאינו נאמן לו כדאיתא במס' קידושין (דף סו א'( לאביי דס"ל דאם עד א' מעיד שאשתו זינתה והוא שותק נאמן, מ"מ אמר שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך דלא גזלנא הוא זיל אפקא ואי לאו לא תפיק, והרי מסתמא לא היה העד גזלן ידוע, מכ"מ אם היה הבעל אומר שאין העד נאמן אצלו מהני להקל, מכש"כ באומר שאין השוחט נאמן אצלו, ה"ז בחזקת איסור, וה"ה אם אמרו הקהל שלא ישחוט אלא טבח ידוע, ה"ז כאומרים שאין מאמינים לאחר, מש"ה אע"ג דלהשוחט עצמו שיודע ששחט כראוי כשר, מכ"מ אסור להאכילה לרבים שהרי להם היא בחזקת נבילה, והשוחט שהאכילה ה"ה כחשוד להאכיל נבילות, ואם שאינו דומה כ"כ, שהרי חשוד לאותו דבר הוא שאוכל בעצמו נבילה וכאן אינו חשוד לכך, ובאמת נסתפק הרא"ש בזה וסיים בזה"ל ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור מכ"מ מכוער הדבר וראוי לקונסו כו' עכ"ל, הא מיהא אין זה ענין לנשבע בעצמו שלא ישחוט ועבר על שבועתו, דדוקא באסרו רבים על עצמם שחיטתו משום שאינו נאמן בעיניהם, והוי מאכיל נבילה לרבים. ובזה מיושב מש"כ הרא"ש בתשובה בזה"ל שראוי לדמותו למומר לאותו דבר, והוא תמוה לכאורה, דבאותו מעשה של הרא"ש מיירי שהלך אחד ושחט, משמע שלא שחט בקביעות אלא עבר פעם א' ושחט, וא"כ אינו אלא חשוד, אלא משום דהחטיא לרבים שאני כמש"כ בשאלתות דר"א (סי' צ"ב) במש"כ כיון דהחטיא לרבים לאלתר מעברינן ליה, ויותר מזה בארנו בס"ד בהעמק שאלה שם, ולפי כ"ז אינו ענין לשבועת השוחט, אלא שהגאון נוב"ק (סי' א') לא הבין כך דעת הרא"ש, אלא משום שהשוחט עבר על הח' כדי לשחוט מיקרי חשוד לשחיטה, וכך הבין הפר"ח, ותמה ע"ז, והגאון נו"ב זצ"ל קבל סברא זו בזה"ל אנו מצטערים וסובלים כמה דחוקים כדי שלא לסתור דברי הרא"ש כו', ולסברא זו ה"ה בשוחט שנשבע שלא ישחוט, ועבר על שבועתו כדי לשחוט מיקרי חשוד לאותו דבר, ואם הוא רגיל בכך מיקרי מומר לאו"ד: מ"מ יש לדון ולהכשיר, שהרי אפילו מומר לא"ד בודקים סכינו ונותנים לו, וכבר הקשה בט"ז (סי' ב' סק"ז) אמאי נאמן, והעלה דלא משום נאמנות כשר, אלא משום דסמכינן על רוב מעשיו מתוקנים ומסתמא לא הזדמן לפניו התעלפות ושהיה, מעתה נהי דכתב הרא"ש דחשוד לעבור על שבועה כדי לשחוט, ה"ז כחשוד על השחיטה, ואינו נאמן, מיהו כ"ז אינו אלא בלא אתחזק עדיין לשחיטה, ולא שייך לומר עליו רוב מעשיו מתוקנים, ואין שחיטתו כשר אלא עפ"י נאמנותו, בזה האופן יש מקום לומר דחשוד לא"ד וא"נ, אבל כאן בשוחט קבוע ורוב מעשיו מתוקנים מהיכא תיתי יהיה גרע ממומר שבדוק סכינו, שהרי אפילו לבדיקת סכין לא איתרע רב שלו, שהוא בודק יפה. אחר כתבי ראיתי שמע"כ ני"ו נגע בזה באות ד' והוסיף דבנ"ד הוא מראה סכינו להשו"ב השני, פשיטא דאין בזה שום חשש דנוגע לאסור הבשר ששחט זה השוחט שנשבע לעבר, ואין החקירה אלא על השוחט אם כשר לכתחלה לשחוט: בזה כבר בארתי במכתבי הקודם דאין לחוש לשבועתו כלל, מחמת כמה טעמים שכתב כתר"ה ני"ו ג"כ. חדא דנשבע שלא לגלות על הגזל והעול אינו חל כלל, ומכש"כ שלא ידע מזה, ואיסורא לא ניחא ליה דלשבע, ואינו אלא שבועת שגגות וטעות, שנית במה שלא רצה הרב לראות סכינו בטל שבועתו, ומותר לשחוט בלא רשותו, וגם במה שירד הרב משררותו בטל שבועתו שלישית משום שהיה בכתב, ודעתי נוטה שלא כהגאון ח"ס זצ"ל (בסי' רכ"ז) שכ' דלבטא בשפתיו הוא רבותא, ומכש"כ בכותב דעדיף מק"ו אלא דאין לוקין מן הדין, ולענ"ד אין מקום לעשות ק"ו מעצמו, וגם כי יש פירכא מה שבשפתיו שכן חייב על שבועת שוא לשעבר ג"כ, משא"כ בכתיבה שמודה הגאון שאינו אסור, ועיקר הוכחת הגאון ז"ל הוא משו"ת הר"י מיגש שכ' אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כת"י חייב הוא לקיים מה שנשבע כו', ובזה בארנו דודאי על תיבת נשבע אני, מהני מטעם ידות, אבל מה שנשבע דייק הכתוב לבטא בשפתים דוקא, והא שאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ה"ה בכתב, אלא להוציא מדכתיב כל נדיב לבו, דמשמע דגמר בלבו צריך לקיים, והא דכתיב לבטא בשפתים דוקא לענין חיוב קרבן אבל חייב לקיים אפילו גמר בלבו, וכה"ג אמר ר"ח בב"מ (דף מח) דפרשה אשם גזילות על נשבע על עושק אינו אלא ביחד לו כלי להלואתו, אע"ג דודאי איסור יש גם בל"ז מכ"מ קרבן אינו חייב אלא בזה האופן, כך הייתי אומר דרק לענין קרבן כתיב לבטא בשפתים, אבל מחויב הוא לקיים אפילו גמר בלבו משום דכתיב כל נדיב לבו, קמ"ל דהוי שני כתובים, ולא מצינו מצוה לקיים מה שגמר בלבו, וה"ה בכתב ידו,