משיב דבר חלק ב סג

אך מכ"מ כתב לא גרע מידות שבועה, דהוי כשבועה דכתיב או השבע שבועה, אבל בד"א במושבע מפי עצמו, וזהו שבועת בטוי, אבל במושבע מפי אחרים כמו שבועת העדות, דלא מהני ידות והיינו שכתבו התוס' ריש מסכת נדרים דלהכי לא תנן ריש מסכת שבועות כל כנויי שבועות כשבועות כמו בנדרים ונזיר משום דלית בשבועה ידות, ואין הכוונה דאין כלל ידות בשבועה, שהרי בפירוש תנן בנדרים (פ"א) כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, והוא מטעם ידות, אלא כוונת התוס' משום דבמסכת שבועות מיירי בכל אופני שבועות אפילו שבועת העדות, מש"ה לא מצי למיתני כנוי שבועות, הא מיהא במושבע מפי אחרים לא מהני ידות וא"כ לא מהני בכתב, והיינו דכתיב ושמעה קול אלה, ודיוק קול הוא לאפוקי בכתב כדאיתא בגיטין (דף עב) קולו למעוט, הא דרב כהנא א"ר וכו', עוד הנני להודיע שראיתי נוסח הכתב ולא כתיב שהוא נשבע עתה, אלא מודה שנשבע מכבר, וא"כ אין זה שבועה, וכמבואר בהגהת הרמ"א (סי' רל"ב סי"ב) וגם העדים לא העידו שהוא נשבע אלא קיימו כתב ידו, וא"כ אם באמת לא נשבע אין בשבועה ממש: סימן ג ב"ה ה' ג' ניסן תרמ"ח וולאזין. יענה ה' שלום קהל עדת ישרון המאושרים הולכי יושר דורשי טוב וחסד ב"ק ביאלעצערקאווקא יצ"ו ה' עליהם יחיו דגן ויפרחו כגפן. הגיעני מכתב מע"כ ני"ו ע"ד השו"ב המוחזק בקהל ק' להיות לו ג"כ יד בהוראה, והרב של המחוז אשר היה ג"כ מו"ץ וגם שבט ממשלת המדינה בידו, העביר את השו"ב על חודש ימים בעבור כבודו אשר הקיל לפי דברו, ועתה שבק הרב הנ"ל חיים לכ"ח, ובאו בשאלה אם השו"ב כשר לקום על חזקתו הראשונה, או כדברי שו"ב עובר אורח אשר בודה דברים לאמר כי אחרי אשר בתוך זמן ל"י מת הרב שוב אין רפואת תעלה להשו"ב הישן, והנני להשיב בעזרו ית': אם כדבריהם שהרב העביר את השו"ב על חודש ימים אין זו שאלה כלל אם הוא כשר לאחר ל"י, והגאון נוב"ת לא הוצרך לפסוק דאם מת החכם עבר איסורו, אלא נשאל על מה שנשחט בחיי הרב האוסר, אבל אח"כ ודאי חזר להיתרו, ומכש"כ לאחר שלשים יום שהרב ג"כ לא אסר יותר מזה הזמן, אחר כ"ז פשוט שהשו"ב הישן כשר להיות שו"ב כמקדם: אכן לא אכחד ממע"כ כי מסופקני אם יואילו דברי אלה למע"כ ני"ו להשיב את השו"ב למקומו, כי כמדומה לי אשר כבר הכה שורש אש המחלוקת בלב איזה בעה"ב דחזו בישות בהשו"ב הישן לפי דעתם, אם בצדק או שלא בצדק, הלא כל דרך איש ישר בעיניו ועפ"י מכתבי זה עוד יתעורר המחלוקת לאמר כי לא היה לי להשיב עד אשר יגישו גם המה עצומותיהם, ומה גם במקום אשר השוחטים העומדים על דם רעיהם לקפח את חייהם ודמן דידהו סומק להו טפי המה מציתים את האש ומעלים נעורת על הניצוצים להלהיב ולהעלות האש השמימה, והלא ע"כ נמשל מחלוקת לאש, אשר אם לא יצליח להבא לכבות במים להעמם האש לגמרי, אזי מים תבעה אש יותר, והיו לאבוקה בכח הניצוח להצית עיר ומלואה ר"ל, ע"כ רואה אני מרחוק, אשר הדבר תלוי ברב העיר המחוז ושבט הממשלה בידו, ואם הוא אדם גדול בתורה ובעל נפש יקרה בד"א, אז יגישו דבריהם בענות צדק לפניו, והוא לא יקפח את השו"ב הישן ויאחז מדת חכמי הג' ז"ל לחוס על שו"ב דטפלי תלויין בי' ולא יניח להעלות שבט הרשע של השו"ב הבא לקפחו על גורל קהל ק', וגם כי ישכיל הרב נ"י לחוס על שלום הקהלה הק' ויסיר ממנה רוח המחלוקת אשר עד אבדון תאכל וישסה אוצר כל כלי חמדה בטבע היהדות, ה' יצילנו, והוא ית"ש יסייע למע"כ ני"ו לשכון שלום וכבוד, כנפש מברך אתכם העמוס בעבודה נפתלי צבי יהודא ברלין סימן ד ב"ה א' ט"ז מנ"א תרמ"ג וולאזין. כבוד הרב וכו' אב"ד דק"ק גראביוויץ. מכתב מעכ"ה ני"ו הגיעני, והנה גוף הענין כבר נתבאר יפה ע"י מכתב הרב הגאון מו"ה משה נתן ני"ו אב"ד איזדיטשוב, ולא נוסף במכתבו, כי אם העתק הכתב שנתן השו"ב ר"א שי' להרב שעבר מגדולתו, ע"כ עלי לבוא בראשונה בדבר שנתחדש לחקור אלו היה בטוי שפתים של השו"ב בזה הנוסח של הכתב שנשבע על כמה דברים, ואם יעבור יהיה נידון כחשוד לשחיטה, והוא עבר על שבועתו, אם שחיטתו פסולה והוי כנבלה ח"ו או לא. וראשית דבר מעכ"ה ני"ו במה שהעלה הגאון חו"ד לאסור השחיטה מטעם כל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, והיינו לפי הבנתו בדעת הגהת מרדכי בנשבע שלא למכור דאם מכר אינו מכור שהוא מטעם כל דא"ר לא תעביד, ואינו מחלק בין איסור של תורה לאיסור שבדה מלבו, וא"כ ה"ה בנשבע שלא לשחוט, וכבר ראה עין מע"כ בשו"ת ח"ס (סי' ו'), בעיקר פי' בהגהת מרדכי שהוא משום שביטל והפקיר זכותו למכור, אבל ודאי כ"ע מודים לסברת התוס' לחלק בין האיסורים, ויבואר עוד לפנינו בזה: ואני אומר אפילו אי נימא דאם נשבע שלא למכור אינו מכור מחמת אי עביד לא מהני, מכ"מ א"א לומר בנשבע שלא לשחוט שאינו כשחוט, וא"כ מטמא בנבילה, וקשה טובא נימא בשוחט אותו ואת בנו ג"כ דהשני לא מהני שחיטתו והוי כנבילה, וכבר ראיתי מקשים בזה ומחלקים בסברות קלושות, ובחולין (דקט"ו) לא מקשה הגמ' אלא דלהוי בלאו דלא תאכל כל תועבה, אבל דלהוי כנבילה משום דלא מהני לא עלה עה"ד, והכי בשוחט חולין בעזרה דשקיל וטרי בקידושין (דף נז), ואמאי לא נימא דהוי נבילה מצד דלא מהני, וכן קשה בשחוטי חוץ נימא דמטמא טומאת נבילות, וזה לא שמענו, אלא שהכל תלוי בישוב התוס' על קושיא בשוחט את הפסח על חמץ נימא דלא מהני, ויישבו דבירושלמי פסחים יש קרא להכשיר, ומתחלה יש לבאר דברי רבותינו התוס' דבפסחים הקשו כזה, והביאו בשם ריב"א דמשום דלא שנה הכתוב לעכב כשר, ולכאורה חולקים שני בעלי התוס', ופלא על הריב"א שנעלם ממנו הירושלמי במקומו, ומי שרגיל בתוס' יודע שהריב"א מביא הירושלמי יותר משארי רבותינו בעלי התוס', אלא הריב"א דייק טובא, דבאמת הירושלמי מקשה על הישובי' דרב שמואל בר"י אומר ממה שהוא מתחייב על הזריקה, הדא אמרת שפסח עצמו כשר, ודחי ר' יוסא תפתר כו', ואח"כ הביא תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי, התורה קראת אותו זבחי, וקאמר ע"ז אמר ר' מני אלולי דתניתא חזקי' מצינו דבר פסול וחייבין עליו, המחמץ כצ"ל] את הפסולה אית תנויי תני חייב, אית תנויי תני פטור, אמר ר"ח מ"ד חייב כשנפסל מחמת חימוצה כו' פי' אם המנחה נפסלה מחמת חימוצה ואח"כ החמיץ עוד יותר חייב, הרי אע"ג שכבר נפסלה מ"מ בקדושת מנחה קיימא, ואי מחמצה עוד חייב, ה"נ אין הכרח ממה דקראת אותו התורה זבחי שהוא כשר, דאפילו נפסל מכ"מ הוא בכלל זבח פסול, ונדחה בקושיא זה הוכחת רב שמואל בר"י, וגם הדיוק מזבחי אין הוכחה כ"כ אילולי דתני חזקי' מש"ה העלה הריב"א ישוב פשוט משום שלא שנה עליו הכתוב לעכב, אבל זה הישוב אינו אלא אם נימא שהשחיטה מיקרי שחיטה, אלא שהזבח נפסל כמו נשחט שלא לשמו וכדומה, ע"ז בא הישוב שאין פסול בקודש אלא כששנה עליו לעכב, אבל בתמורה מקשים נימא דאי עביד לא מהני, והוי כלא נשחטה כלל ופשיטא דפסול, ע"ז יישבו שפיר דלזה בא הוכחת הירושלמי מקראי דהוי שחיטה, מדקראת אותה התורה זבחי, ואי הוי כנבילה היאך מיקרית זבחי והשתא דגלי לן קרא דשחיטה באיסור מצד אחר שלא במעשה השחיטה מכ"מ שחיטה מיקרי, מזה למדנו בכל שחיטה דא"ר לא תעביד, מכ"מ הוי שחיטה, משו"ה לא הקשו עוד התוס'