משיב דבר חלק א נח

הא נמי אסור וע"ע בסמוך] והשתא לענין טלית ותפילין אין איסור משום מקודש קודם כמש"כ הש"א שם כיון דזה רשות ותפילין חובה ואין בו רק האיסור משום אין מעבירין עה"מ, ובזה האיסור לא מצינו סברא זו, דכיון דהיכא דעדיין לא נתחייב בהמוקדם, אין בה משום אין מעבירין עה"מ, אדרבה בהא דקרנות המזבח, מוכח להיפך, דהא קרן מערבית דרומית דפגע תחלה עדיין לא נתחייב בה עד שיצא מן המזבח ומכ"מ מהדרינן להקדימן כל שאפשר, שהרי אסור להקדים לפגוע בתפילין אפילו עודם בכיס, דלא כנראה להמג"א [והשתא ניחא ג"כ הא דקאמר הש"ס ביומא הטעם דעבורי דרעא אטוטפתא אסור לפי' ר"ת דהפי' הוא שאסור להניח בתיק התפלה ש"י קודם, משום שלא יפגע בשל ראש תחלה משום דאין מעבירין עה"מ, ולא משום מקודש, דלהטעם דא"מ עה"מ אפילו ש"י פתות בכיס, וש"ר מקושר דהחיוב דש"י קודם ולהטעם דמקודש בכה"ג ליתא דנתחייב בש"י קודם כיון דפתחו תחלה, אבל להטעם דא"מ עה"מ אף בכה"ג אסור ליטול תחלה ש"ר ועין]: שם במג"א סק"ד, ונ"ל דאעפ"י שבא הטלית גדול לידו קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו וכו' כיון שאין דעתו ללובשו בביתו וכו' משמע דעיקר הטעם הוא משום דאין דעתו להניח, ולי נראה שלא הוצרך לכך אלא אפילו רוצה ללבוש הטלית גדול אח"כ בביתו שרי להקדים התפילין כיון דלבש טלית קטן תחלה ויצא משום מעלין בקדש שרי להקדים התפילין קודם הט"ג, וכן מוכח מביאורי הגר"א בס"ק ד' ע"ש: שם במג"א (ס"ק כ"ב), ואפשר לומר כשביה"כ אינו כמו ביה"כ שלהם אינו צריך לברך, קשה דהא רבא היה מברך כשנכנס לביה"כ עיין סוכה (דמ"ו א') דבכל עת שהי' נכנס לבה"כ היה מברך, ובפרק הרואה בברכות (דס"ב א') משמע דהיה בה"כ שלו סמוך לביתו ע"ש בפירש"י ד"ה כוותא כו' אחורי הבית, אלמא דאף בסמוך היה מברך, והמקור לזה הדין דהיכא דחולץ לכנס לבה"כ צריך לברך הוא מרבא עיין בט"ז (סי' י"ד ס"ק י"ב) ובבאורי הגר"א שם ס"ק כ"ח ע"ש, ומוכח מזה דגם בסמוך צריך לברך, והא דלא הזכיר הרמ"א ז"ל הדין דבמקום דיחוי צריך לברך, י"ל דסמיך על הא דנשמטו, דמבואר בהמחבר, דבאמת הטעם דנשמטו דצריך לברך לא משום הסה"ד דודאי מיירי השו"ע אפילו לא הסיח דעתו מהם אלמא משום דבשעה שנשמטו ממקומם מעצמם בלא דעתו הוי דיחוי כיון דבלא רצונו נסתלקו מעליו ומכש"כ כשחולצן בע"כ בשעה שנכנס לבה"כ ודאי דצריך לברך, וטעמו של השל"ה שכתב המג"א (סקכ"א) דבשעת תפלה אף אם נשמטו א"צ לברך נראה דה"ק דבשעת תפלה זוכרין בכל רגע התפילין, וכשמתחיל להחליש הקשר וההידוק הוא מרגיש תיכף ובדעתו להדק יפה, וא"כ כשנשמטו אח"כ דמי ממש לחולץ מדעתו, כיון שידע והניח להשמט מדעתו ע"מ להדקם יפה, ובדרך כלל הקילו בברכות משום שקרוב להיות שיארע כן, וממוצא דבר אנו למדים שמש"כ המג"א בס"ק כ"ג. דלדעת השל"ה ה"ה בנפסק הקשר א"צ לברך אינו נכון דבנפסק דמי ממש לנכנס לביה"כ כיון שאין בידו להניחם. והמג"א לטעמיה אזל בנכנס לביה"כ שא"צ לברך אבל האחרונים לא הסכימו לזה. וא"כ ה"ה בנפסק צריך לברך: סימן כ"ט הנה הטור הביא בשם הגאון ז"ל שמי שמברך על חליצת תפלין אין בזה משום ברכה לבטלה. ותמה הטור ע"ז ע"ש, והב"י נדחק בזה. ונראה דסובר הגאון ז"ל דכיון דמנהגא הוא לחלוץ תפלין בערב מאן דמברך לא משתבש, וראיה לשיטתו ז"ל ממה שאמרו יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ופי' ר"ח והביאו הרא"ש ברכות (פ"ב) בשם בה"ג, יחיד לא יתחיל כשנעשה להן נס שלא בכנופיא דכל ישראל לא יתחיל בברכה, ואם התחיל לברך תחלה חותם ג"כ בברכה, ואי נימא כל מקום שאמרו שלא לברך הוי ברכה לבטלה איך יגמור בברכה וכי מי שאכל שום כו', אלמא שאינה ברכה לבטלה כיון שרוצים לחייב עצמם לומר הלל, ובאמת כן דעתו ז"ל בכל מנהגא, וראיה לסברא זו ממה דבפ' מקום שנהגו בעובדא דמפרשי חלה מארוזא, וקשה ממ"נ אי מברכי על חלה הוי ליה למחות משום זה דלא להוי ברכה לבטלה, ואי לא היו מברכים א"כ ע"כ יודעים הם שהוא ממנהגא אלא צ"ל שאין בזה משום ברכה לבטלה אחרי דנהגו כן, וע' ברא"ש יומא סי' כ"ד לענין ברכה על טבילה בערב יוה"כ : סימן ל"ב סעיף ל"ב בהגה גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק, כבר תמהו ע"ז הדין המג"א (בס"ק מה), והגר"א (בס"ק עו), אבל בספר ברוך שאמר (דף יב) כתב כהרמ"א ע"ש, והוסיף עוד שצריך להניח בין פ' לפ' כמלא ב' אותיות קטנות: שם מג"א (ס"ק סו), ול"נ טעם אחר דאסור לקנות מאינו יהודי גידים משום דבעי טויה לשמה וא"י לאו בני לשמה נינהו, ולא ידעתי מנ"ל להמג"א דבעינן מדינא טויה לשמה, ובאמת עפ"י דין כשר לתפור עם גיד דק כאשר הוא, ורק המנהג הוא לטוות, וא"כ לא בעי לשמה, כמו לענין שחרות הבתים דלכתחלה טוב שישחירם ישראל לשמן ובדיעבד כשר אף אם השחיר א"י משום דאפילו אם לא השחירם כלל ג"כ כשר, עיין סי' ל"ג ס"ד ובמג"א סק"ו ה"נ לענין טוית הגידים,, כיון דבדיעבד כשר אף בלא טויה, אף אם טוה א"י ג"כ כשר וצ"ע: שם במג"א בענין כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ויגע המג"א ליישב הדין המבואר בהמחבר ס"ו דמי שאינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט ישרטט כל השורות אף דמן הדין אין לשרטט כי אם שיטה עליונה, ולא נקרא הדיוט אלא כשעושה בדרך חומרא, והכא אינו מכוין לכך ע"ש, וזה לשון השיטה מקובצת (ב"ק דף פז) שדבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוב"ז העושה פטור ממנו, ואינו דבר שיוצא ממנו שכל או מוסר או עלעול או הכנעת הלב וכיב"ז ועושה ממנו על עצמו מצוה, בזה האופן לא נקרא הדיוט הרב המאירי ז"ל, ולפי"ז כיון דמשרטט בכדי שיכתוב ישר השיטין ויוצא מזה דבר טוב אין לחשוש משום הדיוט, וע' ירושלמי שלהי פ"ב דברכות ע"ש: סימן מ"ז ס"ג הכותב בד"ת אע"פ שאינו קורא צריך לברך, כבר הקשו הגאונים ז"ל דהוא סותר להא דס"ד דהמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך, וע' מג"א ס"ק א' ובט"ז ס"ק ב' ובהגר"א ז"ל, ונראה דודאי בהרהור איכא ג"כ מצוה כמש"כ הגר"א ז"ל, וכי ליכא מצוה בהרהור, והלא נאמר בו והגית בו יומם וכו' ר"ל בלב כמש"כ והגיון לבי, אלא שאין מברכין על מצוה שבהרהור כמו שאין מברכין על ביטול חמץ כמש"כ הב"י (סי' תלב), אבל על כתיבה חייב לברך כמו על בדיקת חמץ שתכליתו ביטול בלב, ועיקר המצוה הוא הביטול שבלב אפ"ה כשבודק מברך, וה"נ בכתיבה כיון שעושה גם מעשה עם ההרהור מברך ועל הרהור בלבד הוא דאינו מברך, ומכל מקום י"ל שאסור להרהר בלא ברכה אלא חייב לברך ולדבר, אם לא, היכא שאסור לדבר כגון שהוא בע"ק קודם שביטלו לטבילותא, ואז אינו מברך על ההרהור, ובזה ניחא סוגיא דברכות (דף כא) למ"ד הרהור כדיבור דמי לכ"ע חייב לברך על הרהור ד"ת וא"כ איך קורא ק"ש ואינו מברך לפניו ברכת התורה להפוסקים שהוא מה"ת, ומסתמא מיירי שראה קרי לאונסו בלילה, ולא ברך ברכת התורה והתנן ב"ק מהרהר בלבו, היינו ק"ש ע"ש, אלא הטעם כמו שכתבתי שאין מברכין על מצות הרהור, ומ"מ על פיסוק הדין נראה דודאי יש לברך, ובעיקר פי' והגית אם הפי' הוא הרהור או דבור, ונ"מ אם מקיים מצות והגית אם בפיו או אף בהרהור תליא בהא דח' א' האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' והקשה הש"ס והא מושבע ועומד כו' ופי' הרא"ש דכתיב והגית מבואר דוהגית היינו בפה דאי נימא דוהגית היינו בהרהור מאי מקשה הגמ' והא מושבע ועומד, הא אינו מושבע רק על הרהור, והוא נשבע אקום ואשנה בפה, אלא ודאי והגית היינו בפה, ועיין בפי' המפרש דמפרש דקושית הגמ' והא מושבע הוא מהא דושננתם, או מדכתיב לא ימוש ע"ש, ולא הביא מהך דוהגית נוכל לומר דהוא סובר דוהגית היינו הרהור וליתא לקושית הגמ' לכך הביא פסוקים אחרים נמצא דתליא בפירושים, ועיין: סימן צ' ס"ג האומנין שעלו לזית יכולין להתפלל שם, ואין בזה משום לא יעמוד וכו' דכיון שעלו לעשות מלאכתם הוי כמו שעלה כו' לא זכיתי להבין מה נצרכנו לזה הטעם תיפוק לן משום טרחא וביטול מלאכה, וכמו שהקילו בזקן וחולה, ובאמת מקורן של הדברים הוא ברא"ש ז"ל, והוא ז"ל לא כתב אלא לשאר האילנות