משיב דבר חלק א לד

דלא ליתן קופיא אלין על אלין דלא לרתחא ויחמעין והיינו בשעה שמוביל שני שקים אחד של שמורה ואחד של חול, אבל בשעה דשני השקים שמורה אי אפשר שלא יתן זה על זה וכשר, שמ"מ הוא משומר כ"צ לפי מעשה זו והיינו דאיתא בשו"ע (סי' תנג ס"ז) בהג"ה וכן יזהר לכתחלה שלא להניח הרבה שקים זה על זה במקום שאפשר עכ"ל, ר"ל לאפוקי במקום שמוליכין הרבה שקים של קמח פסח וא"א שלא יניחו זע"ז אין לחוש בזה, ואין אומרים להוביל כל שק בפ"ע: וה"נ בנ"ד מי שרוצה לאכול מצה מקמח יפה מרחים גדולים של דאמפף א"צ אלא להיות נזהר כ"צ באותו מקום של הטחינה, ועל רב שבעיר דכל מילי דמתא עליה רמיא להעמיד איש מוכשר להשגיח יפה כאשר יורהו הרב: כ"ז הוא לענ"ד ולפי מיעוט ידיעתי כאשר, הקדמתי בתחלה שאיני יודע בטיב הליכות בתי טוחנות של אש, אבל מע"כ יתיישב הרבה אם כדאי להחמיר על הרבים בזה וגם אולי יש מתירין, חלילה לעשות מחלוקת בשביל זה ולהוציא לעז שמאכילין חוץ ח"ו ועל כיוצא בזה איתא בב"ב (דע"ח א') באו חשבון באו ונחשב וכו' הפסד מצוה כנגד שכרה וכו': וה' ישמור רגלינו מלכד בהוראה ולבבנו וראשנו מלהכשל בהליכות עולם עפ"י הוראה לחומרא וד"ת דרכיה דרכי נועם כתיב בה, הנני העמוס בעבודה רבה: סימן לא עוד בענין הנ"ל. כבוד הרב וכו' מ' ברוך נ"י. מה דבדק לן מר בדבר הרחים של קיטור אשר מכח מרוצות המכונות נמצא עיסה דבוקה בכל הליכות הקמח, ונסתפק מע"כ נ"י אם הזיעה הוא מהקמח עצמו, וא"כ הוא מי פירות וא"כ יש להזהר מללוש עם מים משום דבזה ממהר להחמיץ, או שהזיעה בא מחמת הפגשת אויר החם מן הקמח עם אויר הקר והוי תולדה לעצמה: הנה ברחיים שלנו אינם של קיטור, ונמצא ג"כ במקום הנפה היינו הנקרא אצלנו פיטעל הרבה לחלוחית מזיעה, והקמח סביב דפנות הכלי נעשית עיסה, ומעולם לא חששנו לזה, שאולי מתייבש ונשאר איזה פירור בקמח, שזה אינו אלא בנפלו מים שמחמיץ, משא"כ במי פירות אין לחוש בפרור כל שהוא שימהר להחמיץ העיסה בשעת לישה, ומש"כ בחק יעקב, (סי' תסו סק"ז) גבי זיעת החומה, מסיק לבסוף דכל הני אף שאינו מי פירות ממש מ"מ ממהרין להחמיץ וכו', ואם נתייבש ונתערב אין ללוש בהם כו' היינו שנתערב הרבה ולא במעט כ"כ שנימא דלא מהני ריקוד תדע שהרי בל"ז יש בחיטים שמנונית שהן הן מי פירות ובפסחים (דף מח א') פליגי בשעור עיסה דחיטי ושערי דר"י בנו של ריב"ב א' בחיטי קבים ובשעורין ג' קבים רנ"א משום ר"א חלוף הדברים וכו', ומפרש בירושלמי פ' אלו עוברין בזה"ל אית תנויי תני בחיטין ג' קבין ובשעורין ד' קבין אית תנויי תני בחיטין ד"ק ובשעורין ג' קבין מ"ד בחיטין ג' קבין משום שיש בהם שמנונית, בשעורין ד' קבין שאין בהם שמנונית [כצ"ל ופירש משום שהחיטין יש בהם מי פירות וממהרין להחמיץ יותר מן השעורין] ומ"ד בחיטין ד' קבין דאינון קשין ובשעורין ג' קבין דאינון רטישין הא מיהא דמי פירות של החיטין ממהרין להחמיץ, מכ"מ בשעור קב אין לחוש משום שנילוש מהר, ואין כ"ש מי פירות שבהם ממהר להחמיץ וה"נ במתערב איזה פרור אין חשש כלל: ולא ידעתי מה ראה מעכ"ת נ"י החסרון ברחיים של קיטור בזה יותר מברחיים של מים, ואם הוא חושש לזה העיסה אין עצה אם לא בלי פיטעל, אלא יהא הקמח יוצא ממקום הטחינה מיד לחוץ עם הסובין, ומתקרר תומ"י אבל כבר המנהג שיהא הנפה היינו הפיטעל אצל הרחיים, אכן הא ודאי שצריך לעשות פיטעל חדש, בשביל שא"א לקנח ולנקות אותו מקמח לתותה אבל הכלי של עץ והילקוטין של ברזל וכדומה אפשר לנקות היטב, ומה שהביא מע"כ בשם המג"א (בסי' תסו סק"ה) דלחלוחית מים שקבל העץ בעודו מחובר מיקרי מים ומחמיץ ודאי תמוה ממשנה דמכשירין (פ"ד משנה י') דשם מבואר דמים היוצא מן העץ הם מי פירות וכמש"כ הח"י בשם הר"ש בסק"ח. ומש"ש מעכ"ת דכעין זה איתא בכלים (פ"ט מ"ו) בגפת חדשה שהוסק בהם התנור בתוך י"ב חודש טמא, ע"ש אינו ענין לכאן דשם השמן שבגפת הוא המכשיר (אע"ג שאינו מחמיץ) משא"כ הדומה למים כל שאינו מכשיר אינו מחמיץ, ולא שייך לומר בזה איסור מטומאה לא ילפינן ובפי' כתב הר"ש שם בזה"ל מים היוצאין מן העץ לחין כמי פירות חשיבי לכל דבר ע"ש ואין לפקפק בזה: ומ"מ להרחיב דעת כת"ר נ"י יש לי להביא ראיה מה"ת שאין לך דבר שמחמיץ ואינו מכשיר, דקשה לי בדיוקא דקרא בפ' צו שבלחמי תודה דכתיב חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מרבכת, ולא פי' הכתוב שיהא מצות והישוב ע"ז פשוט דאחר שהיא רבוכה היינו חלוטה כ"צ שא"א לבוא לידי חימוץ ומש"ה לא כתיב גבי מנחת חביתין שיהא מצה, אבל קשה עדיין הרי בפ' תצוה גבי מילואים כתיב בשלשתן מצות אע"ג שהיה א' מהן רבוכה כדתנן בפ' התודה, וצ"ל דמכ"מ נצרך הכתוב להזהיר שיהיה מצות, ולא יהא הקמח מחומץ לפני הלישה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי לא כתיב בתודה ברבוכה מצות, אלא צ"ל דבמנחות היו מוזהרין שלא להכשיר החיטים והקמח לפני לישה, משום שמירה מטומאה כמו באתרוג של תרומה שאין נוטלין משום שמכשירה וה"ה קדשים, ומזה הטעם איתא בפסחים (דף לו) דחיטים של מנחות אין לותתים אותם, ולא משום חשש חימוץ דא"כ קשה דהרי אפי' חיטי דפסחא איכא מ"ד דשרי ללתות וכבר הקשה המהרש"א, אלא שאני מנחות שאין לותתין משום מצות שמורה מטומאה, ומ"מ מקשה הגמרא מהא דלשין בפושרין דמה לי שמירה דחמוץ משמירה דטומאה: ואחר שכן מיושב שפיר דבמלואים שהיה לפני ר"ח ניסן שבו נאמרו פ' טומאה כדאיתא בגיטין (דף ס( כפי' התוס' בפ' טמאים, וא"כ לא הוזהרו עדיין על הטומאה והיה אפשר שיהא החיטין לתותין מש"ה כתיב גם ברבוכה מצות, דאף משום חשש טומאה היה מותר ללתות, אבל משום דצריך להיות מצה אסור ללתות, אבל בס' ויקרא שנאמרה אחר שהוקם המשכן, והוזהרו על הטומאה ולא היה אפשר להביא מנחות מחיטין לתותות מחשש שהוכשרו לטומאה ומשום זה א"צ התורה לכתוב מצות דלא יביא מחיטין לתותות דזה ידעינן בלא מצות ואי משום דיזהרו מחימוץ בשעת לישה זה ג"כ א"א דרבוכה היינו חלוטה אינו נעשה חמץ, מש"ה א"צ לכתוב מצות: אחר כ"ז הרי מוכח דא"א לבוא לידי חמוץ באיזה משקה שאינו מכשיר דאלת"ה עדיין היה נצרך להזהיר שיהא הרבוכה מצות לאשמועינן שיזהר מחימוץ קודם לישה אף מאיזה משקין שאינן מכשירין ואפ"ה נצרך להזהר מפני חשש חימוץ אע"כ דהא בהא תליא דכל משקה שאינו מכשיר אינו מחמיץ, הנני העמוס בעבודה: סימן לב לכבוד הרב וכו' אחד"ש כתר"ה באהבה הנני בא ע"ד מעכ"ה מה שהעיר על דברי בהעמ"ד (בס' שמות י"ב מקרא ח') מה שכתבתי לתרץ השינוי דבפסח מצרים כתיב צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו ובפ' בהעלתך כתיב באכילת פסח שני על מצות ומררים יאכלהו וכתבתי ליישב דבפסח מצרים מצות אכילת פסח ומצות אכילת מצה שניהן שוין במצוה ורק המרור טפל להם ומכאן למדנו דאף בפסח דורות ג"כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאיתא שם בערבי פסחים יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות משמע דשניהם שוין, ובפסח שני הפסח הוא עיקר המצוה, ומצות ומרורים טפלים לו, ועיקר הלימוד הוא מדכתיב על מצות ומרורים, ומשמעות על, הוא שגבוה מהם במעלה, ומש"ה בהא דהלל היה כורך מצה ומרור, מייתי הקרא