משיב דבר חלק א לג

להשתמש בנפה ישנה והמג"א (בס"ק ל"ד) הוסיף שאם אין נפה חדשה, מוטב שלא ירקדו הקמח כלל, מעתה אפילו אם נאחז בדעת הח"י (בס"ק נ"א) שחולק ע"ז מטעם דהא עינינו רואות דכל שלא ירקדו הקמח יש בו כמה חטים שבורים ונאסרה המצה או העיסה כמבואר (בסי' תס"ז) ונפה ישנה בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעלה ע"ש, ולכן פסק דבשעת הדחק נכון לעשות כן לרקד ע"י נפה כזו ע"י שפשוף והגעלה אך זה דוקא בשעת הדחק דליכא רחיים אחר אבל בנ"ד אם נתיר בתחבולות מלחמתה של תורה הלא איכא כמה רחיים ונחבל מעשה ידיו של בעל אותו הרחיים כי כל עדת ישראל ילכו אחר הרחיים שיש בהם בייטיל חדש, כי בעניני פסח דכתיב ושמרתם את המצות ופי' הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ה הל"ט) כלומר הזהרו ושמרו אותה מכל צד חמוץ, ע"כ ישראל שומעים בעניני מצה להחמיר ולא להקל: ומש"כ בשו"ת נחלת שבעה שמותר לטחון שלשים יום קודם הפסח בלי נקור הרחיים והובא בבאר היטב (בסי' תנג ס"ק יז) ומזה רצה מע"כ לדון שמותר לטחון בנפה ישנה קודם שלשים יום, הנה זה הספר אינו אצלי כעת, אכן יש לחקור הטעם מאין לנו להקל ולבטל לכתחלה קודם ל' יום, ונראה שהוא עפ"י הברייתא דתני' במס' תרומות (דף פה) והובא בר"ש שם מ"ט תני אף טוחן לכתחלה ומותר, אעפ"י שהוא מבטל תרומה בידים, והביא הר"ש שתי דעות בירושלמי מתניתין ר"י דאמר אף מתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתים [פי' ר' יוסי היא במשנה במס' ערלה (פ"א מ"ו) ר' יוסי אומר גבי נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אף יתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתים אע"ג דאסור לבטל במזיד מ"מ כיון שאינו מכוין לבטל אלא ללקוט וממילא הוא בטל מותר ה"נ הוא מכוין לטחון וממילא הוא מיבטל] א"ר זירא [חולק וס"ל דגם חכמים דר"י מודו] שכן דרך הכהנים שטוחנין מדומע [פי' שהרי הכהנים טוחנים בהיתר לעצמן ממילא מיבטל וכשר אף לישראל] והנה זה ההיתר יש בטחינה שלפני הפסח שהרי אפשר להשתמש בטחינה זו על ימי החול, ממילא מיבטל גם על פסח, אבל לתלמוד דידן ראוי לדעת שא"א לומר שהברייתא אתי' כר"י שהרי בגיטין (דף נד:) איתא מ"ט דר' יוסי חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת ופרש"י שם דכיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וא"כ אין זה ההיתר בטחינת חטים שמדומע, וע"כ הטעם דהברייתא דתני טוחן לכתחלה ומותר הוא כדר"ז משום שכן דרך כהנים לטחון כו' וא"כ ה"ה בטחינה של חטים לפני הפסח, צריך להיות מותר, משום דראוי הוא בטחינה זו לימי החול, אבל זה אינו אלא לפני ל"י, שעיקר הטחינה אינו על פסח, נמצא טוחן בשביל חול, וממילא בטל ומותר גם לפסח, אבל בתוך ל"י סתמא לשם חג כדמוכח במשנה דסוכה (דף ט) לענין סוכה ישנה, וה"ה במצה כמש"כ התוס' שם בד"ה סוכה בשם הירושלמי מש"ה אסור לטחון ולבטל משהו חמץ: מעתה נראה דזה אינו אלא בסתם טחינה דאפשר שטוחן לחול, אבל כשמנקרין הרחיים וטוחנין ביחוד לשם מצה על החג אסור לבטל משהו חמץ אפי' לפני ל"י, דהרי חזינן דטוחן לשם מצה ולא לימי החול, איך שהוא איני מסכים לצאת מהמנהג שלא להשתמש בנפה ישנה בשום אופן אכן מה שחושש לקמח פאראווע הנקרא וואלצעס, מחמת שהקמח יוצאים מהבייטיל חם מאד אין בזה כלום, דבכל טחינה הקמח חם וכמבואר במחבר (בסי', תנג ס"ט) וז"ל לפי שהקמח בשעת טחינה רותח, ומפני זה צריך לטחון יום או יומים קודם האפיה, וגם יש הרבה קמח נגבלים מחמת הזיעה והויין כעיסה, ומ"מ אין בזה חשש חימוץ, דהזיעה הוא מי פירות ואין מחמיצין: וע"ד אשר שאל אם רשאין לעשות ציגארין ופאפיראסין ביד ביו"ט ולדבק הנייר הדק ברוק, ועלה על דעתו שמותר ביד כמו בענין ניפוץ הפחם שעל הפתילה בשו"ע (סי' תקיד ס"י), במח"כ אין זה דמיון לניפוץ הפחם, שאין בזה עשיית כלי חדשה, רק להסיר הפחם שעומם האור ומש"ה אם נעשה בכלי הוי תיקוני מנא, ורק ביד שרי ועיין בט"ז שם דגם בניפוץ חולק הרש"ל ובניפוץ דוקא להניח היד עליו ולא לקחת בין אצבעותיו ע"ש] אבל לעשות מהנייר ציגארין הוי תיקוני מנא ממש וכמש"כ המג"א (סי' תק"ח סק"ב) בשם פירש"י אין פוצעין הקנה לתת קרום שלו תחת הדג של האסכלא, דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקוני מנא, וזה ברור: אחר כתבי הגיע לידי שו"ת נ"ש וראיתי שלא ביאר כ"כ טעם ההפרש בין קודם ל"י לתוך ל"י והנראה לי כתבתי, הנני העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן ל לכבוד הרב וכו' מו"ץ בק"ק פרילוקא. אשר דרש ממני ע"ד בית הטוחנות של דאמפף אם כשר לטחון בהם חטי דפיסחא, האמת אגיד כי מעולם לא ראיתי בתי טוחנות כאלו וע"כ אף כי שמעתי בעלי תריסין מנגחין זא"ז בהלכה זו, אבל אני תמונה של החשש לא ראיתי זולת קול, וגם הספרים שמדברים בזה הענין אין עמדי ע"כ לא אוכל לחוות דעתי הדלה בזה באופן שיהא אצלי ברור כאחותי וכדאיתא במס' סנהדרין דף ז:) : אך ראיתי מה שכ' מע"כ נ"י בזה"ל וקשה מאד להתיר הרצועה בכל מקום ובכל אדם, מבואר שגם מע"כ אינו רואה חשש חימוץ בזה, אלא נדרש בזה הרחיים שמירה מעולה יותר משארי בתי טוחנות וע"כ מצא מקום לחלק בין מקום למקום ובין אדם לאדם, ואם כי אני לא ידעתי מדוע משונה זו מכל בתי טוחנות, הנני תולה החסרון בי מפני העדר ידיעתי בהליכות בתי טוחנות הללו ומע"כ יודע יותר ממני, בכ"ז אין דעתי נוחה לחלק בין מקום למקום, וכדאיתא בפסחים (דף לז) יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין ודברים כאלו גורם למחלוקת כי אין דעות בני אדם שוות וברוך חכם הרזים ית' ונמצא ש"ש מתחלל, ובאמת בכל בתי רחיים לרבים אין לסמוך על הבעלים שינקו כראוי וישמרו כהלכה ועל דברים הנעשים לרבים אין סומכין אלא על מי שמוחזק עפ"י ב"ד בכשרון דעת וכדאיתא בירושלמי דמאי והובא בתוספות יומא (דף ט), אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים, וכן המנהג במדינה זו שב"ד או רב שבעיר שולחן איש אחד לבתי רחיים להכשיר ולסלק כל מכשול ולא לסמוך על בעל הרחיים ומשרתנו ומאחר שכן אם אפי' רחים של קיטור נדרש לשמירה מעולה יתירה מכל בתי טוחנות לא יפלא להושיב אדם מיוחד עפ"י ב"ד להשגיח ע"ז ושוב אין לחלק בין מקום למקום ובין אדם לאדם: גם מש"כ מע"כ נ"י שיש במקומם הרבה בתי רחיים של סוסים כפי הצורך לפסח, כמדומה לי שהקמח היוצא מבתי רחיים פאראווע טובים הרבה מבתי רחיים של סוסים וכבר אשתנו דרי ורוצים לשמוח ביו"ט על לחם עוני כמצות של שלמה היינו סלת נקיה, וזכורני בימי חרפי מי שנזהר בשמורה היה קוצר החטים לפני זמנם והיו המצות שחורות ועכשיו נשתנה הדבר וקוצרים בזמנם ורק בשמור יפה שלא יפלו גשמים עליהם מקצירה ואילך כדאיתא בפסחים (דף מ) כי מהפכינן כו' ע"ש בפרש"י: וכלל גדול הוא בעסק שמורה שא"צ להזהר אלא כפי האפשר בשעת מעשה זו ואין אומרים שהיה לו לעשות בא"א ויהיה משומר ביותר וכדתנן במסכת פרה (פ"ד מ"ה) הממלא לו ולחטאת ממלא שלו תחלה כו' נותן שלו לאחוריו ושל חטאת לפניו, ואם נתן של חטאת לאחוריו פסול היו שניהם של חטאת נותן א' לפניו ואחד לאחוריו וכשר משום שאי אפשר באופן אחר הרי דנתינה מאחריו אינו משומר יפה מטומאה כמו משלפניו ובחטאת הא כתיב למשמרת למי נדה בעינן שיהא משומר ע"צ היותר מטומאה מ"מ אם רוצה למלאות שני הדליים לחטאת וא"א שיהיו שניהם לפניו מיקרי גם הא שלאחריו משומר כל צרכו, משום שאי אפשר באופן אחר ואין אומרים הרי הוא יכול למלאות דלי א' לעצמו והוא יהיה לאחריו והדלי עם מי חטאת יהיה לפניו אלא כיון שהוא רוצה למלאות שני דליים לחטאת מיקרי בזה האופן משומר יפה, והכי נמי גבי שמורה מן חשש חימוץ כל שאפשר לשמור יותר מחויב לשמור, ומזה הטעם איתא בירושלמי פסחים (פ"ג ה"א) ר' אבא מפקד לטחוניא