משיב דבר חלק א כז

הוא לאו גמור אלא שאין לוקין עלה משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל מ"מ הוא חמור הרבה מלאו הבא מכלל עשה, ומדלא חילק בהך דינא דשביתת בהמתו דוקא בשלו ומחמר אף בשל אחרים ע"כ דחד דינא גבי תרווייהו, ואף במחמר דוקא בשלו אלא ס"ל להרמב"ם בישוב קושית הראשונים בהא דנקט והלא מחמר תיפוק לן משום שביתת בהמתו דלדידיה לק"מ דנוכל לומר דמיירי באופן דלא עביד עקירה והנחה וכגון דמניח ע"ג במהלכת וכה"ג בבהמתו מותר לגמרי לפי מה דביארנו שיטת הרמב"ם אבל משום מחמר אף בכה"ג אסור מזה ודאי קשה להגמ' והא מחמר כו' ובסוגיא דמי שהחשיך עד דלא ידע הגמ' מהא דר"פ הוי מצי להקשות משביתת בהמתו אלא כך דרך סוגית הש"ס דמקשה בחד לישנא דמקום אחר ומשום סוגיא דפסחים נקיט גם בשבת הכי, ובפשיטות נוכל לומר דלכך הקשה הגמ' מהא דמחמר ולא משום שביתת בהמתו דמחמר חמיר, דלחד מ"ד בשבת שם איכא גם סקילה משא"כ שביתת בהמתו אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ובאמת בחמור שמהלך בדרך אין הכרח לחמר דגם מעצמו לילך ולא יטה מני אורח ובשלמא בטלה שפיר קאמר הגמ' והלא מחמר דא"א להיות בלי מחמר אבל בשבת גבי חמור קשה ובפי' המשניות להרמב"ם בפ' מי שהחשיך משמע דמפרש והלא מחמר אתי לידי מחמר וזה אסור וממילא מיושב דלהכי לא מקשה הגמרא תיפוק לן משום שביתת בהמתו דאלו משום שביתת בהמתו הוי אפשר לתלות על החמור באופן שיהא כלאחר יד אבל כדי שלא יחמר אסרו) ומשני הגמ' דלא עביד עקירה והנחה ובזה יזהר דלא יחמר, אבל לחמר דהיינו להנהיגה בקול ודאי אסור, כפי שיטת הרמב"ם: ונוסיף עוד דבר דהתוס' והרמב"ם פליגי בהא דתניא בשבת (דף יח) אבל אין נותנין חטים לתוך הרחיים כו' דהר"מ פסק דקיי"ל דשרי וכרב יוסף דאוקי דאתי כב"ש דס"ל שביתת כלים, ואנן פסקינן דלא כב"ש ומש"ה שרי ולא כרבה דמוקי אפי' לב"ה ומשום השמעת קול, ואע"ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה מכ"מ כאן פסק כר"י משום דרב אושעיא קאי כוותיה, והתוס' שם ד"ה והשתא פסקו כרבה ופירשו שם משום שאין הכרח לומר דר"א קאי כוותיה, והובאו שתי הדעות בשו"ע (סי' רנ"ב): ונחזי אנן לשיטת הרמב"ם דשביתת בהמתו ליכא באיסור דרבנן כלל וה"ה בשביתת כלים לב"ש כמש"כ לעיל א"כ הא דתנן ושוין שטוענין קורת בית הבד כו' מתיישב הטעם כדריב"ח דר' ישמעאל היא דהיכא שרסקו מבע"י מותר לגומרן משתחשך דהיכא שיצאו מעצמן מותר לכתחילה ע"ש או כדר"א דחלות דבש כו', ואין הכרח דריב"ח ור"א ס"ל כרבה ולא כר"י שהרי גם לרב יוסף דס"ל משום שביתת כלים מכ"מ בכה"ג דמדרבנן הוא מותר ושפיר יישבו אף לרב יוסף וא"כ קשה אמאי קאמר הגמרא בקושיא די"ט מ"ש דבכולהו דגזרי בהו ב"ש והיכן מצינו דטעמא דב"ש משום גזירה ולא משום שביתת כלים וע"כ מוכח דהגמ' ס"ל דרבה לא ס"ל כרב יוסף בעיקר טעמא דב"ש וכמש"כ התוס' בד"ה ולימא ואע"ג דרבה לא דבר כלל בטעמא דב"ש דרבה סתמא קאמר טעם על הברייתא ובברייתא לא נזכר ב"ש מכ"מ הוכיח הגמ' הכי, דאי איתא דס"ל ג"כ טעמא דב"ש משום שביתת כלים הוי מוקים הברייתא כב"ש ולא אמר טעם משום השמעת קול כלל, אלא ודאי ס"ל דב"ש משום גזירה, וא"א א"כ לאוקמי הברייתא כב"ש דא"כ אמאי פותקין מים כו' דגם שם איכא גזירה מש"ה מוקי כב"ה וסיפא הוא משום השמעת קול, ואחר שכן מוכרח דרב אושעיא דקאמר מאן תנא שביתת כלים ב"ש ע"כ מפרש הברייתא כרב יוסף וא"א לומר כמש"כ דמכ"מ מוקי להברייתא כב"ה ומשום השמעת קול כרבה דאי איתא דאפשר לומר הכי דאף מאן דיסבור שביתת כלים לב"ש יכול לאוקמי הברייתא כב"ה ומשום השמעת קול, ישאר הקושיא מנ"ל דרבה לית ליה טעמא דב"ש משום שביתת כלים דלמא רבה ג"כ ס"ל הכי בטעמא דב"ש ומ"מ מפרש הברייתא גם לב"ה ואי נימא הכי מאי מקשה הגמ' מאי שנא כולהו דגזרי רבנן וכמו שהוכחנו אלא אאל"כ וא"כ מוכרח דר"א כרב יוסף ס"ל ומש"ה פסק הרמב"ם כרב יוסף אבל התוס' ס"ל דלב"ש גם איסור דרבנן אסור בכלים ורק טעינת קורה שרי משום דהוי ממילא טפי מכל הנך דמתניתין א"כ דריב"ח ור"א דמוקמי כר' ישמעאל ור' אלעזר דחלות דבש ע"כ לית להו הא דרב יוסף דלרב יוסף דהטעם משום שביתת כלים צריך להיות אסור אלא מוקמי טעמא דב"ש משום גזירה ולפ"ז אין הכרח דרבה לית ליה ג"כ כרב יוסף בטעמא דב"ש, ומכ"מ מפרש הברייתא אפילו לב"ה משום השמעת קול דנוכל לומר דרבה אית ליה נמי לב"ש משום שביתת כלים והא דקאמר הגמרא מאי שנא בכולהו דגזרי בהו ב"ש כו' היינו משום דישוב דריב"ח ור"א אזיל לפי שיטת הגזרה ולא אי נימא טעמא דב"ש משום שביתת כלים אבל באמת אף לרבה נוכל לומר טעמא דב"ש משום שביתת כלים והכי אפשר לומר דרב אושעיא ס"ל הכי וכמש"כ התוס' בד"ה והשתא וא"כ אין הכרח לומר דר"א קאי כרב יוסף מש"ה הדרינן לכללא דרבה ורב יוסף הלכה כרבה וקיי"ל כרבה דאית ליה השמעת קול אסור אפילו לב"ה, וגם כי ריב"ח ור"א ודאי ס"ל כרבה שהרי לית להו שביתת כלים וע"כ הברייתות כב"ה ומשום השמעת קול אסור ונמצא מחלוקת התוס' והרמב"ם לטעמייהו אזלי, והמקום יאיר עינינו ויעמידנו על טעמי רבותינו הראשונים ז"ל, כנפש העמוס בעבודה. בשולי המכתב וכשתמצא לומר הא דפליגי ר"א ור"י ר"פ מי שהחשיך אי מחקו סאה אי גדשו סאה (וע"ש בתוס' ד"ה בו ביום) הוא מחלוקת רש"י ורמב"ם דר"א דס"ל גדשו סאה ס"ל כרש"י דהגזרה הי' שלא יטלטלנו פחות מד"א דאסור בכ"מ וכאן התירו בדוחק. או דס"ל כתוס' דחמור אסור לכתחלה אפי' באיסור דרבנן ובלא אבדת כיסו אסור וכאן התירו בדוחק. וזה ג"כ דוקא היכא דליכא נכרי אבל היכא דאיכא נכרי טוב יותר ליתן לנכרי אבל ר"י דס"ל מחקו סאה ס"ל כהרמב"ם דבחמורו מותר לכתחלה בכ"מ וכאן משום דבהול על ממונו חיישינן דלא יהיה נזהר אסור היכא דיש נכרי נמצא דמחקו סאה, שלא התירו לתת לנכרי אלא אסרו ליתן ע"ג החמור: סימן כד כבוד הרב וכו' אבד"ק קיסינגען. בדבר אשר בעיר אחת היה לחי גבוה י' טפחים מרווחים כמו מאה צענטימעטער היינוכל אצבע אגודל 2.5 צענטימעטר ועפ"י סיבה שהוגבהה רצפת המבוי ונשאר הלחי רק 93 צענטימעטער ונחלקו בעלי הוראה דשם, וביאור מעכ"ה טעם של המיקל עפ"י מש"כ התוס' במנחות (דף מא) ע"ב ד"ה ארבעה בזה"ל והכא דלא מפרשי מידי צ"ע אם משערינן במקום הרחב של אגודל או בראשו, ולענין לחי שהוא דרבנן יש להקל ובפרט בלחי שכבר הוקבע ויש למדוד הראש אצבע אגודל, וכמו שהקילו האחרונים ז"ל לענין שופר למדוד במקום הקצר ולדעת הקלה אם מטעם זה של ספיקם הראשונים דרבותינו בעלי התוס' אין מקום כלל להקל ומעולם לא עלה עה"ד להסתפק במקום דבעינן מחיצות שהוא עשרה טפחים איך למדוד אצבעות של אגודל שהרי זה נלמד מאמה וחצי של הארון וכפורת טפח או הלמ"מ כדאיתא בריש מס' סוכה ונוגע להרבה ענינים שבתורה, ולא נפל ספק בזה, ורק במקום שמדברים בגמרא בטפח לחוד או באצבע אגודל לחוד שם נפל ספק וגם זה נדחה במרדכי כידוע ותו אפי' יצוייר שיש בזה ג"כ ספק א"כ אם יפול פרצה באותו מבוי הסתום עשרה אמות, יאמרו להיפוך שיש למדוד האמות במדה מרווחת ויהיה תרי קולי דסתרי אהדדי, ויש לנו להחמיר בתרווייהו אפי' בדרבנן כמש"כ התוס' ביצה (דף יד) בד"ה א"ב, אלא אין לנו מקום ספק בזה, ופשיטא דמודדין אצבע אגודל במקום הרחב ואין להקל מחמת שכבר הוקבע, שהרי אין אומרים במחיצות הואיל והותרה הותרה ואפי' במקום שאומרים אינו אלא באותו שבת ולא משבת לשבת איברא בעיקר המדידה שנהגו למדוד כל רוחב אגודל 2.5 צענטימעטער לענין מקוה, זה אינו לכאורה כפי המבואר ברמב"ם הס"ת פ"ט ה"ט והובא במג"א (סי' יא) שהוא